בצלם קורא להפסקת אש ברצועת עזה
18 דצמבר 2023
המלחמה ברצועת עזה נמשכת מזה למעלה משבעים ימים. במהלך המלחמה, מנהלת ישראל התקפה חסרת מעצורים נגד תושבי הרצועה הכוללת הפצצות בהיקף חסר תקדים. עד עתה הטילה ישראל אלפי טונות של פצצות על אלפי מטרות ברחבי הרצועה ודובר צה"ל הבהיר שהדגש הוא "פחות על דיוק ויותר על נזק".
התוצאות ניכרות בשטח: חלקים נרחבים ברצועה כבר אינם ראויים למגורי אדם. אלפי בתים קרסו, חלקם על יושביהם, וכבישים, מבני ציבור ותשתיות נהרסו. על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני עד עתה נהרגו קרוב ל-19,000 בני אדם, כ-70% מהם נשים וילדים, כ-50,000 נפצעו ורבים עדיין קבורים תחת ההריסות.
הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי מחייבות שכל אחת מהמטרות שהופצצו תוגדר כמטרה צבאית התורמת "תרומה אפקטיבית" לפעולות של חמאס ושהריסתה תעניק "יתרון צבאי מובהק" לישראל. נוסף על כך, הן מחייבות שגם אם אלפי המטרות ענו לתנאים האלה, הפגיעה בחיי התושבים וברכושם תהיה מידתית. אלא שאין כל דרך ליישב את ההפצצות הישראליות עם כללים אלה. כל קביעה אחרת היא פרשנות שתהיה לא רק שגויה משפטית, אלא גם בלתי נסבלת מבחינה מוסרית.
במהלך הלחימה חמאס משתמש בתושבי הרצועה כמגינים אנושיים, מסתיר נשק בבתיהם, חופר מנהרות מתחת לבתיהם כדי להגן על אנשיו ויורה לעבר מטרות אזרחיות בתוך ישראל מתוך אוכלוסייה אזרחית. בכך הוא פוגע בהם ומסכן את חייהם, תוך שהוא מפר את כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. ישראל טוענת שבשל כך כל פגיעה שלה בחמאס גוררת בהכרח, ושלא באשמתה, פגיעה באזרחים. אלא שהמשמעות של טענה זו היא שכל פעולה של ישראל, יהיו תוצאותיה מחרידות ככל שיהיו, תיחשב תמיד ללגיטימית. לטענה כזו אין כל בסיס משפטי או מוסרי: מי שהורג הוא מי שאחראי ומעשי חמאס לא משחררים את ישראל ולו במעט מאחריותה שלה לתוצאות מעשיה.
במקביל ליישום מדיניות ההפצצות, סגרה ישראל מיד בתחילת המלחמה את כל המעברים לרצועה. למעלה משני מיליון תושביה נותרו ללא דלק וחשמל, ללא מים לשתייה ולרחצה, ללא מזון וללא תרופות. עוד לפני המלחמה, בין השאר כתוצאה מ-17 שנות מצור, שרר ברצועה משבר הומניטרי עמוק: תשתיות החשמל, המים והביוב היו על סף קריסה, מערכת הבריאות התקשתה לתפקד, שיעורי האבטלה הגיעו לכ-45% וכ-80% מתושבי הרצועה היו תלויים בסיוע הומניטרי. בהתחשב בכך, זמן קצר לאחר סגירת המעברים נוצרה ברצועה קטסטרופה הומניטרית בלתי נתפסת – שאינה תוצאה נלווית של המלחמה אלא תוצאה ישירה של המדיניות הישראלית.
כיום ישנם כמעט 1.9 מיליון עקורים – כ-85% מתושבי הרצועה – כמחציתם מצטופפים באזור רפיח. רובם שוהים במתקנים של אונר"א, בתנאים קשים מנשוא: המתקנים מאוכלסים בצפיפות ומלאים עד אפס מקום. אין בהם תנאים בסיסיים וישנו מחסור קיצוני במים, במזון, בשמיכות ובמזרונים, בשירותים ובמקלחות. תנאים אלה מגדילים פי כמה את הסיכון להתפרצות מחלות ומגפות, שבחלק מהמקומות כבר התפרצו.
בכל רחבי הרצועה קיים מחסור במים וסוכנויות האו"ם מדווחות גם על מחסור קיצוני במזון ועל רעב של ממש בקרב התושבים, בעיקר בצפון הרצועה. רוב בתי החולים ברצועה קרסו ובבתי החולים שנותרו התפקוד חלקי ביותר; התפוסה בהם גדולה פי שניים ואף פי שלושה מהקיבולת שלהם וקיים בהם מחסור בחשמל, במים, בתרופות, בציוד רפואי בסיסי ובאנשי צוות. הסיוע המועט שישראל מאפשרת להכניס לרצועה הוא לא יותר מטיפה בים וגם אותו אין דרך להעביר לנזקקים לו בשל ההפצצות הבלתי פוסקות, ההגבלות שישראל מטילה על תנועת המשאיות, והמוני האנשים הגודשים את הרחובות.
ההתקפה הנוכחית של ישראל ברצועה החלה בשבעה באוקטובר, לאחר שמאות פעילי חמאס ותושבים אחרים מהרצועה נכנסו לתוך שטח ישראל כשהם יורים לכל עבר. הם נכנסו ליישובים ולבתי אזרחים, ירו למוות במשפחות שלמות ובמבלים במסיבה, שרפו בתים על יושביהם, אנסו נשים ופגעו בהן מינית, חטפו משפחות וביצעו מעשי זוועה נוספים. למעלה מ-1,200 בני אדם נהרגו באותו היום, אלפים נוספים נפצעו. כ-250 בני אדם – בהם תינוקות, ילדים, נשים וקשישים – נחטפו לרצועת עזה. חלקם שוחררו מאז, אחרים מתו בשבי, אחרים עדיין מוחזקים כבני ערובה ועל פי עדויות החטופים שחזרו הם מוחזקים בתנאים קשים וסובלים ממחסור במזון ובתרופות. אין, ולא יכולה להיות, דרך להצדיק פשעים אלה. את הניסיונות לעשות זאת – באמצעות הטענה של "מלחמה לשחרור לאומי", "דה-קולוניזציה" או כל סיבה אחרת – חובה לדחות ולהוקיע.
ישראל מצדיקה את המלחמה שהיא מנהלת כעת ברצועה על בסיס זכותה להגנה עצמית, בעקבות אירועים אלה. אכן, לישראל יש חובה להגן על אזרחיה מפני חמאס – הממשיך לירות רקטות לעבר ישראל ומבטיח לבצע התקפות נוספות כמו זו שביצע בשבעה באוקטובר. אלא שהמשמעות של הזכות להגנה עצמית אינה זכות להפעלת אלימות בלתי מוגבלת ובלתי מובחנת, והיא לא מכשירה התעלמות מהוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי וביצוע פשעי מלחמה. בוודאי שישראל אינה יכולה להסתמך על זכותה זו כדי להצדיק מדיניות המבטלת כל הגנה על אזרחים ומבוססת על התפיסה לפיה אין ברצועה חפים מפשע.
מאז החלה המלחמה הראו חמאס וישראל כי אין בכוונתם לכבד את כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי והם מתעלמים מהם באופן מופגן. המשך הלחימה בנסיבות הנוכחיות יביא, בהכרח, לעוד מאות של אזרחים הרוגים מדי יום. הצפיפות הקיצונית גורמת לכך שכמעט כל הפצצה ישראלית מהאוויר או פעולה של חיילים בתוך הרצועה גורמת למותם של רבים. לכך בוודאי תורמת העובדה שחמאס פועל מתוך האוכלוסייה האזרחית ואדיש לסכנה הנשקפת לה. מובן שככל שישראל תמשיך לדחוק את תושבי הרצועה לדרום הרצועה, הסכנה לפגיעה באזרחים תגדל משמעותית, כמו גם הקטסטרופה ההומניטרית.
בהתחשב בדברים אלו, אין מנוס מהמסקנה שהמשך הלחימה יגרור עוד ועוד הפרות של זכויות אדם, עוד ועוד ועוד ביצוע של פשעי מלחמה ועל כן נדרש להפסיק אותה לאלתר כדי למנוע את המשך הפגיעה באזרחים.
על הקהילה הבינלאומית להתערב ולהגן על האזרחים בשני הצדדים. עד להסדרה ארוכת טווח, עליה לדרוש מישראל להפסיק את הפעולה הצבאית, לאפשר הכנסה של סיוע הומניטרי ושל סחורות בהיקף בלתי מוגבל, לאפשר את שיקום הרצועה ולהתיר לתושבים לשוב למקום מושבם לפני המלחמה. כן עליה לתבוע מחמאס לשחרר את כל החטופים שחטף בשבעה באוקטובר, ללא כל תנאי, ולהפסיק את ירי הרקטות על ישראל. כמו כן, על הקהילה הבינלאומית לוודא שכל האחראים להפרות החמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי יישאו באחריות על כך.
