מדיניות הפתיחה באש

ירי מכוון הרג את הפרמדיקית רוזאן א-נג'אר

בניגוד לגרסאות השונות והמשתנות שפרסם דובר צה"ל, תחקיר בצלם מבסס את נסיבות הריגתה של רוזאן א-נג'אר בת ה-20: ירי מכוון של איש כוחות הביטחון הביא להריגתה ולפציעת שניים מעמיתיה כשהיו במרחק של כ-25 מטרים מהגדר ולבשו מדי צוות רפואי קלים לזיהוי. אלא שאפילו בנסיבות שערורייתיות אלו, שגרת הטיוח הקבועה מבטיחה שהסיכוי שמישהו ייתן את הדין קלוש.

ב-1.6.18, במהלך הפגנה שהתקיימה צפונית לח'וזאעה שברצועת עזה כחלק מ"הפגנות השיבה" הנערכות מאז סוף חודש מארס, ירו חיילים במכוון על פרמדיקים פלסטינים שלבשו מדי צוות רפואי והיו במרחק של כ-25 מטרים מהגדר, הרגו את רוזאן א-נג'אר, פרמדיקית בת 20 מח'וזאעה, ופצעו שני פרמדיקים נוספים. בהפגנה השתתפו אלפי אנשים וחלקם הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מצידה השני של הגדר המפרידה בין הרצועה לישראל. הכוחות ירו לעבר המפגינים רימוני גז מדמיע ואש חיה. לאחר תפילת אחר הצהריים המאוחרת עלה מספר המשתתפים בהפגנה, וצוות פרמדיקים טיפל במפגינים שנפגעו משאיפת גז. בסביבות השעה 18:00 התקרבה קבוצה של פרמדיקים לגדר כדי לחלץ שני צעירים שנפגעו משאיפת גז. הפרמדיקים לבשו מדים מזהים והרימו את ידיהם באוויר.

ראמי אבו ג'זר, בן 29 מח'אן יונס, שעבד כפרמדיק מתנדב ביחד עם רוזאן א-נג'אר, תיאר את שאירע בעדות שמסר ב-3.6.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:

תמונה
ראמי אבו ג'זר. צילום: ח'לאד אל-עזאייזה, בצלם, 3.6.18

עמדנו קרוב למפגינים ושמענו אנשים צועקים ששני צעירים התעלפו ליד לגדר התלתלית שמונחת על הקרקע במרחק של בערך 10 מטרים מהגדר עם ישראל. החלטנו לגשת אליהם כדי לטפל בהם. רוזאן ואני הלכנו ראשונים. הרמנו את הידיים מעל הראש כדי להרגיע את החיילים, שיבינו שאנחנו פרמדיקים. כולנו לבשנו אפודים רפואיים עם סמלים של צוות עזרה ראשונה. הגענו לשני הצעירים וכשהתחלנו לפנות אותם, החיילים פתחו עלינו בירי מסיבי של רימוני גז. נדמה לי שהם ירו מאחד הג'יפים הצבאיים. רוזאן ורשא התחילו להיחנק. ביקשתי ממחמוד לטפל ברוזאן ואני טיפלתי ברשא. אחר-כך, ארבעתנו התרחקנו מהגדר. הצעירים ופרמדיקים אחרים שנשארו שם הצליחו לחלץ את שני הצעירים שנפגעו מהגז.

אחרי שהתרחקנו, התחלנו להרגיש יותר טוב והחלטנו להתקרב למפגינים. נעמדנו במרחק של בערך 10 מטר מהם ו-25 מטר מהגדר. אף מפגין לא עמד לידנו. בערך בשעה 17:45 ראינו שני חיילים יורדים מג'יפ צבאי, כורעים, ומכוונים אלינו את הנשק שלהם בתנוחת צליפה. רוזאן עמדה לימיני ורשא מאחוריי ודיברנו בינינו. פתאום הם ירו עלינו שני כדורים חיים. הסתכלתי על רוזאן וראיתי אותה מצביעה על הגב שלה ואז נופלת. אחרי שנייה גם אני נפלתי, כי נפגעתי מעל ברך שמאל. מאוחר יותר נמסר לי שרוזאן נפגעה בצד שמאל של החזה. מחמוד נפצע מרסיסים ביד ימין ובאזור האגן.

אנשי צוות רפואי פינו את רוזאן א-נג'אר כשהיא מחוסרת הכרה לאוהל רפואי במתחם האוהלים. משם פונתה א-נג'אר באמבולנס לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. לאחר כחצי שעה של ניסיונות החייאה נקבע מותה. ראמי אבו ג'זר ומחמוד עבד אל-עאטי פונו גם הם לבית החולים האירופי, שם טופלו בגין חתכים ופגיעת רסיסים ושוחררו באותו יום.

תמונה
סאברין א-נג'אר עם כרזה לזכר בתה רוזאן. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 1.7.18

אמה של רוזאן א-נג'אר, סאברין א-נג'אר, בת 43, תושבת העיירה ח'וזאעה, נשואה ואם לשישה, סיפרה בעדות שמסרה ב-1.7.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

רוזאן הייתה ילדה נאיבית שאהבה את החיים ותמיד חייכה. היא חלמה ללמוד סיעוד באוניברסיטה, אבל בגלל מצבנו הכלכלי היא הסתפקה בקורסים של עזרה ראשונה בבית החולים נאסר שבעיר ח'אן יונס. כשקראו לצאת לתהלוכות השיבה בגבול רצועת עזה, רוזאן הייתה מהראשונות שהתגייסו לעזור בגלל האמונה שלה בעשייה הומניטארית. ראיתי אותה עובדת כמתנדבת בהפגנות. היא הסתובבה כמו פרפר ורצה מצד לצד כדי לטפל בפצועים. כשרוזאן עבדה בשטח הייתי גאה ורגועה כי היא פרמדיקית, וחשבתי שהצבא הישראלי לא יפגע בה.

ביום שישי בערב שכן שלנו התקשר והודיע שרוזאן נפגעה. התקשרתי לבעלי, אשרף, ונסענו מיד לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. ראיתי אותה שוכבת ללא רוח חיים. חיבקתי אותה ואמרתי לה: "רוזאן, תתעוררי, זה רק גז מדמיע, את בסדר גמור, קומי אהובתי". כל הבגדים שלה היו מוכתמים בדם. התחלתי לבכות ולצעוק, הלכה לי הנשמה. ידעתי שלעולם לא אראה אותה שוב. איבדתי את הבת שלי והיא לא תחזור אליי אף פעם. לעולם לא אוכל לחבק אותה שוב.

החיים שלי מאז שהיא מתה קשים מאוד. לפעמים אני קוראת לה בזמן הארוחה כי אני מרגישה שהיא איתנו ושהיא לא מתה. לכל המשפחה קשה מאוד. אני כל הזמן מתפללת בשבילה שתזכה לרחמי שמיים ושמשכנה יהיה גן עדן. איזה עוול עשתה רוזאן שהיה צריך להרוג אותה?

דובר צה"ל ניסה להתנער מאחריות הצבא להריגתה של א-נג'אר. תחילה נמסר כי לא היה ירי של חיילים למקום שבו עמדה. מאוחר יותר נמסר כי נראה שא-נג'אר נהרגה מ"נתז של קליע", ולבסוף נטען שהיא בכלל שימשה "מגן חי למתפרעים". אל מול ריבוי גרסאות הצבא, עובדות המקרה חד-משמעיות: תחקיר בצלם מוכיח כי איש כוחות הביטחון ירה למוות ברוזאן א-נג'אר, בת 20, כשעמדה במרחק של כ-25 מטרים מהגדר, כשהוא מכוון ישירות אליה על אף שלא סיכנה אותו או כל אדם אחר ובעת שלבשה מדי צוות רפואי.

הריגתה של א-נג'אר היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מאז תחילת ההפגנות. ההשלכות הקטלניות של מדיניות זו ידועות היטב: מאז החלו ההפגנות ב-30.3.18 נהרגו כתוצאה מיישומה 127 מפגינים, בהם לפחות 18 קטינים, שרובם המכריע לא סיכנו כלל את אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר. בנוסף, כ-4,100 נוספים נפצעו מאש חיה. בין הנפגעים גם אנשי צוות רפואי: כך, כשבועיים לפני הריגתה של א-נג'אר, ב-14.5.18, הרגו אנשי כוחות הביטחון פרמדיק נוסף, מוסא אבו חסנין, בן 34, במהלך הפגנה שנערכה ממזרח למחנה הפליטים ג'באליא. לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), עד ל-10.7.18 נפגעו 357 אנשי צוותים רפואיים – 26 מירי חי, 37 מפגיעה ישירה של רימון גז, ו-12 מרסיסים. לגבי היתר לא נמסר פירוט. בנוסף, נפגעו 58 אמבולנסים.

הניסיונות של דובר צה"ל ושל גורמים רשמיים אחרים להתנער מאחריות הצבא להריגתה של א-נג'אר אינם בגדר מסירת מידע עובדתי לציבור על-ידי הרשויות המוסמכות: להפך, הם חלק מניסיון תעמולתי-הסברתי של הרשויות האחראיות למדיניות זו למזער "נזק תדמיתי", באמצעות הסתרת העובדות וטיוחן. אלא שתעמולה לחוד ומציאות לחוד. ובמציאות, הרשויות הישראליות אדישות להרג פלסטינים. אם לא כן, הייתה ישראל משנה מזמן את מדיניות הפתיחה באש ומפסיקה לירות במפגינים לא חמושים שאינם מסכנים איש, הנמצאים מעברה השני של הגדר. מדיניות נפשעת זו מוכחת שוב ושוב כשהצבא ממשיך ליישמה ללא שינוי – ואף מגבה אותה באמצעות מערכות הטיוח הצה"ליות, המבטיחות כמעט בכל מקרה שאיש לא ייתן את הדין על הריגת פלסטינים, אפילו בנסיבות שערורייתיות כמו במקרה הריגתה של א-נג'אר.

פריטים מומלצים

מוחמד אבו סכראן, בן 17, כשנה לאחר פציעתו. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 1.8.22

רצועת עזה

הזמן אינו מרפא: פצועים מרצועת עזה מספרים על חייהם מאז סבב הלחימה במאי 2021

כשנה ורבע לאחר תום סבב הלחימה של מאי 2021 ("שומר החומות") חזרה ישראל להפציץ את רצועת עזה ופתחה ב"סבב" לחימה נוסף ("עלות השחר"), שארך הפעם שלושה ימים. 49 פלסטינים נהרגו ברצועת עזה בסבב אוגוסט 2022. בחודשים האחרונים שוחח בצלם עם כמה מפצועי הסבב הקודם, הנאבקים עדיין להשתקם. במהלך הסבב ההוא נהרגו ברצועה 233 פלסטינים, בהם 38 נשים ו-54 ילדים. יותר ממחציתם לא השתתפו בלחימה. על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג ועשרות מתקני בריאות ותשתיות נלוות נפגעו; חורבות מבנים ועמודי חשמל שקרסו חסמו דרכים ורחובות והקשו על מעבר אמבולנסים וכלי-רכב אחרים לפינוי נפגעים. הפגיעה בתשתיות החשמל והמים הקשתה גם על תפקוד בתי החולים. בעדויותיהם מספרים הפצועים על ההתמודדות שלהם ושל משפחותיהם עם אתגרי השיקום מנקודת מבט אישית. בד בבד, העדויות שופכות אור על המציאות הרחבה יותר שבה חיים נפגעי סבב זה וסבבים קודמים ברצועה, המנסים נואשות להשתקם. כמובן, בכל מצב, שיקום לאחר פציעה קשה הוא תהליך קריטי הכולל היבטים רפואיים ונפשיים מורכבים. ברצועת עזה השיקום מורכב שבעתיים, הן בשל מספר הפצועים ההולך וגדל מ"סבב" ל"סבב", והן בשל מצבן ההולך ומדרדר של תשתיות הרפואה ברצועה עקב המצור הישראלי. לפי ארגון הבריאות העולמי, שניים מתוך שלושים בתי החולים ברצועה נאלצו להפסיק את פעילותם במהלכה, בעקבות נזקים שנגרמו להם, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. בנוסף, נסגרו במהלך הלחימה 57 מ- 93 המרפאות הכלליות ברצועה, והיתר פעלו באופן חלקי בלבד. מערכת הבריאות ברצועה לוקה במחסור חמור בתרופות ובציוד וכן ברופאים ובפרט ברופאים בעלי הכשרה עדכנית. למרות זאת, במסגרת המצור שישראל מטילה על הרצועה היא ממשיכה להגביל הכנסה של תרופות ומכשור רפואי מתקדם לשטחי הרצועה ומונעת את יציאתם של רופאים להשתלמויות. בכך היא פוגעת בפצועים פעם נוספת ומונעת מהם שיקום ראוי. ישראל אף מונעת מפצועים רבים הזקוקים לשירותים רפואיים שאינם זמינים ברצועה להגיע למוסדות רפואיים בגדה המערבית, מרחק של כמה עשרות קילומטרים בלבד, כדי לזכות בטיפול הרפואי הנדרש להם. על פי ארגון Handicap International, פועלים כיום ברצועה כחמישים מרכזי שיקום השייכים לארגונים לא ממשלתיים ותלויים במימון של קרנות מחו"ל. ארגונים אלה סובלים ממחסור באנשי צוות ומקשיים בהכשרתם המקצועית, ואפשרויות השיקום שביכולתם להציע מתמצות בטיפולי פיזיותרפיה ובתמיכה פסיכו-סוציאלית. שיקום תעסוקתי באמצעות מכשירי עזר למשל, כמעט ואינו זמין. בתחום התקנת הגפיים המלאכותיים פועלים כיום שני מרכזי שיקום אורתופדי בלבד; האחד מופעל על ידי הצלב האדום, והשני, שהוקם במארס 2022, פועל במימון קטארי. ישראל מתנערת מאחריות ופטרה עצמה בחוק מתשלום פיצויים כמעט בכל מקרה בעילה של "פעולות מלחמתיות". כך, סיכוייהם של תובעים פלסטינים לזכות בפיצוי על הסבל והנזק שגרמה להם ישראל הפכו לכמעט אפסיים. קורבנות המלחמה ברצועה סובלים ממצוקה כלכלית קשה ומהיעדר תמיכה שתאפשר את שיקומם. בשגרה של פחד ומורא מפני סבבי לחימה חוזרים, ובתחושה כי בכל רגע נתון הם עשויים להפוך שוב מטרות לירי ישראלי, מספרים סטודנטים, צעירים, והורים לילדים שנפצעו באורח קשה, שחלקם איבדו את בני משפחותיהם, על התמודדותם היומיומית עם פציעות קשות בגופם ובנפשם. חלקם נותרו עם נכות לצמיתות. להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם: עדותו של מוחמד אבו סכראן, בן 17, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע קשה מירי טיל שפגע בפתח ביתו ואיבד את סבו ואת בן דודו של אביו. סובל עד היום מנכות מוטורית ברגליו ובידו, ומרסיס בראשו שמסכן את חייו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-1.8.22 נפגעתי קשה במלחמה בשנה שעברה. זה היה ביום האחרון של חודש הרמדאן, 12.5.21, כשבסביבות 20:30 הייתי בבית עם סבא שלי ובן הדוד של אבא שלי, ופתאום שיגרו טיל על הבית שלנו. הייתי מאושפז שבוע בטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא, ובשנה האחרונה טופלתי בבית החולים השיקומי אל-וופא באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות'. ניתחו אותי ברגל שמאל, עשיתי פיזיותרפיה, וגם עברתי ריפוי בעיסוק וקיבלתי תמיכה נפשית. לפני הפציעה היו לי חיים נורמליים. למדתי כל יום בבית הספר מקצועי משבע בבוקר עד שתיים בצהריים. אהבתי את לימודי הנגרות ושעורי הספורט וביליתי הרבה עם חברים. אחרי בית הספר הייתי הולך לאכול ארוחת צהרים בבית ואז עבדתי קצת בתיקון אופניים – זה היה התחביב שלי, וגם עזרתי לסבא שלי לחרוש ולטפל בגידולים שלו. מאז הפציעה אני כבר לא הולך לבית הספר ורוב הזמן נשאר בבית. אני סובל מכאבי ראש בלתי נסבלים ואני לא מסוגל להשתמש ביד ימין בגלל בעיה עצבית. כשאני יוצא מהבית אני נעזר בקביים ואני שונא אותם ואת המראה של הגוף שלי שהתעוות בגלל הרסיסים. אני מתעצבן בקלות ומתנהג בתוקפנות כלפי האחים שלי וזה הורס אותי נפשית. המצב הרפואי שלי לא משתפר ואני פשוט לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמי – לא ספורט ולא רכיבה על אופניים. בכל פעם שאני רואה את הדלת של הבית, זה מזכיר לי את הטיל שפגע לנו בבית והרג את סבא שלי ואת בן הדוד של האבא שלי, אני מתכנס בתוך עצמי ובוכה. רוב הזמן אני צופה בסדרות ובסרטים בטלפון. אבל שום דבר כבר לא משמח אותי. וכל הזמן אני נזכר באשפוז אחרי הפציעה, ובסבא שלי, שהיה לוקח אותי לעבוד אתו. החיים שלי הפכו לסרט של זיכרונות וכאב. עדותו של אביו של מוחמד, השאם אבו סכראן, בן 44 באותו ערב מוחמד היה בבית עם סבא שלו, אחמד איבארהים אבו סכראן, בן 64, ובן הדוד שלי מצד אבא שלי, מוחמד נאהד אבו סכראן, בן 25. פתאום שיגרו על הבית טיל ושניהם נהרגו. מוחמד שהיה לידם נפצע קשה. ברגע הפיצוץ הייתי בקומה השנייה וכשירדתי מהר למטה מצאתי את אבא שלי ללא רוח חיים. ראיתי שמוחמד שוכב ליד מוחמד נאהד והיה שם המון דם. הכול היה מלא עשן והריסות. הרמתי את שניהם והוצאתי אותם החוצה לרכב שהיה שם והסיע אותנו לבית החולים א-שיפאא. מישהו פינה גם את אבא שלי לבית החולים והרופאים שם הודיעו לי שהוא נהרג. מאוחר יותר גם בן הדוד שלי, מוחמד נאהד מת מפצעיו בבית החולים. אמרו לי שהבן שלי נפל שהיד, ועוד מישהו אמר שהוא בכלל בטיפול נמרץ ושהוא זקוק לעירוי דם. בסביבות 1:00 לפנות בוקר הרופאים ביקשו ממני מנות דם בשביל מוחמד. חיכיתי עד 3:00 לפנות בוקר בלי לדעת מה המצב שלו, ואז עדכנו אותי שהוא עדיין במצב קשה מאוד וביקשו שנתפלל בשבילו. כשנכנסתי לחדר כדי לראות אותו, הוא שכב במיטה בלי לזוז וכולו היה מחובר לצינורות – לא הצלחתי לעכל את זה. יצאתי מבית החולים וחזרתי הביתה כדי להיפרד מאבא ולהביא אותו לקבורה. מוחמד היה מאושפז בטיפול נמרץ במשך שבוע, ואחרי זה שכב בבית חולים בערך חודשיים. הבן שלי, תאמר, בן 38, היה אתו בבית החולים במשך כל תקופת האשפוז. הוא התקשה לדבר ולא היה מסוגל לאכול או לשתות, ורק אחרי שבועיים במחלקה, הוא הצליח לאכול אוכל קל. העבירו אותו משם לבית החולים השיקומי אל-וופא, והוא אושפז באגף של ארגון 'רופאים ללא גבולות' למשך חודשיים, שם הוא קיבל טיפול פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. באותה תקופה הוא כמעט ולא היה מסוגל לזוז – הוא התקשה להזיז את יד ימין בגלל פגיעה עצבית, והיו לו שברים ברגל שמאל ורסיסים ברגל ימין – עשו לו המון תפרים והשתילו לו שם פלטינה ברגליים. כל הזמן הזה הוא סבל מכאבים, והייתי שם רוב הזמן כדי לעזור לו כמה שיכולתי. אחרי כחודשיים בבית החולים אל-וופא, תיקנו לו את שתלי הפלטינה בבית החולים א-שיפאא, ואז לקחתי אותו בחזרה הביתה – שם המצב הנפשי שלו רק הדרדר. שוב, הוא כמעט לא אכל ולא שתה ורוב הזמן היה מתעצבן וצועק. פנינו שוב ל'רופאים ללא גבולות' ונתנו לו שם תמיכה נפשית. הוא גם המשיך לקבל שם טיפולי פיזיותרפיה, ובמאי 2022 הורידו לו את הפלטינה החיצונית מרגל שמאל וטיפלו לו בעצם. היום הוא נעזר בקביים. הגוף של מוחמד מלא ברסיסים והוא עדיין חלש מאוד. הרופאים אומרים שהוא נמצא בסכנה בגלל רסיס שנשאר לו בראש, קרוב למוח. הזהירו אותנו שאסור שהוא יקבל מכה בראש כי יש סכנה שהרסיס יזוז ויפגע לו במוח. אפילו עיטוש יכול לגרום לזה. עד הפציעה מוחמד למד נגרות בבית הספר המעשי בעזה, אבל מאז הוא לא חזר ללימודים ורוב הזמן נשאר בבית. הוא מאוד מפוחד. עדותו של עבדאללה איסלים, בן 23, תושב עזה, שנפצע קשה מטיל ששיגרה ישראל אל מכונית שלידה עמד. בתקיפה נהרגו חברו וקרוב משפחתו של החבר, וארבעה נוספים. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-18.5.22 ב-12.5.21 בסביבות 10:30, הלכתי עם עבד אל-רז'אלי, בן 28, לכיוון המסעדה שבה עבדנו ברחוב אל-ויחדה כדי לפתוח אותה, למרות הפצצות. כשהגענו לרחוב אל-מור'רבי פגשנו את בן הדוד של עבד, נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, מחוץ למתפרה שהוא עובד בה, ודיברנו אתו קצת. באותם רגעים נעצרה מכונית במרחק של כמה מטרים מאיתנו. הספקתי לראות שישבו בה שלושה נוסעים, ואז פתאום היה פיצוץ חזק. עבד עף באוויר ונחבט בדלת מתכת של אחת החנויות לידנו, ואני נשארתי במקום. היה דם בכל מקום והייתה לי סחרחורת חזקה. אחרי שהתרחקתי משם כמה מטרים, קלטתי שנפגעתי מרסיסים בכל הצד הימני של הגוף שלי. נפלתי על הקרקע ואמרתי את השהאדתיין ["אין אלוהים זולת אללה, מוחמד הנו שליחו של אללה"]. אחרי בערך שלוש דקות הייתה עוד הפצצה. הרגשתי שנפגעתי בבטן. קמתי מהקרקע והלכתי כמה מטרים לבית המרקחת הסמוך, וביקשתי מהרוקח שם שיעזור לי לבדוק את המצב של עבד. דיממתי מעין ימין וכל הבגדים שלי היו מוכתמים בדם, אז הוא נבהל וצעק לעזרה. כמה צעירים שהיו שם לקחו אותי ברכב שלהם לבית החולים א-שיפאא. אחרי שלושה ימים בבית החולים, הודיעו לי שעבד, ובן הדוד שלו, נאדר, נפלו שהידים. הייתי מאושפז בבית החולים 15 יום, וביולי 2021 עברתי ניתוח בבטן, אבל לא הצליחו להוציא את כל הרסיסים ואני עדיין סובל מכאבים. ניתחו אותי גם בחזה והוציאו חלק מהעצמות ומאז אני סובל גם מקוצר נשימה ומכאבים בחזה וקשה לי לישון בלילה. השמיעה שלי באוזן ימין נפגעה וגם הרשתית בעין ימין. אני ממעט לצאת מהבית. לא יכולתי לחזור למסעדה ואיבדתי את הפרנסה שלי. הייתי המפרנס היחיד של המשפחה ועכשיו כל בני המשפחה שלי סובלים. לפני כן, לא היה חסר לנו כלום – אכלנו טוב וסיפקתי את הצרכים של כולם. מימנתי גם את הלימודים באוניברסיטה של אחותי, הנאדי, בת 24, ואחי שאדי, בן 19, אבל הם הספיקו לסיים רק סמסטר אחד, ואז לא יכולתי לשלם יותר את שכר הלימוד שלהם בגלל הפציעה. לפני הפציעה הספקתי לחסוך בערך 2,000 דולר כדי לקנות רכב הסעות שישמש לייצור הכנסה נוספת, אבל הוצאתי כמעט את כל החסכונות שלי על הטיפולים הרפואיים שלי. מאז שאני מובטל המצב שלנו רק הולך ומחמיר ואני לא יודע איך נוכל להמשיך. עדותו של מועאוויה אל-וחידי, בן 43 ואב לשניים, תושב שכונת א-זייתון בעיר עזה, שאיבד את רגלו הימנית בעקבות פגיעת טיל ששיגרה ישראל סמוך למקום עבודתו. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.5.22 ב-12.5.21, בסביבות השעה 11:00, בזמן שהייתי בתוך המספרה שלי, שמעתי פתאום פיצוץ חזק בחוץ. מיד אחרי זה נכנס למספרה בבהלה נאדר אל-ר'זאלי, בן 46, ואמר לי: "הצילו מועאוויה! אני לא יכול לנשום!". הוא היה במצב מזעזע. לקחתי אותו החוצה והתרחקנו מהמספרה בערך כשלושים מטרים. הוא דימם מהפה ואז נפל על הקרקע. ניסיתי לתת לו עזרה ראשונה. הסתכלתי לרחוב וראיתי לפחות ארבעה שהידים שרועים ליד המכונית שהתפוצצה. זיהיתי ביניהם את סעיד אל-חתו ואת אשתו מייסון אל-חתו. אחרי שלוש דקות נפל ממש לידנו עוד טיל ונאדר נהרג במקום. הרגל הימנית שלי נקטעה ולא הפסיקה לדמם במשך עשרים דקות. כולם מסביב היו בפאניקה – כולנו פחדנו שתהיה עוד תקיפה מהאוויר. אנשים שהתגודדו סביבי הזמינו לי אמבולנס וכשהוא הגיע, הפרמדיקים לקחו אותי וכל השהידים נשארו שם על הקרקע. לקחו אותי לבית החולים א-שיפאא, וכנראה שאיבדתי את ההכרה בדרך לשם. בבית החולים הכניסו אותי לניתוח וקטעו לי את רגל ימין. אחרי זה הבנתי שתיכננו לקטוע לי גם את רגל שמאל שהייתה במצב קשה, אבל החליטו לטפל בה בהמשך. אחרי שבוע בבית החולים, העבירו אותי לטיפול של ארגון 'רופאים ללא גבולות' שמטפל בפצועים ופועל גם בבית החולים אל-עוודה בצפון הרצועה. אני זוכר שבמהלך הנסיעה לשם, שמעתי הפצצות של הצבא הישראלי. השתחררתי משם אחרי ארבעים יום בערך, עם רגל קטועה והרבה בעיות ברגל השנייה. אז, בעצם, התחיל מסע הסבל שלי שנמשך כבר שנה ואני עדיין סובל מכאבים בכל הגוף עד היום. פעמיים בשבוע מגיע אליי הביתה צוות של הרשות הלאומית לטיפולי פיזיותרפיה. הרגל השמאלית שלי כמעט ולא קיימת ואני זקוק לפרוטזה הידראולית שאמורה להקל את העומס של משקל הגוף שלי על הרגל ולהקל עליי בזמן ההליכה, אבל בבית החולים חמד בעזה אמרו לי שהם לא יוכלו לעזור לי לספק אותה בגלל שישראל מונעת הכנסה של חלקי פרוטזות לרצועה. יש גם כיסא גלגלים מיוחד שיכול להקל עליי לעבוד, אבל הוא עולה בערך 1,500 דולר ואני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אותו כרגע. אחת העמותות סיפקה לי כיסא גלגלים חשמלי שמאפשר לי להסתובב בחוץ ולפעמים אני מקבל תרומות מאנשים. אני גר בקומה רביעית בלי מעלית וקשה לי מאוד לרדת ולעלות, אז רוב הזמן אני בבית. אני מרגיש כמו מעמסה על המשפחה שלי. בגלל שאני כבר לא יכול לעזור בבית, גם אשתי מתאמצת יותר מדי והיא התחילה לסבול מפריצת דיסק בגב. חוסר האונים שלי משפיע על כולם בבית – שני הבנים שלי, סדים, בן 8 וסיראג', בן 11, היו תלמידים מצטיינים, ומאז הפציעה שלי ההישגים שלהם בלימודים ירדו. הם רואים אותי עצבני כל כך שאני שובר חפצים בבית. עברה שנה מאז שנפצעתי ועדיין נורא קשה לי לצאת מהמצב הנפשי הזה. הפכתי לקורבן של הצבא הישראלי בזמן שהייתי בעבודה למרות שלא סיכנתי את ישראל בשום צורה. לפעמים כשאני מגיע למספרה, אני רואה בדמיון את המכונית שעלתה באש ואת השהידים והפצועים שהיו שרועים על הקרקע. אני נזכר בעצמי מרים את השהיד נאדר אל-ר'זאלי ובורח מפגיעת הטיל הנוסף. זה גורם לי בכל פעם לבכות ולהרגיש חנק. מדי פעם אני מנסה להגיע למספרה ולעבוד אבל אז, כשנכנס לקוח ומבקש להסתפר, לפעמים אני לא מסוגל. אני רק רוצה לשקם את המספרה ולחזור לעבוד. עבדתי כספר 25 שנה והייתי המפרנס היחיד בבית. למרות הנכות שלי, אני לא מקבל קצבת נכות מאף גורם ואני מרגיש שהפכתי מבעל עסק לקבצן. עדותו של אסחאק פיאד, בן 51 ואב לשישה, תושב בית חאנון, שאיבד את רגלו הימנית מפגיעת ישירה של טיל בביתו. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-19.5.22 בליל ה-14.5.21, אירחנו בבית שלנו, ברחוב אל-בעלי במרכז בית חאנון, בערך שישים קרובי משפחה, חצי מהם ילדים, בגלל שהאזור של הבית שלנו נחשב יותר בטוח. קצת לפני חצות שמענו התפוצצויות שהלכו והתקרבו אלינו. כשעוצמת הפיצוצים התחזקה כולם צעקו מרוב פחד. ניסיתי להרגיע אותם ואמרתי להם שהם בטוחים. עליתי לקומה העליונה, וכשהגעתי למעלה, ועדיין הייתי בחדר המדרגות, בחלק שלא מקורה, היה פיצוץ גדול שהעיף אותי למרחק של שלושה מטרים לפחות. אחרי כמה שניות היה עוד פיצוץ של טיל שפגע בבית של השכנים. כל האבנים של הקירות והגג של הבניין שלנו היו מפוזרות בכל מקום ורק העמודים נשארו עומדים. רגל ימין שלי כמעט נקטעה – היא הייתה מחוברת עם קצת עור ועורק וניסיתי למשוך אותה לידי. הרסיסים של הטיל פגעו לי גם ברגל שמאל ולא הפסקתי לדמם. התחלתי לזחול במדרגות עד לקומת הקרקע וכשהגעתי לרחוב ראיתי המון אנשים רצים בבהלה ומחפשים את בני המשפחות שלהם. הייתה לי סחרחורת. הבן שלי איבראהים, בן 22, ואשתו ר'זל, בת 22 סחבו אותי לבית של השכנים, משפחת א-זעאנין, ושם קשרו לי את הרגל כדי להפסיק את הדימום. אחרי כמה דקות הוציאו אותי החוצה כדי שאמבולנס יפנה אותי לבית החולים. אחרי רבע שעה בערך הגיע אמבולנס ופינה אותי לבית החולים בבית חאנון. בבית החולים חבשו אותי ואז העבירו אותי לבית החולים האינדונזי בבית לאהייא. הבן שלי, ג'אסר, בן 23, ליווה אותי לשם. בדרך לשם איבדתי כנראה את ההכרה והתעוררתי בבית החולים רק למחרת בשעות אחר הצהריים. אחרי ארבעה ימים העבירו אותי שוב לבית החולים נאסר בקהיר, ושם עברתי בערך עשרה ניתוחים ברגליים, וגם התקינו לי מתקן קיבוע על רגל ימין. היו לי כאבים נוראיים וירדתי מאוד במשקל בתקופה הזאת – נראיתי כמו שלד ובקושי היה אפשר לזהות אותי. המצב הנפשי שלי היה רע מאוד ויש לי מזל שאשתי ורדה הייתה איתי שם כל הזמן הזה ותמכה בי. הייתי מאושפז בקהיר תשעה חודשים ואז, ב-13.3.22, חזרתי לעזה. המשכתי את הטיפול אצל ארגון 'רופאים ללא גבולות' בבית החולים אל-עוודה. הרופא שם אמר לי שצריך לקטוע לי את רגל ימין – הייתי המום שזה הגיע למצב הזה, ואחרי שלושה שבועות בערך קטעו לי את הרגל. עברתי עוד שני ניתוחים ברגל ואני ממשיך לקבל טיפולי פיזיותרפיה עד היום. בנוסף, התחלתי לסבול מסוכרת ומיתר לחץ דם ולצערי התרופות שאני צריך לא נמצאות בבתי המרקחת הממשלתיים ברצועה, אז אני צריך לשלם עליהן מהכיס שלי. הכדור שאני לוקח נגד דלקות ברגליים למשל, פלוקורל, עולה לי 13 שקלים לכדור. מאז שקטעו לי את הרגל אני בקושי יוצא מהבית בגלל שאני גר בקומה השנייה בלי מעלית, וכבר קרה שנפלתי במדרגות. לפני הפציעה הייתי כל הזמן בתנועה כי עסקתי בסחר בצאן. אני לא רגיל להיות מובטל ולשבת בבית. לפחות חברים קרובים באים אליי הביתה לפעמים כדי שלא אהיה לבד. עדותו של מג'ד אל-עג'לה, סטודנט למשפטים, בן 21, תושב שכונת א-שוג'אעיה, שנפצע מטיל ששגרה ישראל כשעמד קרוב לביתו וסובל מאז מנכות מוטורית וקשיים בדיבור. העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-26.5.22 ביום ראשון, 15.5.21, יצאתי מהבית שלי בשכונת א-שוג'אעיה, ובסביבות 13:00 כשעוד הייתי קרוב לבית, נורה טיל ממטוס שפגע קרוב אליי. בהתקפה נהרגו שלושה מבני הדודים שלי, יחיא אל-עג'לה, בן 24, סיף א-דין אבו אל-עטא, בן 18, שברח מהבית שלו במזרח א-שוג'אעייה ונהרג ליד הבית של הדוד שלו, ומוחמד בהאר, בן 17, שנהרג בפתח הבית של אח שלו. אני ואחי מוחמד נפצענו קשה. התעוררתי בבית החולים א-שיפאא אחרי שהייתי מחוסר הכרה במשך 25 ימים, שבמהלכם עברתי ניתוחים בראש בגלל שבר בגולגולת, ובבטן בגלל רסיסים שחדרו וגרמו לדימום ולפגיעה במעיים. ב-11.6.21 קיבלתי היתר לנסוע לבית החולים אל-אהלי בחברון, ושם ניתחו אותי גם ביד וברגל ימין. השתחררתי משם אחרי כחצי שנה, ב-5.12.21 וחזרתי לעזה בלי יכולת ללכת או לדבר. הפגיעה בראש גרמה לי לשיתוק בצד הימני של הגוף שבגללו לא יכולתי להזיז את יד ורגל ימין ושתיהן גם עדיין בגבס. היום אני עדיין זקוק להשתלת עצם בחלק השמאלי של הגולגולת. עברתי במשך חודשיים טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בדיבור בבית החולים של הסהר האדום בעזה, אבל עדיין קשה לי לדבר וללכת ואני נעזר בקביים עד שיתקינו לי פרוטזה בבית החולים חמד. מאז הפציעה החיים שלי השתנו – אני משותק ביד וברגל, ומאוד קשה לי שמתייחסים אליי כנכה ותופסים אותי כמוגבל. רוב הזמן אני צריך עזרה בגלל השיתוק והבנתי שהחיים שלי לא יחזרו להיות כמו שהיו. אני מטופל אצל פסיכולוג בגלל הקושי הנפשי. עד הפציעה הכול היה רגיל – הייתי סטודנט למשפטים שנה ג' באוניברסיטת אל-אזהר בעזה. אבל בגלל המצב שלי לא חזרתי ללימודים. היה לי חלום לעסוק בעריכת דין כדי שאוכל לעזור לאנשים לממש את הזכויות שלהם. גם אמא שלי רצתה שהבן הבכור שלה יהיה מלומד ומצליח. אני כבר מותש מלבקש עזרה כל הזמן מאמא שלי ומהאחים שלי. הם עוזרים לי להתלבש, לאכול ולשתות, ללכת לשירותים, וגם מלווים אותי לכל הטיפולים. אני לא מסוגל לזוז בחופשיות או סתם לצאת לרחוב או לבלות עם חברים שלי. איבדתי חלק מהחברים הקרובים שלי שהרגישו שהפכתי להיות מעמסה עליהם. אני עובר מטיפול לטיפול ומבית חולים אחד לשני, ומקווה שהסבל הזה לא יימשך עוד הרבה זמן. עדותה של לינא אל-מתרביעי, בת 27, אם לשלושה, תושבת שכונת א-סברה בעיר עזה, שבתה סארה בת החמש נפגעה קשה מפגיעת טיל ששיגרה ישראל וחדר דרך תקרת ביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.5.22 ב-14.5.21, בסביבות 20:30, בזמן שבעלי, זאהר, בן 43, ישב בסלון ואני האכלתי את סארה, בת חמש, פתאום בלי שום אזהרה, נפל טיל דרך התקרה של החדר שישבנו בו. הדירה שמעלינו הופצצה ואני וסארה כוסינו בהריסות. פחדתי שבעלי נהרג ושהבית שלנו סומן כמטרה של הצבא הישראלי. הצלחתי למשוך אליי את סארה, שבכתה בלי הפסקה מתחת לאבנים, ואז בעלי הגיע ולקח אותה. הייתי בערך בחודש החמישי להיריון, והרסיסים של הטיל חדרו לי לבטן, לגב ולזרוע ימין. לבשתי את בגדי התפילה והוצאנו את סארה החוצה כדי לחפש אמבולנס או רכב אחר שיפנה אותה. סארה איבדה את ההכרה אחרי כמה דקות, ורק אז הגיע אמבולנס שלקח אותה לבית החולים א-שיפאא. הכניסו אותה לטיפול נמרץ. היו לה פגיעה בגולגולת שגרמה לדלקת בקרום המוח, שבר פתוח בעמוד השדרה, ורסיסים שחדרו לעמוד השדרה גרמו לה לשיתוק בשתי הרגליים. הרופאים הסבירו לנו שהפציעה שלה מאוד מסוכנת וביקשו שנתפלל בשבילה. סארה התעוררה רק אחרי שלושה ימים, ונתנו לי לבקר אותה רק אחרי שישה ימים. אחר כך העבירו אותה למחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים א-שיפאא לארבעה ימים. היא הייתה במצב קשה מאוד ולא הייתה מסוגלת לראות או לדבר. עשרה ימים אחר כך, ב-24.5.21, קיבלנו אישור מעבר לירדן, ונסענו דרך מעבר ארז לבית החולים אל-חוסיין. בבית החולים הזה היא עברה יותר מעשרה ניתוחים בגב, שכללו שיקום של חוט השדרה וקיבוע שלו באמצעות ברגים. היא עברה עוד ניתוח להשתלת עור ברגליים שלה. סארה הייתה במצב נפשי קשה ובקושי אכלה. היא כל הזמן פרצה בבכי ובצעקות, וסבלה מסיוטים בלילות. היא קיבלה שם גם טיפול פסיכולוגי. אחרי בערך ארבעה חודשים, ב-23.9.21, ילדתי בניתוח קיסרי את הבן הקטן שלי עבדאללה, בבית החולים בירדן. זאת הייתה אחת התקופות הקשות בחיי, עם התאוששות מהניתוח הקיסרי, תוך כדי השיקום של סארה. בערך חצי שנה אחרי הפציעה של סארה, ב-17.11.21, חזרנו לעזה כשהיא עדיין הייתה במצב לא פשוט. היא לא יכלה ללכת והייתה מרותקת לכיסא גלגלים. עד היום המצב שלה לא השתפר והרופאים בבית החולים חמד בעזה הפנו אותה לטיפולי פיזיותרפיה – אני לוקחת אותה כל שבוע-שבועיים. סארה סובלת גם מאי-שליטה בסוגרים, אז אני מנקזת לה את השתן עם קטטר ומחליפה לה חיתולים באופן קבוע. בגלל שבעלי מובטל, אין לנו יכולת לספק לסארה את מה שהיא צריכה, אז אנחנו מקבלים לפעמים תרומה של חיתולים מעמותות ומארגוני סיוע. שכרנו דירה ב-500 שקלים לחודש בקומה ראשונה בבניין עם מעלית כדי שהיא תהיה נגישה לסארה. למרות שהמצב של סארה עדיין לא יציב והיא עייפה רוב הזמן, אני לוקחת אותה לגן כשהיא לא בטיפולים. תודה לאללה שהיא אוהבת את החברים שלה ושהם עוזרים לה ולא משאירים אותה אף פעם לבד. היא לא כל כך מבינה את המצב ושואלת לפעמים למה הצבא הפציץ אותה, ולמה היא חולה עד עכשיו, אז אני עונה לה שהיא חזקה. כשהיא מתרחצת אני צריכה להחזיק אותה ואני גם מלבישה אותה – זה קשה מאוד ומעייף, אבל למרות שזה מתיש אותי אני רוצה שהיא תמשיך להיות פעילה כמה שאפשר – ואולי זה קצת יסיח את דעתה מהנכות שלה. כשהיא בבית היא זוחלת על הרצפה או יושבת על הספה או על כיסא הגלגלים. היא עדיין חוששת כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, והיא מבקשת שלא נדבר על הפציעה או על המלחמה. לפעמים כשהיא מסתכלת במראה, היא מבקשת שאכסה לה את הרגליים כי קשה לה לראות אותן. רק לפעמים אני מתעקשת שהיא תרשה לעצמה לראות את הפציעה, ואולי דווקא זה יקל עליה להשלים עם המצב. היא נבהלת מאוד מרעשים חזקים ומפחדת להישאר לבד בבית, אז אני יוצאת איתה הרבה לטיילת בחוף כדי שהיא תוכל להשתחרר ולהירגע. במה אשמה סארה? היא בסך הכול ישבה בבית ואכלה ארוחת ערב. הם הפציצו אותנו בלי אזהרה וגזלו מהבת שלי כל דבר מתוק שהיה לה בחיים. הלב שלי שבור אבל אני מנסה להיות חזקה ליד סארה, ולהסתיר ממנה את שברון הלב. היום היא זקוקה להערכה מחודשת של המצב שלה בבית חולים מחוץ לרצועה כי פה אין משאבים לעזור לה. היא תוכל לקבל טיפול טוב יותר רק מחוץ לרצועה, בבתי חולים במדינות ערב, בישראל או באירופה. עדותה של היבה אל-בחטיטי, בת 32 ואם לשישה, תושבת א-שוג'אעיה, שבתה פרח בת השש נפצעה קשה מטיל ששגרה ישראל מחוץ לביתה. העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-19.5.22 ב-12.5.21, היום האחרון של רמדאן, בסביבות השעה 14:00, שלחתי את הבת הקטנה שלי, פרח, לקנות כמה דברים ליד הבית. גיסתי, סיהאם, בת 30, שבדיוק ניקתה את המדרגות, דאגה לפרח וקראה לה לחזור הביתה. פתאום היה פיצוץ גדול בחוץ – כל הזכוכיות של החלונות ואבנים מהבניין התעופפו באוויר. סיהאם צעקה: "פרח נפלה שהידית!", ואני רצתי החוצה וראיתי מכונית עולה באש ובתוכה שהיד שלא זיהיתי. ליד המכונית היו מפוזרים הרבה פצועים. פרח שכבה על הקרקע די קרוב לבית והייתה מחוסרת הכרה. היא דיממה מכל הגוף. הייתי בהלם מוחלט ופחדתי שהיא נפלה שהידית – זה מוטט אותי. דודה שלה ופאא, בת 23, צעקה שפרח עדיין בחיים והתחילה לחפש רכב שיפנה אותה משם. לקחו את פרח לטיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא והמצב שלה שם הוגדר קשה מאוד. חצי שעה אחרי הפינוי של פרח הגיע עוד אמבולנס שפינה גם את סיהאם, שנפצעה מרסיסים בכף רגל שמאל. פרח הייתה בלי הכרה במשך 12 יום. זה המון זמן ומאוד פחדתי שהיא לא תתעורר. הרשו רק למבקר אחד להיכנס ולראות אותה בטיפול נמרץ, אז בעלי, ריפעת, בן 39, הוא זה שביקר אותה. הוא סיפר שהמצב שלה קשה מאוד ושרגל שמאל ויד שמאל שלה התרסקו לגמרי. לא יכולתי לעשות בשבילה שום דבר חוץ מלהתפלל. פרח עברה כמה ניתוחים, ביניהם כריתה של המעיים, והתקינו לה שתלים מפלטינה ביד וברגל. כשהיא יצאה מטיפול נמרץ היא לא דיברה וגם לא שמעה טוב – היא לא זיהתה אף אחד מאתנו ובמשך שבועיים חשבתי שהיא התחרשה או איבדה את יכולת הדיבור. הבאתי אליה את האחים ואת בני הדודים והחברים שלה והיא התחילה להגיב קצת יותר. הגשנו כמה בקשות להיתר לטיפול רפואי בבית חולים בירדן, ורק ב-3.6.21 קיבלנו אישור יציאה דרך מחסום ארז. לקחתי אותה דרך מעבר ארז לבית החולים השיקומי בירדן. היו לה פגיעות בחלק האחורי של הראש ורסיסים בריאות, בבטן ובצוואר, ביד שמאל, בכפות הרגליים, בעין שמאל ובאוזן ימין. הרסיסים ביד שמאל גרמו לפגיעה עצבית בשורש כף היד והרסיסים שחדרו לה לכפות הרגליים פגעו בגידים. היא גם איבדה הרבה מרקמות העור שלה ועברה השתלות עור בבטן וברגל שמאל, ועשו לה בבית החולים עוד המון בדיקות וצילומים. אחרי שלושה חודשים בירדן, חזרנו לעזה ב-5.9.21, והמשכנו את הטיפול השיקומי של פרח בבית החולים הירדני בעזה. כשהמצב שלה השתפר, היא התחילה ללכת. עכשיו מגיע אלינו הביתה פיזיותרפיסט מעמותת השיקום הלאומית, והיום היא מצליחה להחזיק חפצים קלים ביד ימין, אבל עדיין לא שולטת ביד שמאל. פרח אמורה ללבוש תחבושות לחץ שמפעילות לחץ ישיר על העור כדי למנוע נפיחויות, אבל הם לוחצים לה מאוד ולכן לפעמים היא מורידה אותם. פרח זקוקה להשתלה של עור ולהארכה של הגידים ובסוף החודש נלך לבדיקה אצל מומחה גפיים. בכל פעם שפרח מסתכלת על הגוף שלה במראה היא בוכה ושואלת למה הישראלים עשו לה את זה. עד היום, בכל פעם שהיא שומעת מטוסים, היא חוששת שבאים להפציץ אותה. אני מנסה להרגיע אותה ואומרת לה שהמלחמה נגמרה ושכולנו איתה. היא כל הזמן סובלת מסיוטים בלילה ומפחדת מדברים קטנים, אפילו מהמים ברחצה, או מרופאים ומזריקות. מאז הפציעה פרח סובלת מהרטבה לא רצונית אז אני מחתלת אותה באופן קבוע. עד לא מזמן היא לא הסכימה לישון לבד וישנתי איתה בלילות. היום היא כבר ישנה ליד אחותה למרות שהיא עדיין מפחדת ולא רגועה. כשהיא לא בטיפולים או בבדיקות היא הולכת לגן, אבל לא קל לה להתמודד שם עם השאלות של הילדים על המצב שלה. אני כל הזמן חוששת שמישהו מהילדים יפגע בה בטעות. קיבלנו סיוע מאישה מכובדת אחת שאימצה את פרח וכיסתה את הנסיעה שלנו לירדן ואת כל ההוצאות שהיו לנו שם. אבל היום המצב הכלכלי שלנו רע מאוד – אנחנו חיים היום ביחד עם עוד 28 בני משפחה בצפיפות בבית אחד. אנחנו מתקיימים רק ממה שבעלי משתכר מדוכן הפירות שלו, וזה לא מספיק לטיפול בששת הילדים שלנו; פולה ופואד, תאומים בני 15, מוחמד, בן 13, אחמד, בן 11, יוסף, בן 8, ופרח, בת 6.

30 אוגוסט 2022

מאי אבו רווידה בביתה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 10.12.19

מדיניות הפתיחה באש

לא רואים בעיניים: לפחות 21 משתתפים בהפגנות בעזה איבדו אחת מעיניהם מירי כוחות הביטחון, נער בן 16 התעוור לחלוטין

לפחות 21* מפגינים איבדו את הראייה בעין אחת במהלך השנתיים האחרונות, כשהפגינו ליד גדר המערכת של עזה. נער בן 16 איבד את הראייה בשתי עיניו. הטרגדיה האישית של כל אחד ואחד מהם מצטרפת לסיכום המבהיל של קורבנות ההפגנות: מעל 200 הרוגים, כ-8,000 פצועים מאש חיה, כ-2,400 פצועים מכדורי מתכת מצופים גומי וקרוב ל-3,000 פצועים מפגיעה של רימון גז.** המצור המוטל על הרצועה מזה כמעט 13 שנים פגע קשות ברמת השירותים הרפואיים הניתנים לתושבים. מערכת הבריאות הקורסת סובלת ממחסור בתרופות, ברופאים, בציוד ובהכשרה מקצועית. כתוצאה מכך, טיפולים רבים אינם זמינים ברצועה. ישראל מנצלת את שליטתה במעברים ולמעט מקרים חריגים ביותר, המוגדרים על ידה כ"מצילי חיים" היא מסרבת כמעט באופן גורף לתת לתושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך קבלת טיפול רפואי מחוץ לגבולותיה – כולל בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. בשל כך נאלצים הפצועים להסתפק בטיפול המוגבל לו הם זוכים ברצועה או לנסות להגיע לטיפול במדינות אחרות, בהנחה שיורשו לצאת דרך מעבר רפיח ויוכלו לעמוד בעלויות הטיפול הגבוהות. כל זאת, למרות שבמרחק קצר, של כמה עשרות ק"מ בלבד, ישנם בתי חולים שבהם ניתן לקבל את הטיפול הקריטי לו הם זקוקים. כפי שבצלם כתב בעבר, השימוש באמצעים לפיזור הפגנות ככלי נשק קטלני – העלול להרוג או לגרום לפציעות קשות – הוא אחד ההיבטים של מדיניות הפתיחה באש שישראל מיישמת מזה קרוב לשנתיים בהפגנות בסמוך לגדר. מדיניות זו אינה חוקית ואינה מוסרית, ומבטאת זלזול בחייהם ושלומם של פלסטינים. כל עוד תמשיך ישראל ליישמה – למרות התוצאות המחרידות שהיא גובה – יימשכו הקטל והפגיעות הקשות במפגינים. מסע הייסורים המתמשך שנאלצים הפצועים והמשתקמים לעבור ברצועה למרות זמינותם של טיפולים טובים יותר מחוץ לשטחה הוא נדבך מזעזע נוסף של המדיניות הישראלית הברוטלית ביחס לתושבי הרצועה. * לפי נתוני סוכנות הבריאות העולמית (WHO). הנתונים המוצגים לעיל תוקנו ב-27.2.20. ** לפי מסד הנתונים בעניין הגנה על האזרחים בניהול משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים. תחקירני בצלם ברצועה גבו עדויות ממפגינים שאיבדו את עיניהם כתוצאה מירי של אנשי כוחות הביטחון. להלן סיפוריהם של שלושה מהם: מאי אבו רווידה, בת 20, 6.12.19 ביום שישי, 6.12.19, בסביבות השעה 14:30, הגיעה מאי אבו רווידה, תושבת מחנה הפליטים אל-מר'אזי בת 20, יחד עם שתי אחיותיה ל"הפגנת השיבה" שנערכה בסמוך לגדר המערכת מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' במרכז רצועת עזה. לאחר שהתפללה באוהלים הלכה עם כמה מחברותיה עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר, כשהן מניפות את דגל פלסטין. בסביבות השעה 15:30 התקדמה אבו רווידה עוד לעבר הגדר, ואז ירה בה אחד מאנשי כוחות הביטחון כדור "גומי", שפגע בעינה. בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-10.12.19 סיפרה: אני משתתפת ב"הפגנות השיבה" ממזרח למחנה הפליטים אל-בוריג' מאז שהן התחילו. ביום שישי, 6.12.19, בסביבות השעה 15:30, אחרי שהתרחקתי מהחברות שלי ונעמדתי במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר, אחד החיילים ירה עלי כדור "גומי" שפגע בעין השמאלית שלי. נפלתי ארצה ושמתי את היד על העין, שהייתה מלאה דם. יצא לי דם מהפה. הייתי בטוחה שאיבדתי את העין. צעקתי, וחברות שלי באו מיד ב עם איזה בחור. הם הרימו אותי ולקחו אותי למקום שבו נמצאים הפרמדיקים. הפרמדיקים פינו אותי לאמבולנס שלקח אותי למרפאת השטח ושם הרופאים ניקו את הפצע שלחו אותי מיד לבית החולים שוהדאא א-אקצה. חברתה, שיימאא אבו יוסף, בת 26, תושבת מחנה הפליטים א-נוסייראת, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-15.12.19: התקדמתי לכיוון הגדר עם מאי ועוד כמה בחורות. הנפנו את דגל פלסטין, ואז הצבא ירה לעברנו רימוני גז מדמיע וברחנו אחורה. אחר כך חזרנו עד למרחק של מאה מטרים מהגדר בערך. אחרי כמה דקות מאי התקדמה כמה עשרות מטרים לכיוון הגדר, בדיוק התחלתי להסתובב לכיוון אחר ואז אחד החיילים ירה על מאי כדור "גומי" והיא נפלה. רצתי אליה עם עוד כמה חברות. הפנים שלה היו מלאות דם. אמרתי "מאי נפלה שהידה!" והחברות שלנו התחילו לצעוק בקולי קולות. אחד הבחורים הגיע, הרים את מאי ואמר שהיא לא מתה. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא נפגעה בעין ימין. העברנו אותה לפרמדיקים שהיו בערך במרחק של עשרים מטרים מאיתנו. הם נתנו למאי עזרה ראשונה והעבירו אותה לאמבולנס שפינה אותה למרפאת השטח. משם העבירו את מאי לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. מה מאי עשתה? היא הניפה את דגל פלסטין ולא סיכנה את החיילים. למה הצבא הישראלי פוגע בנו כבסך הכול באנו להפגין בשקט? אבו רווידה הועברה בין כמה בתי חולים ולבסוף נותחה בבית החולים א-נסר שם נוקה חלל העין שלה. יומיים לאחר-מכן היא הועברה לבית חולים א-שיפאא שם טופל שבר בגוגלתה. בעדותה, סיפרה עוד: כשיצאתי מהניתוח העין שלי הייתה חבושה. שאלתי את אבא "מה קרה עם העין שלי?" והוא אמר לי "את בסדר", כי הוא לא רצה שאכנס להלם. כשהרופא בדק אותי שאלתי אותו והוא אמר לי שאיבדתי את העין. אני מאוד עצובה. איבדתי את העין שלי סתם, בלי שום סיבה. לא סיכנתי בשום אופן את הצבא הישראלי. לפעמים אני מרגישה שהפנים שלי התעוותו. אני מסתכלת במראה ולא אוהבת אותן. הצבא הרס לי את החיים ואת העתיד שלי. כאישה, החיים שלי נהרסו. הדבר הכי חשוב בשבילי כרגע הוא לצאת מהרצועה כדי לקבל טיפול והשתלה של עין מלאכותית. כדי שאוכל לחזור לעצמי, שלא יהיה חור כזה בפנים שלי. מוחמד אבו ריידה, בן 10, 27.12.19 ביום שישי, 27.12.19, הגיע מוחמד אבו ריידה בן העשר, תושב העיירה ח'וזאעה, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר צפונית לח'וזאעה, כדי לאסוף חפצי מתכת למכירה. הוא וחבריו נוהגים לאסוף רימוני גז שיורים כוחות הביטחון לעבר המפגינים ואף לחתוך חתיכות מהתלתלית שמניח הצבא ליד הגדר, כל זאת כדי להשתכר שקלים בודדים. בסביבות השעה 16:00, כשהיה ליד הגדר נפצע אבו ריידה בעין ימין, ובבית החולים נקבע כי נפגע מרימון גז. בעדות שמסר ב-6.1.20 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר: כשנפגעתי בעין התעלפתי ונפלתי על האדמה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית החולים האירופי. ראיתי רק בעין שמאל, ועין ימין הייתה מכוסה בתחבושת. היו לי כאבי ראש חזקים. בארבעת הימים הראשונים בבית החולים הייתי בהלם ולא הייתי מסוגל לדבר עם אף אחד. אחרי כמה ימים הנפיחות סביב העין התחילה לרדת אבל לא יכולתי לראות בה כלום. בכל יום החליפו לי תחבושות. השתחררתי מבית החולים אחרי עשרה ימים. עכשיו אני בבית וכל הזמן רק ישן. אני מקבל תרופות וטיפות עיניים מכל מיני סוגים – כל שעה או כל כמה שעות. אמו, ג'יהאן אבו ריידה, בת 41, נשואה ואם לארבעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-6.1.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על חייו של בנה מאז פציעתו: ביום ששי, 27.12.19, אני והילדים שלי אכלנו ארוחת צהרים ביחד. בקשתי ממוחמד שלא ילך לגדר, למרות שהוא לא הולך לשם כדי להפגין אלא כדי לאסוף חתיכות ברזל ותרמילים ריקים של רימוני גז. המצב הכלכלי שלנו קשה, והוא מוכר את כל חתיכות המתכת בשלושה שקלים וככה משיג לעצמו טיפה דמי כיס. הוא הלך בכל זאת, ואני חיכיתי לו בבית שיחזור ויאכל מהקינוח שהכנתי לו. בסביבות השעה 16:00 הבת שלי חנאן, בת 13, אמרה לי שמוחמד נפצע. הרופאים בבית החולים האירופי אמרו לי שמצב העין של מוחמד קשה ושהוא עלול לאבד את הראיה. כשראיתי אותו התעלפתי, היה לו דם על הפנים ופחדתי שהוא עומד למות. מוחמד דימם וסבל מכאבים והרופאים לא יכלו לעשות בשבילו כלום חוץ מלתת לו אנטיביוטיקה ומשככי כאבים. הם אמרו שכדי להציל את העין של מוחמד הוא צריך לקבל טיפול מחוץ לרצועה. כשחברים שלו באו לבקר הוא רק בכה ולא דיבר איתם. בן דוד שלו, איבראהים, שגם הוא בן עשר, הגיע לבקר אותו כל יום. הוא כל הזמן שאל אותי "למה מוחמד לא רוצה לדבר איתי? למה הוא שותק כל הזמן, אני מתגעגע לקול שלו". כאב לי הלב על שניהם וגם אני בכיתי הרבה. בבית, אחרי השחרור מבית החולים, מוחמד נעשה מאוד שקט. לפני הפגיעה הוא היה מאוד פעיל, הוא היה הרוח החיה של הבית. הוא היה יוצא כל יום כדי למכור ירקות וחתיכות ברזל ואלומיניום כדי להביא קצת כסף הביתה. אחרי שהוא יצא מבית החולים הוא אמר לי כל הזמן "אני רוצה לצאת מהבית ולשחק עם החברים שלי, רוצה לשחק כדורגל ולרכוב על אופניים. אני מרגיש חנוק, נמאס לי ומשעמם לי". מוחמד עדיין סובל מכאבים חזקים במקום הפציעה, מכאבי ראש ומסחרחורות, ולא רואה בכלל בעין ימין. הוא מקבל טיפות עיניים ואנטיביוטיקה. אני מאוד מקווה מאוד שהוא יקבל הפניה לניתוח בבית חולים במזרח ירושלים או בגדה. מוחמד הוא הבן הקטן והכי מפונק שלי. אני כל הזמן לידו, מסתכלת עליו והלב שלי נצבט מכאב. הוא בסך הכל ילד בן עשר שלא סיכן את הצבא הישראלי. אני מתפללת לאלוהים שייתן לו בריאות, ושאראה אותו שוב משחק ורץ בשכונה, ושהחיוך יחזור לפנים שלו. מוחמד אבו ריידה לא קיבל הפניה לטיפול בבית חולים בגדה ובאמצע חודש ינואר 2020 נסע עם הוריו לטיפול במצרים. סאאיד מהאני, בן 28, 27.12.19 ביום שישי, 27.12.19, בסביבות השעה 15:00, הגיע סאאיד מהאני, רווק בן 28, תושב העיר עזה, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג' שבמרכז הרצועה. מהאני התקרב לגדר ויידה אבנים לעבר החיילים שמעברה השני, ובסביבות השעה 16:30 ירה עליו חייל כדור "גומי" שפגע בעינו. מחמוד אבו מוסלם, כתב וצלם עיתונות שנכח בהפגנה כחלק מעבודתו, סיפר בעדות שמסר ב-8.1.20 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה: באותו יום היו רק כמה עשרות מפגינים, כי הוחלט לבטל את "הפגנות השיבה". הבחורים שהגיעו כנראה לא ידעו על זה. הם עמדו במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר. בסביבות השעה 16:30-16:00, חייל שירד מג'יפ התחיל לקלל אותם, ואחר כך ירה עליהם כדורי "גומי". השתטחתי על האדמה. שמעתי בערך שלוש יריות, וכשקמתי שמעתי את הבחורים אומרים שבחור אחד לא קם שהוא נפל שהיד. הם הרימו אותו ולקחו אותו לאמבולנס שחנה על כביש ג'קר. כשהם עברו לידי ראיתי שהוא מדמם מאוד מעין שמאל. הוא לא דיבר וכולנו שתקנו כי היינו המומים מהמראה של הדם שזרם וכיסה את כל הפנים שלו. סאאיד מהאני תיאר בעדות שמסר ב-2.1.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד את מה שאירע: בערך בשעה 16:30 הייתי קרוב לגדר. אחד החיילים ירה עלי כדור "גומי" ונפגעתי בעין. נפלתי על הקרקע. כמה מפגינים הגיעו, הגישו לי עזרה ולקחו אותי לאמבולנס, שפינה אותי לבית חולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח. משם העבירו אותי מיד לבית החולים לעיניים נסר בעיר עזה. הרופאים אמרו לי שהמצב שלי חמור מאוד ושאין ברירה אלא לעקור את העין, למרות שאני והמשפחה שלי התנגדנו לזה. אחרי הניתוח השתחררתי מבית חולים. מאז אני לא רוצה לצאת ולא לראות אף אחד. נפצעתי כבר בעבר בהפגנות אבל אובדן העין השפיע עלי מאוד. הייתי מעדיף שיכרתו לי יד ולא לאבד את העין. אני מתוסכל, מיואש ומרחם על עצמי. אף פעם לא חשבתי שאאבד את העין שלי. אני מרגיש שאין לי עתיד. אני נוסע עם אחי למצרים, ומקווה שאצליח לקבל שם טיפול ולהתקין עין תותבת. נכון ל-2.2.20 לא אפשרו שומרי הגבול המצרים למהאני לצאת לטיפול במצרים דרך מעבר רפיח.

24 פברואר 2020

מוחמד אבו מעווד, בן 15, משותק בפלג גופו התחתון מאז נורה בידי חיילים ב-3.5.19. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 26.12.19

מדיניות הפתיחה באש

יורים ומפקירים - 155 קטועי גפיים ו-27 משותקים בשנתיים - כך מענישה ישראל את המעזים למחות נגד המצור על הרצועה

במארס 2018 החלו "הפגנות השיבה" ליד גדר המערכת ברצועת עזה, במחאה על המצור שמטילה ישראל על הרצועה ובקריאה למימוש זכות השיבה. כפי שבצלם כבר תיעד בהרחבה הוראות הפתיחה באש הבלתי חוקיות שמיישמת ישראל בהפגנות אלה, לפיהן מותר לחיילים לירות אש חיה לעבר מפגינים לא חמושים שאינם מסכנים איש, גרמו לתוצאות מחרידות: בנוסף ליותר מ-200 פלסטינים שנהרגו, עד סוף ינואר 2020 נפצעו מירי אש חיה כ-8,000 מפגינים, מתוכם כ-1,500 קטינים וכ-150 נשים. לפי נתונים של ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון לסוף שנת 2019, רופאים נאלצו לקטוע את גפיהם של 155 מפגינים, בהם 30 קטינים. 27 מפגינים סובלים משיתוק כתוצאה מפגיעות בעמוד השדרה. הפציעות הקשות הן רק ראשיתו של מסע ייסורים הכולל טיפולים, בדיקות, ניתוחים והסתגלות למציאות חיים חדשה. ואולם ברצועת עזה המצב סבוך יותר: כל מערכת בריאות הייתה מתקשה לעמוד בהיקף פציעות כזה אך זו של עזה סובלת כבר ממילא ממחסור בתרופות, ברופאים, בציוד ובהכשרה מקצועית בשל מדיניות המצור הישראלית. כתוצאה מכך, רבים מהפצועים לא מצליחים לקבל את הטיפול הרפואי לו הם זקוקים, מה שגורם בחלק מהמקרים להחמרה במצבם, בוודאי בהתחשב בהעדרם של מספיק מוסדות לשיקום בתוך הרצועה. חלק קטן מהפצועים מצליחים לקבל את הטיפול הרפואי לו הם נזקקים מחוץ לרצועה – בבתי חולים בגדה המערבית (כולל במזרח ירושלים), ואולם זאת רק במקרים החריגים שבהם זכו לקבל היתר כניסה מישראל, שקבעה כבר בתחילת ההפגנות שהיתרים כאלה יינתנו במשורה. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מתחילת הפגנות השיבה ועד לסוף שנת 2019 הגישו 604 מפצועי ההפגנות בקשה לצאת דרך מחסום ארז לטיפול בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או בישראל. רק 17% מהבקשות אושרו-83% סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה. במקרים אחרים, נאלצים הפצועים לנסוע למדינות אחרות, כמו מצרים או תורכיה, לעתים על חשבונם. פתחי אבו מעווד ממחנה הפליטים ג'באליא סיפר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על היום שבו נפגע נכדו מוחמד בן ה-15: כשהרופא הסביר לי שמוחמד יהיה משותק בפלג הגוף התחתון הייתי בשוק. יצאתי לחצר של בית החולים ופרצתי בבכי, בעיקר כי מוחמד הוא הנכד הראשון שלי וקרוב אלי מאוד. כשהכניסו אותו לניתוח בכיתי ובקושי נפרדתי ממנו. עמדתי ליד הדלת וחיכיתי שמוחמד יצא מהניתוח יחד עם אבא שלו, הבן שלי רמזי, שעמד לידי וכאב לו מאוד על בנו. זה היה אחד הימים הקשים בחיי. כמה מהפצועים סיפרו בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם ברצועה כיצד נפגעו ועל הקשיים הבלתי נסבלים איתם נאלצו להתמודד מאז: מוחמד א-זעים, בן 26, תושב העיר עזה, נפצע ב-6.4.18: ב-6.4.18, יום שישי השני של ההפגנות, הגיעו מוחמד א-זעים, בעל חנות מכשירי כתיבה להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת מזרחית לעיר עזה. בסביבות השעה 17:00 ירו חיילים ירי חי ופגעו בשתי רגליו. הוא פונה לאוהלי העזרה הראשונה ומשם לבית החולים א-שיפאא שבעיר עזה. לאחר שטופל במשך כעשרה ימים הועבר א-זעים לבית חולים אל-איסתישארי ברמאללה, לשם לווה על-ידי סבו, שם נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו השמאלית. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.12.19 סיפר על חייו מאז הפציעה: כשנודע לי שקטעו לי את הרגל הייתי בהלם. אני צעיר בתחילת החיים שלי, איך קוטעים את הרגל שלי! אחרי שחזרתי הביתה הייתי צריך לעבור גם השתלה של עצב ברגל ימין, השתלה של עצמות ועצבים ברגל שמאל ועוד טיפולים. ביקשתי לצאת שוב לטיפול בבית חולים ברמאללה, אבל כל הזמן ענו לי שהבקשות שלי בבדיקה. הייתי מיואש ומתוסכל מזה וסירבתי לקבל טיפולים ברצועת עזה כי פחדתי שיגרמו לי נזקים לרגל. בחודש אוקטובר נסעתי עם אבא שלי לניתוחים במצרים ולהתקנת פרוטזה לרגל שמאל, ונשארתי שם תשעה חודשים. שילמתי בעצמי גם על הנסיעה וגם על הפרוטזה. עכשיו אני צריך לעבור עוד ניתוח ברגל שמאל. היום אני במצב נפשי קשה. אני מעביר את היום בשינה או מול המחשב. אני לא רוצה לראות אנשים ולא פוגש הרבה את החברים שלי. אני מרגיש שאני מעמסה גדולה על המשפחה שלי, ובמיוחד על אימא שלי שמטפלת בי ולא יוצאת הרבה מהבית כדי להישאר אתי. לפעמים אני נתקף טירוף, שובר חפצים בבית ומרגיש שאני נחנק. אני לא יכול יותר לרכוב על האופנוע שלי או לשחק כדורגל, כמו שאהבתי. הציעו לי להשתתף בתחרויות שחייה ובמשחקי כדורגל של עמותה לשיקום נכים אבל סירבתי. אני לא רוצה שאנשים יסתכלו עלי ברחמים. בגלל זה אני גם לא יוצא הרבה מהבית ביום עם הקביים. רק בלילה, בחושך. בגלל שאבא שלי חולה לב ולא יכול לעבוד לבד בחנות נאלצנו לסגור אותה. אולי יום אחד אתחיל ללמוד, ואני גם חושב על נישואים והקמת משפחה. בלילה קשה לי לישון מרוב כאבים ואני רק חושב על הפציעה ועל הטיפולים. אני נרדם רק אחרי שאני לוקח משככי כאבים. הכאבים מחמירים בחורף, בגלל הקור. לפעמים קשה לי מאוד להסתכל על הפרוטזה וזה מכניס אותי לדיכאון. ישראל הרסה את החיים שלי פיזית ונפשית. ג'לאל אבו חייה, בן 39, אב לחמישה, תושב עבסאן אל-כבירה, נפצע ב-14.5.18: ג'לאל אבו חייה, עובד ההגנה האזרחית שנהג להגיש עזרה ראשונה בהפגנות, הגיע ביום שני, 14.5.18, בסביבות השעה 8:00, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר מזרחית לעיירה עבסאן אל-ג'דידה. בסביבות השעה 11:00 ירה בו חייל קליע חי בגבו. הוא פונה לבית חולים נאסר שבח'אן יונס, שם נקבע כי הקליע פגע בעמוד השדרה שלו, והועבר משם לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס לצורך הוצאת הקליע. לאחר שנותח אושפז למשך שמונה ימים, ואז הועבר לבית החולים לשיקום של הסהר האדום בח'אן יונס, ממנו שוחרר לביתו לאחר ארבעה שבועות כשהוא משותק בפלג גופו התחתון. בעדות שמסר ב-22.12.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר: אחרי השחרור מבית החולים הייתי במצב קשה מאוד. הרופאים אמרו שצריך להפוך אותי במיטה כל שעתיים כדי שלא יתפתחו פצעי לחץ ואשתי נאלצה כל הזמן להתעורר בלילה כדי להפוך אותי. זה כאב מאוד. הייתי משותק והפכתי לנטל על אשתי והמצב הנפשי שלי היה גרוע מאוד. כל הזמן חשבתי איך להקל עליה, והחלטתי לבנות מיטה שבה אוכל להתהפך באמצעות מנופים. יחד עם הבן שלי מוחמד, בן 17, בנינו אותה. זה לקח לנו שבעה חודשים ואת כל החלקים וכלי העבודה קניתי על חשבוני. כשהתחלתי להשתמש במיטה נרגעתי – כבר לא הייתי צריך עזרה מאשתי, אלא רק שעון מעורר. יש לי כאבים חזקים בחלק המשותק של הגוף ואני לוקח משככי כאבים שאני נאלץ לממן בעצמי כי הם לא זמינים במרפאות הציבוריות. אחרי חודש במיטה התחלתי להסתובב בכיסא גלגלים. התחביב שלי הוא לייצר סכינים וחרבות, ואחרי הפציעה החלטתי לייצר חרבות בבית כדי להתפרנס מהמכירה שלהן. מכיוון שאני לא מסוגל להשתמש במסור דיסק לברזל, עיצבתי כלי עבודה לליטוש ברזל. הוא מסב לי הרבה נחת בעבודה, ומסייע לי מאוד לייצר מוצרים מוצלחים. בגלל שאני בכסא גלגלים יש לי הרבה קשיי תנועה. יש לנו מדרגות בכניסה לבית לכן בניתי מעבר מיוחד כדי להיכנס ולצאת, אבל אני עדיין תלוי במישהו שידחף את הכיסא במעלה השיפוע עד הדלת. בגלל הקושי להתנייד אני לא יוצא הרבה מהבית. בכל פעם שאני רוצה לבקר בבית של מישהו אני מברר קודם אם יש מדרגות בבניין. אני ממעט במפגשים חברתיים כדי לא להיות נטל על אנשים וגם בגלל שהמעבר ממקום למקום מסב לי כאבים. אני ממשיך לקבל היום חלק מהמשכורת שלי מההגנה האזרחית ומקבל גם סיוע מעמותה קטרית. לפני הפציעה עבדתי לפעמים גם כטייח, אבל היום אני כבר לא יכול. המצב שלי פוגע כמובן בהכנסות ובפרנסה של המשפחה שלי. אחמד אל-ח'ודרי בן 21 תושב העיר עזה, נפצע ב-1.3.19: אחמד אל-ח'ודרי, שעבד כפועל בניין, הגיע ביום שישי, 1.3.19, בסביבות השעה 15:30, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר מזרחית לעיר עזה. כשעה מאוחר יותר ירה חייל קליע חי שפגע ברגלו הימנית. הוא פונה לאוהל העזרה הראשונה ומשם לבית החולים א-שיפאא שם נותח. יומיים לאחר-מכן כרתו הרופאים את רגלו מתחת לברך, והוא שוחרר לביתו כעבור כשבוע. בעדות שמסר ב-16.12.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר כיצד נראים חייו מאז: אחרי הקטיעה עברתי תקופה קשה מבחינה נפשית. הרגשתי עצב עמוק וחוסר אונים. אנשים הסתכלו בי בחמלה בגלל המצב שלי ואני הייתי מסתכל על אנשים שהלכו כרגיל ובוכה. הרגשתי שהנפש שלי מתרסקת. לפני הקטיעה עבדתי כפועל בניין ועזרתי לאבא שלי במימון הוצאות הבית. הייתי משחק כדורגל ושוחה בים. היום אני נעזר בקביים ולא יכול לעבוד יותר בבניין. לפני בערך שמונה חודשים הצטרפתי לקבוצת שיקום נפשי ואנחנו גם מטיילים ועושים ספורט ביחד. אני הולך לשם כמעט כל יום במהלך השבוע. אני מנסה לחזור לעצמי דרך חזרה לתחביבים שלי אבל זה קשה: אני קטוע רגל שמשחק כדורגל, וזה לא ברמה של מי שיש לו שתי רגליים. ניסיתי גם לשחות בים והצלחתי. אני לא רוצה שאנשים ירחמו עליי ואני קורא תיגר על הנכות. אני מנסה להסתדר בלי עזרה במקלחת ולהכין בעצמי אוכל. זה קשה אבל אני לא מוותר. אני מרגיש שהילדים ברחוב ובשכונה מפחדים ממני בגלל הרגל הקטועה וזה מפריע לי. כששתי האחיות שלי, ליאן, בת 7, ולאמא, בת 6, ראו את הרגל שלי בפעם הראשונה הן פחדו וברחו. זה הכאיב לי מאוד. לאט לאט התקרבתי אליהן מחדש ועזרתי להן לא לפחד ממני. אני צעיר בתחילת החיים שלי, ואני מפחד שלא אמצא מישהי להתחתן אתה. אני תמיד חושב על זה. אהבתי לעבוד ועכשיו אני לא יכול. בזמן האחרון אני הולך לבית החולים כדי להתרגל לפרוטזה שאני אמור להתקין בשבוע הבא. אני מקווה שהיא תתאים לי ולא תהיה לי בעיה. למרות שהרעיון של התקנת פרוטזה קשה לי מאוד, אני מקווה שאקבל אותה ושאנשים יפסיקו לרחם עלי. מוחמד אבו מעווד, בן 15, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, נפצע ב-3.5.19: מוחמד אבו מעווד, תלמיד בית ספר מקצועי לחייטות, הגיע ביום שישי, 3.5.19, בסביבות השעה 14:30 להפגנה בסמוך לגדר שממזרח למחנה הפליטים ובסביבות השעה 19:00 ירה חייל בחזהו. הוא פונה לבית החולים האינדונזי שבסמוך למחנה הפליטים, ומשם, בשל חומרת פציעתו, לבית החולים א-שיפאא שבעיר עזה, שם נותח להוצאת הקליע ואובחן כמשותק בפלג גופו התחתון. לאחר כעשרה ימים הועבר אבו מעווד לבית חולים חמד לשיקום בעיר עזה משם שוחרר לביתו לאחר כחודש. בעדות שמסר ב-26.12.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד תיאר את מה שעבר עליו: לפני הפציעה למדתי תפירה בבית ספר מקצועי ובקושי הייתי בבית – רכבתי על אופניים, שיחקתי כדורגל עם החברים שלי, הלכתי לשחק במשחקי מחשב וגם עשיתי קניות בשוק למשפחה שלי. החיים שלי היו מלאים והיה לי טוב. עכשיו אני מרותק לבית ולמיטה סיעודית מיוחדת, כל הזמן רק משחק בטלפון או רואה סרטונים. אני כבר לא הולך לבית ספר, לא רוכב על אופניים ולא משחק עם חברים. כל זה נגזל ממני. כשאני רואה את הילדים מהמחנה משחקים ושומע אותם שמחים וצועקים אחד על השני, אני מתגעגע להיות איתם. אני מרחם על עצמי, חוטף עצבים, שובר חפצים ובוכה. אנחנו משפחה קשת יום: אבא שלי לא עובד ואנחנו שמונה נפשות. אנחנו גרים בשכירות בדיור עממי במחנה הפליטים ג'באליא. היו לי תקוות לעבוד כחייט ולעזור לאבא בגידול האחים שלי, אבל עכשיו אני משותק ולא מסוגל לעשות כלום. יש לי פצעי לחץ שמכאיבים לי מאוד ופעמיים בשבוע מגיעים אלינו הביתה מעמותה ומחליפים לי את התחבושות. בנוסף יש לי גם אנמיה, אז אני הולך לבית החולים האינדונזי כדי לקבל מנות דם. אני מאוד רוצה לעבור ניתוחים מחוץ לרצועת עזה כדי לחזור ללכת על הרגליים שלי, לחיים הנורמליים שהיו לי, ולמשחקים ששיחקתי. סבו של מוחמד, פתחי אבו מעווד, בן 62, נשוי ואב לתשעה, תיאר בעדות שמסר ב-15.1.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד את מצבו של נכדו: כשהרופא הסביר לי שמוחמד יהיה משותק בפלג הגוף התחתון הייתי בשוק. יצאתי לחצר של בית החולים ופרצתי בבכי, בעיקר כי מוחמד הוא הנכד הראשון שלי וקרוב אלי מאוד. כשהכניסו אותו לניתוח בכיתי ובקושי נפרדתי ממנו. עמדתי ליד הדלת וחיכיתי שמוחמד יצא מהניתוח יחד עם אבא שלו, הבן שלי רמזי, שעמד לידי וכאב לו מאוד על בנו. זה היה אחד הימים הקשים בחיי. במהלך האשפוז שלו בבית החולים מוחמד היה שואל אותי תמיד "האם אוכל ללכת?", ואני הייתי עונה לו "כן, אבל יש תרופות שאתה צריך לקחת". לא הייתי מסוגל לומר לו את האמת על המצב שלו. כל הזמן הסברתי לו שהוא יהיה בסדר. אבל כשעזרתי לו להזיז את גופו ימינה ושמאלה, או שמתי לו חיתולים כי הוא לא שלט בצרכיו, מוחמד היה אומר לי "אני לא מרגיש את החלק התחתון של הגוף שלי". לפעמים מוחמד היה מנסה לקום מהמיטה ופתאום נזכר שהוא לא יכול. זה היה מעציב אותו מאוד ומכניס אותו לדיכאון. ברגעים האלה הייתי יוצא מהחדר שלו ופורץ בבכי. אחרי עשרה ימים העבירו את מוחמד לבית החולים חמד בעיר עזה לשיקום לחודש, לבד. יכולנו להגיע רק בשעות ביקור קבועות. בלילות הוא היה מתקשר אליי ואומר "אני מפחד. למה שמו אותי בבית החולים הזה?", ואני הייתי מרגיע אותו ומסביר לו "אתה צריך לקבל טיפול ולהבריא יא מוחמד, כדי שתוכל ללכת". אבל הוא היה אומר לי "אתה משקר, סבא. אף אחד לא רוצה אותי, אף אחד לא אוהב אותי. אילו היית אוהב אותי לא היית עוזב אותי לבד בבית החולים. נמאס לי, אני שונא את בית החולים". מאז שמוחמד נפצע הוא סובל מהתפרצויות זעם, זורק ושובר חפצים, מרוב כאבים. הוא נשאר במיטה, ורק לפעמים יוצא בכיסא הגלגלים למחנה לפגוש חברים. אני רואה את העצב בעיניים שלו כשחברים שלו משחקים בזמן שהוא יושב בכיסא הגלגלים. אני וההורים שלו נמצאים לידו כל הזמן. אמא של מוחמד היא פגועת נפש וסובלת מפוסט טראומה מאז המלחמה ב-2014. כדי לתפקד ולטפל במשפחה היא לוקחת כדורים. רמזי, הבן שלי, לא עובד ומקבל קצבה ממשרד הרווחה - 1,800 ש"ח בכל חמישה או ששה חודשים. הם משפחה של שמונה נפשות והמצב שלהם קשה מאוד. בעיקר מאז הפציעה של מוחמד, כי הוא צריך תרופות, חיתולים ואוכל. בחורף הם סובלים מאוד, כי הגשם נכנס אליהם הביתה דרך הגג. אני מתפלל לאלוהים שמוחמד יבריא. הוא צריך הרבה טיפול וסיעוד. ממשרד הבריאות סירבו לאפשר לו לצאת לניתוח בחו"ל כמו שהוא רוצה, כי הם לא חושבים שיש בזה טעם. אני עושה מה שאני יכול, ואני אישאר לצידו, אספק את מה שאני יכול, ואדאג לשמח אותו. נזיהה קדייח, בת 39, תושבת עבסאן אל-כבירה, נפצעה ב-14.5.18: נזיהה קדייח, חקלאית, הגיעה ביום שני, ה-14.5.18, בסביבות השעה 10:00, להפגנה בסמוך לגדר מזרחית לעיירה ח'וזאעה. שש שעות מאוחר יותר, בסביבות השעה 16:00, נפצעה קדיח מירי חי ברגל ימין ופונתה לאוהלי העזרה הראשונה ומשם לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם קטעו הרופאים את רגלה. בעדות שמסרה ב-12.1.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה: אחרי שסיימתי תיכון הלכתי לעבוד באדמות של המשפחה שלי ושל השכנים. גידלתי קצת ירקות, חרשתי את הקרקע וקצרתי את החיטה. עזרתי למשפחה שלי גם במסיק מדי שנה. אהבתי את העבודה בחקלאות. הייתי יוצאת מהבית שלי בבוקר וחוזרת בשעות הערב. שמחתי לפרנס את עצמי ואת המשפחה שלי. ההורים שלי מבוגרים ואחי סוהייב, בן 34, נפצע גם הוא ב"הפגנות השיבה" וקטעו לו את הרגל. הוא נשוי ואב לארבעה בנים ושתי בנות. מאז שנפצעתי החיים שלי נהרסו. אני מובטלת, ואני נמצאת בבית כל היום ולא מסוגלת לעשות שם דבר. אני מעבירה את רוב הזמן בשינה. הנפש שלי עייפה. אני כל הזמן בוכה, כואבים לי הראש והרגל. קיבלתי פרוטזה אבל היא גורמת לי לגירוי אז אני לא משתמשת בה. בגלל שאני גרה לבד עם ההורים המבוגרים שלי, כשאני רוצה לעשות משהו, כמו לנקות את הבית, אני צריכה לזחול על הרצפה, אבל זה מעייף אותי מאוד. לפעמים, למשל כשאני שוטפת את הכלים, אני עומדת על רגל שמאל אבל זה גם מעייף. כשאני רואה חברים ושכנים הולכים לאדמות שלהם, או את המשפחה שלי יוצאת למסיק, אני חולמת להיות אתם, לחרוש את האדמה ולגדל בה גידולים. אני בוכה ומתמלאת צער. חסרים לי המפגשים והחדווה והאווירה הטובה בזמן קציר החיטה והשעורה באדמות שלנו. כשאני רואה את הבנות ברחוב הולכות על עקבים גבוהים, לבושות בגדים יפים, נשבר לי הלב. ניתקתי קשרים חברתיים עם קרובי משפחה ושכנים, ואני לא משתתפת בהרבה אירועים משפחתיים. כשאני יוצאת מהבית אני מתעייפת, ואני לא אוהבת שאנשים רואים אותי ככה. החיים שלי הפכו חשוכים. מדי יום הם נהיים קשים יותר. אין לי עתיד. אני חושבת שאני הבחורה היחידה שהרגל שלה נקטעה ב"הפגנות השיבה". אני מאוד מקווה שיהיה לי כיסא גלגלים, כי היום אני לא מסוגלת לצאת מהבית ולפרנס את עצמי.

30 ינואר 2020