שגרה אלימה
ב-12.1.22, בסביבות 2:00 בבוקר, נכנסו – זה הלילה השני ברציפות – כמה עשרות חיילים לכפר ג'ילג'יליא שמצפון לעיר רמאללה. הם התפרסו בקבוצות קטנות בצמתים, במבנים בבנייה ובין מטעי הכפר. כשעה מאוחר יותר, בסביבות 3:00, חזר עומר אסעד, תושב הכפר בן 78, שהתגורר בארה"ב עד לפני 11 שנים, מביקור בבית קרוב משפחה. כשהגיע למרכז הכפר, הורו לו כחמישה חיילים לעצור. מתחקיר בצלם עולה שאסעד התווכח אתם במשך כמה דקות בניסיון לעמוד על זכותו להמשיך בדרכו לביתו, ושלאחריהן הוציאו אותו החיילים מן המכונית ומשכו אותו בכוח לצומת, שם נמשך הוויכוח כמה דקות נוספות. אז הובילו אותו החיילים לחצר בית בבנייה במרחק של כמאה מטרים מהצומת והותירו אותו שם על הרצפה, כשידיו אזוקות מאחור ועיניו מכוסות. לאחר כחצי שעה עצרו חיילים באותו צומת ארבעה פלסטינים נוספים והביאו אותם לאותה חצר. הם לקחו מהם את תעודות הזהות, את הטלפונים הניידים ואת מפתחות כלי הרכב שלהם והורו להם לשבת במרחק של מטרים ספורים אחד מהשני. כחצי שעה מאוחר יותר עזבו החיילים את החצר ואת האזור. אז ראו הארבעה את אסעד, ששכב על בטנו מחוסר הכרה, כשידו האחת מאחורי גבו ועל פרק היד השנייה כרוך עדיין אזיקון פלסטיק. רצועת בד הייתה קשורה עדיין בצורה רופפת על עיניו ולצידו הייתה מונחת הכאפייה שלו. רופא הכפר, שהוזעק למקום, ביצע בו פעולות החייאה ללא הועיל. הוא העביר אותו למרפאת הכפר שם המשיך בניסיונות ההחייאה, אולם לאחר מספר דקות נוספות קבע את מותו. בנתיחה שבוצעה בגופתו של אסעד בידי רופאים מהמרכז הפלסטיני לרפואה משפטית התגלו שתי חבלות בראשו ועלה ממנה כי הוא מת כתוצאה "מדום לב שנבע מלחץ נפשי עקב האלימות החיצונית שחווה". תחקיר בצלם מעלה כי חיילים עצרו באישון לילה עוברי אורח שלא נחשדו בדבר. הם נהגו באסעד באלימות קשה מרגע שהורו לו לעצור את מכוניתו, כאילו אין מדובר כלל באדם: משכו אותו בכוח ממכוניתו, אזקו את ידיו וכיסו את עיניו, דחפו אותו באלימות אל חצר בית, והשליכו אותו שם כלאחר יד על הרצפה. לפני שעזבו את המקום, הסירו ממנו את האזיקים, תוך אדישות מוחלטת לכך שהיה מחוסר הכרה וייתכן שכבר לא היה בחיים – ואז עזבו את המקום, בלי להעניק לו טיפול רפואי או להזעיק אמבולנס, והותירו אותו שוכב שם. גלגלי הכיסוי והטיוח הישראליים פעלו מיד. מאחר ואסעד היה אזרח אמריקאי, וכן בשל העובדה שנסיבות מותו עוררו תשומת לב ציבורית חריגה – נאלצו המנגנונים השונים לבצע מספר התאמות. כך, הרמטכ"ל כוכבי נדרש בעצמו לאירוע ואף טרח לומר כי זהו "אירוע ערכי חמור ביותר", ומפקד פיקוד מרכז, אלוף יהודה פוקס, אמר כי מדובר ב"כשל ערכי חמור" – מילים ריקות שלא היה מאחוריהן דבר זולת הניסיון להגן על תדמית הצבא. הרי מייד כשהסתיים התחקיר המבצעי הסתבר שהשלכותיו מעטות ושוליות: מפקד הגדוד ננזף ושני מפקדים נוספים הודחו ונקבע כי לא ישרתו כמפקדים במשך שנתיים. כמו תמיד הודיעו בצבא גם כי נפתחה חקירת מצ"ח לבדיקת נסיבות האירוע. אלא שאין בכל אלה ולא כלום: הניסיון רב השנים של בצלם מלמד כי גם חקירת המצ"ח שנפתחה היא רק חלק ממנגנון הטיוח המשוכלל של הפרקליטות הצבאית. מטרתה העיקרית היא להשתיק את הביקורת שמופנית נגד הצבא – ונגד ישראל – בגין מקרה זה. מלכתחילה לא נועדה החקירה להגיע לחקר האמת או להביא לנקיטת צעדים נגד האחראים ובוודאי שהיא לא נועדה להבטיח שמקרים כאלה לא יישנו או שייעשה ולו מעט צדק עם משפחת אסעד. ר.ק., בן 62, גר באחד הבתים הסמוכים לצומת בו עצרו החיילים את אסעד ואת ארבעת הפלסטינים הנוספים. בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד למחרת האירוע סיפר: ביום רביעי, 12.1.22, בשעה 3:00 לפנות בוקר, הייתי ער עדיין וראיתי בדף הפייסבוק של הכפר שיש חמישים חיילים באזור הבית שלי. הסתכלתי מחלון המטבח וראיתי בצומת שליד הבית שלי חמישה-שישה חיילים מעכבים רכב שפניו מזרחה. הנהג והחיילים התווכחו במשך חמש דקות בקול רם, ואז החיילים משכו את האיש מהמקום שלו, הוציאו אותו מהרכב ודחפו אותו לפינת הצומת. גם שם הם המשיכו להתווכח ולצעוק במשך כמה דקות. אז ראיתי את החיילים דוחפים אותו לפניהם בדרך עפר. ראיתי משהו שמכסה את הראש שלו, אבל אני לא יודע אם זו הייתה שקית או המעיל שלו או משהו אחר. אני חושב שהידיים שלו היו אזוקות כי ראיתי שני חיילים שהחזיקו אותו בידיים שלו. לא ראיתי אותם מרביצים לו אבל הם נהגו בו באלימות. אחר-כך לא יכולתי לראות אותם יותר. מרווח עבד א-רחמאן, תושב עארורה, בן 51, סוחר ירקות, ושותפו ע.ח., תושב עיבווין בן 56, נעצרו בידי החיילים באותו צומת בסביבות השעה 3:30. החיילים הורו להם לנסוע במורד דרך העפר עד לכניסה לבית, שם הורו להם להיכנס לחצר ולשבת בה. בעדות שמסר ב-12.1.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד תיאר עבד א-רחמאן מה אירע אז: החיילים הורו לנו לנסוע עד שעצרנו מאחורי מכונית פרטית שעמדה מול בית בבנייה שנמצא בשלבי גימור. שם הם הוציאו אותנו מהמכונית. אני והשותף שלי ע.ח. לא ראינו אחד את השני כי היה חשוך. הם ערכו עליי חיפוש, לקחו ממני את תעודת הזהות, הכניסו אותי לחצר הקדמית של הבית והושיבו אותי על הקרקע בפינה. אחרי זה שמעתי אותם מביאים את ע.ח.. אני הייתי מנומנם ומותש. בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר התעוררתי כשאחד החיילים בעט לי ברגל. הוא עבר על פניי ונדמה לי שיחד אתו היו עוד שניים או שלושה חיילים. הם התאספו מסביב למשהו, במרחק של כמה מטרים ממני, למשך כמה שניות. כמה דקות אחר כך הם עזבו את החצר. הם לא החזירו לנו את תעודות הזהות והמפתחות. התחלנו להסתכל מסביב כדי לוודא שהם אכן עזבו. כמה דקות לאחר עיכובם של עבד א-רחמאן וע.ח., הגיעו זאייד מוחמד, סוחר ירקות בן 56 מעיבווין, ושותפו ה.מ., בן 55, לאותו צומת, כשמוחמד נוהג במשאית. החיילים הורו לו לעצור ולשותפו לצאת. אז הורו החיילים למוחמד להיכנס לדרך העפר ולנסוע לכיוון הבית, כשה.מ. צועד לצד המשאית. בעדות שמסר ב-14.1.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר: הם הובילו אותי לתוך חצר קדמית של וילה בשלבי גימור של בנייה, והושיבו אותי ליד השותף שלי. היו שם עוד שניים או שלושה אנשים, שישבו על הרצפה. היה קשה לראות אותם בגלל החושך ובגלל משטחים וחומרי בניין שהפריעו לראות. החיילים גם לא הרשו לנו להרים את הראש, לזוז או לדבר אחד עם השני וכל הזמן רק אמרו "שקט, שתוק, שקט, שתוק". חשבתי שהם במבצע מעצר. לא ידענו מה קורה. בחושך יכולתי רק לראות חיילים שבאו והלכו בתוך החצר, או מולה או בדרך העפר. לא ראיתי תנועה של כלי-רכב צבאיים. נשארנו ככה בערך חצי שעה. חמש דקות לפני שהחיילים עזבו, עבר לידי חייל שבעט לי ברגל ונראה ממהר. הוא נעמד יחד עם עוד שניים-שלושה חיילים מסביב למשהו. לא יכולתי לראות אותם טוב ולא הבנתי מה הם עושים. עבד אל-רחמאן המשיך וסיפר בעדותו מה קרה לאחר עזיבת החיילים: הלכתי כמה צעדים ימינה והרגל שלי נתקלה במשהו. הסתכלתי לראות מה זה וראיתי שזו רגל של אדם שוכב. אמרתי לאחרים שיש כאן בן אדם. ע. ח. לא האמין לי ואמר לי שזה שק של מלט. התכופפתי ומיששתי וראיתי שזה גוף של אדם, שהיה מכוסה במעיל. הוא לא זז. אחד העצורים האחרים, זאייד מוחמד, כבר הספיק למצוא את תעודות הזהות והפלאפונים שלנו זרוקים על גג של רכב מחוץ לבית. הוא האיר עם הפלאפון שלו ואז זיהיתי את האיש השוכב. זה היה עומר אסעד, שמוכר כאבו האני, תושב ג'ילג'יליא. הוא שכב על הבטן כשיד אחת מכופפת אחורה, כאילו היא עדיין אזוקה, ולידה אזיקוני פלסטיק חתוכים. היד השנייה שלו עדיין הייתה עם האזיקון עליה. היה לו כיסוי עיניים רופף על הפנים. אני חושב שכשהחיילים התאספו לידי, לפני שהם עזבו, הם חתכו לו את האזיקונים ושחררו את כיסוי העיניים, אבל לא עשו שום דבר אחר כדי להושיט לו עזרה ראשונה או לנסות להציל את חייו. אחר-כך זאייד מוחמד והשותף שלו הלכו להביא את הרופא מהמרפאה הקרובה. אני וע.ח. ניסינו לדבר עם אסעד ולהעיר אותו אבל הוא לא התעורר. ע. ח. האיר בעזרת הפלאפון שלו ואני הנחתי את היד שלי על העורקים בצוואר שלו ובשורש כף היד שלו אבל לא הרגשתי דופק. לאחר מספר דקות חזרו מוחמד ושותפו יחד עם הרופא ד"ר איסלאם אבו זאהר, בן 30, לחצר הבית. בעדות שמסר ב-12.1.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר ד"ר אבו זאהר מה קרה אז: ראיתי אדם שוכב על הבטן. הפכתי אותו ואז זיהיתי שמדובר בעומר אסעד (אבו האני), אחד המטופלים במרפאה שלנו. הוא היה אדם לא בריא, עם בעיות לב וסוכרת, ועבר ניתוח לב פתוח לפני חמש שנים. הוא היה עדיין עם כיסוי עיניים רופף, אזיק על אחת הידיים ולצידו אזיק חתוך שכנראה היה קודם על היד השנייה, שהייתה מכופפת לאחור. לצידו הייתה כאפייה אדומה, שאני יודע שהוא נהג לעטות דרך קבע. בדקתי אותו. הדבר הראשון שמשך את תשומת הלב שלי היה הכיחלון הבולט בפניו. הוא לא נשם ולא היה דופק או שום סימן חיוני. בדרך כלל, כשאדם מגיע למצב כזה של כיחלון זה אומר שכבר עברו רבע שעה או עשרים דקות לפחות מאז שהוא מת. לא ראיתי שם שום סימנים שיכולים להצביע על התערבות רפואית או אפילו ניסיונות למתן עזרה ראשונה, לא על הגוף שלו ולא מסביבו. מיד התחלתי בפעולות החייאה. עיסיתי את הלב שלו במשך עשר דקות אבל הוא לא הגיב. החלטתי להעביר אותו למרפאה כדי להשלים את ההחייאה. הדרכתי את אחד האנשים שהיו לידי איך להמשיך בפעולות ההחייאה בינתיים והלכתי להביא אלונקה מהמרפאה, שנמצאת במרחק של 200-150 מטרים. בדרך למרפאה, כשהוא על האלונקה אי אפשר היה לבצע עיסויים. הגענו למרפאה תוך שתי דקות, ושם המשכתי לבצע החייאה, בהתחלה בעזרת עיסוי בידיים ואחר כך בעזרת מכות חשמל, אבל לא הייתה שום תגובה. קבעתי את מותו 25-20 דקות אחרי שהגעתי אליו לראשונה. נזמייה אסעד, אלמנתו של עומר אסעד, בת 79, אם לחמישה, סיפרה בעדות שמסרה ב-24.1.22 לתחקירן בצלם איאד חדאד על חייה מאז מות בעלה: הבשורה על מותו של בעלי הייתה כמו הלם בשבילי. רק אחרי ימי האבל התחלתי לעכל את מה שקורה סביבי. גיליתי שנשארתי לבד, בלי כוחות. נזכרתי בכל החיים שלנו, מאז שהתחתנו ונסענו לארצות הברית, כשהבאנו ילדים לעולם ועד היום שהוא נפל כשהיד. נזכרתי בימים הטובים שהיו לנו וגם בימים מרים. בעלי, חאג' עומר זכרו לברכה, היה אדם חם, חביב, בעל הומור, אהוב על הבריות, עוזר לאנשים, נדיב ובעל תושייה. כמעט אין אדם בכפר, קטנים וגדולים כאחד, שלא הכיר את חאג' עומר, או אבו האני כמו שקראו לו, שהיה חברותי והשתתף באופן קבוע בשמחות של אנשים ובימי האבל שלהם. הוא חסר לי וגם לכל תושבי הכפר והאזור. עכשיו נשארתי לבד בבית ואין מי שיעזור לי. הילדים שלנו כולם חיים בארה"ב. בעלי היה נותן לי את התרופות שלי, ליתר לחץ דם וסוכרת, והיה עוזר לי במשימות היום-יומיות, כי אני אישה קשישה ונעזרת במקל. מי ייתן לי את התרופות? מי יקנה לנו מצרכים לבית? מי ישב אתי ליד שולחן האוכל? מי יהיה לצידי ומי ייקח אותי לרופא ומי יחזיר אותי? רק אלוהים יודע כמה זמן אשרוד אחריו, ימים או חודשים. בכל מקרה אלה יהיו חיים עצובים, חסרי טעם וריח וללא נשמה. לפעמים אני מתעוררת מהשינה וקוראת לו מתוך חלום. מאז שחזרנו לכפר לפני 11 שנים לא יכולנו לנסוע חזרה לארצות הברית, כי כבר אין לנו תעודות זהות של הגדה ונשארנו כאן יותר ממה שהותר לנו כשנכנסנו. פחדנו שאם נצא לא ירשו לנו לחזור לכאן. הגשנו בקשה לקבל תעודות זהות, ומאז בכל פעם ששאלנו וביררנו במשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית אמרו לנו שעדיין אין תשובה מהצד הישראלי. המתנו בסבלנות בתקווה שנקבל תעודות זהות ונוכל לחזור לארצות הברית כדי לראות את הבנים והבנות והנכדים שלנו. התגעגענו אליהם מאוד. אתמול מסרו לנו ששמי ושמו של בעלי מופיעים ברשימה של האנשים שעומדים לקבל תעודות הזהות. מה התועלת בזה כשבעל תעודת הזהות כבר מת? הידיעה הזו רק הגבירה את הכאב ואת שברון הלב שלי. אני כבר לא זקוקה לתעודה כעת שבעלי איננו. עדכון: ב-12.1.22 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח. ב-6.9.22 פורסם בכלי התקשורת כי החקירה הסתיימה וכי "בקרוב אמורה הפרקליטות הצבאית לקבל החלטות בעניין".
3 מרץ 2022
מנכ״ל בצלם, חגי אלעד, פנה הבוקר לראש הממשלה, בנימין נתניהו, במכתב שבו ביקש לשחרר באופן מידי את מוחמד אל-קיק, עיתונאי בן 33. אל-קיק, השובת רעב מזה 86 ימים במחאה על מעצרו המנהלי, נמצא במצב אנוש. במכתב, מותח אלעד ביקורת על פסיקתם של שופטי בג״ץ, שסירבו לבקשתו של אל-קיק לעבור לבית חולים ברמאללה, בטענה שאם מערכת הביטחון תבקש לעצרו שוב בעתיד, הדבר יהיה כרוך בסיכון חייהם של חיילים:
