דו"ח חדש: פלסטיני שהוגש נגדו כתב אישום בבית משפט צבאי בגדה, כאילו כבר הורשע בדין
21 יוני 2015
ההחלטה הקדם שיפוטית בנוגע לגורלו של אדם שטרם הורשע – מעקרת ממהותו את ההליך השיפוטי.
מעצר עד תום ההליכים הוא הכלל, ולא החריג, עבור רוב הנאשמים הפלסטינים בבתי המשפט הצבאיים בגדה, פרט לנאשמים בעבירות תנועה. זו המציאות העולה מדו"ח חדש של ארגון זכויות האדם בצלם, עצור עד שלא הוכחה חפותו: מעצר עד תום ההליכים בבתי המשפט הצבאיים בגדה המערבית, המתפרסם היום (שני, 22 ביוני 2015). מציאות זו היא הגורם העיקרי לכך שרוב ההליכים בבתי המשפט הצבאיים מסתייימים בעיסקאות טיעון, ולשיעור ההרשעות העצום בבתי משפט אלה.
מדי שנה מועמדים לדין בבתי המשפט הצבאיים אלפי פלסטינים בעבירות שונות, בהן כניסה לישראל ללא היתר, יידוי אבנים, חברות ב"התאחדות בלתי מותרת", עבירות נשק ואלימות, ועבירות תעבורה. סמכות השיפוט של בתי המשפט חלה על כל תושבי הגדה המערבית, כולל אלה הגרים בשטחים שבהם הועברו חלק מהסמכויות לרשות הפלסטינית.
הליכי המעצר עד תום ההליכים המתנהלים בבתי משפט אלה חושפים את העוול הנעשה בהם. מעצר עד תום ההליכים הוא מעצר של אדם שחקירתו הסתיימה ושכבר הוגש נגדו כתב אישום והוא נמשך עד לסיום כל ההליכים המשפטיים. אין מדובר בריצוי של עונש מאסר, אלא במעצרו של אדם שטרם נגזר דינו ושכל עוד לא הוכחה אשמתו אמור להיות בחזקת חף מפשע.
יחידת בתי המשפט הצבאיים אינה מפרסמת נתונים בנוגע למספר הבקשות למעצר עד תום ההליכים שהגישה התביעה ומספר הבקשות שבתי המשפט אישרו, בטענה שמידע זה אינו ממוחשב. עם זאת, מנתונים חלקיים שהועברו לבצלם עולה כי למעט אנשים הנאשמים בעבירות תעבורה, מעצר עד תום ההליכים הוא הכלל ולא החריג: התביעה הצבאית דורשת מעצר כזה כעניין שבשגרה ובתי המשפט מאשרים את הבקשות ברוב המכריע של המקרים.
לכאורה, השופטים הצבאיים מסתמכים על שלושת התנאים שנקבעו בחוק הישראלי, שרק בהתקיימם יוכל השופט לאשר מעצר עד תום ההליכים: קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה; קיומה של אחת מעילות המעצר המנויות בחוק; והיעדרה של חלופת מעצר רלוונטית. ואולם הפרשנות שהשופטים הצבאיים מעניקים לתנאים אלה מרוקנת אותם מתוכן ומעקרת את מהותם כהגבלות משמעותיות בהליך האישור של מעצר עד תום ההליכים:
- רף הראיות הנדרש כדי למלא את התנאי של "ראיות לכאורה" הוא כה נמוך עד שהתביעה חוצה אותו ללא כל קושי. בתי המשפט הצבאיים מקבלים הודאה או הפללה בודדת, מפוקפקת ככל שתהא, כמספיקה כדי לצלוח את הרף הנמוך מלכתחילה. השופטים מתעלמים מתלונות של עצירים – קטינים ובגירים – על התעללות בחקירה, וקובעים שיש לדון בהן רק במסגרת ההליך העיקרי.
- הדרישה ל"עילת מעצר" הומרה בשורה של חזקות, המשחררות את התביעה מחובתה להציג ראיות המצדיקות את מעצרו של הנאשם הספציפי שבעניינו דן בית המשפט. כך, השופטים קבעו כי עילת המסוכנות מתקיימת ברוב העבירות שבגינן מועמדים פלסטינים לדין. במקביל, הם קבעו כי ברובם המכריע של המקרים קיימת עילת הימלטות מהדין, בשל מקום מגוריהם של הנאשמים.
- בתי המשפט הצבאיים קבעו שהנאשמים ברוב סוגי העבירות לא יוכלו להשתחרר בחלופת מעצר. גם במקרים הבודדים שבהם מוכנים השופטים לשחרר נאשמים, הדבר מותנה בהפקדת סכומי כסף גבוהים, המגיעים לאלפי שקלים.
אחת התוצאות של מדיניות זו היא שרוב רובם של התיקים בבתי המשפט הצבאיים מסתיים בעסקאות טיעון. זאת, משום שהנאשמים יודעים כי אם ינהלו משפט הוכחות בעודם בכלא, גם אם בסופו של דבר הם יזוכו, הם עלולים לשבת במעצר תקופה ארוכה מזו שתיגזר עליהם במסגרת עסקת טיעון. עקב מציאות זו התביעה כמעט שאינה נדרשת לנהל משפטי הוכחות, שבמסגרתם יהיה עליה להציג ראיות להוכחת אשמתו של אדם. לעתים קרובות, ההחלטה על המעצר כמוה כהרשעה שכן גורל התיק מוכרע עם מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, לא על סמך הראיות הקיימות נגדו. כך, החלטה קדם שיפוטית: מעצר עד תום ההליכים, כדבר שבשגרה, של אדם שטרם הורשע – מעקרת ממהותו את ההליך השיפוטי.
בבואם לדון בבקשות להארכת מעצר עד תום ההליכים, מסתמכים בתי המשפט הצבאיים על החוק הישראלי ועל ההלכות שנקבעו בבתי המשפט הישראליים, הפועלים בתוך גבולות הקו הירוק. אלא ששתי מערכות המשפט – זו הפועלת בתוך גבולות הקו הירוק וזו הפועלת בגדה המערבית – שונות במהותן. הן מבוססות על ערכים אחרים ומיועדות להגן על אינטרסים שונים.
בשונה ממערכת המשפט הישראלית, בתי המשפט הצבאיים אינם משקפים את האינטרסים של החברה שמתוכה באים הנאשמים אלא את האינטרסים של שלטון הכיבוש, המתקרב כבר לשנתו החמישים. השופטים והתובעים הצבאיים הם תמיד ישראלים, חיילים במדים, האוכפים את החוק הצבאי על אוכלוסייה פלסטינית, אזרחית, החיה תחת משטר צבאי. מצד אחד ניצבים אנשים שהם חלק מניהול הכיבוש, ומהצד השני – אלה הנתונים למרותו של משטר זה. בתי המשפט הצבאיים אינם בורר ניטראלי: הם מעוגנים באופן מוחלט בקוטב אחד של המשוואה הלא מאוזנת.
כך, הסתמכותם לכאורה של בתי הדין הצבאיים בגדה על החוק וההלכות הישראליים כפי שנקבעו מעברו השני של הקו הירוק, היא משמעותית אולי ברמה ההצהרתית: השימוש בשפה הלקוחה מעולם המשפט הישראלי מטשטש, על פני השטח, את ההבדלים המהותיים הקיימים בין מערכת המשפט הישראלית שבתוך גבולותיה הריבוניים של ישראל ובין בתי המשפט הצבאיים הפועלים בגדה המערבית. ככזו, תרומתה העיקרית של שפה זו למערכת המשפט הצבאית אינה במתן הגנה רחבה יותר על זכויות הנאשמים או בעשיית צדק, אלא בעיקר בהלבנת תדמיתה של מערכת המשפט הצבאית.
