ישראל מייבשת: מדיניות ההצמאה של ישראל בגדה המערבית
תקציר דו"ח, מאי 2023
- צריכת המים הממוצעת לנפש ליום בישראל, כולל בהתנחלויות, היא 247 ליטר, פי שלושה מזו של פלסטיני תושב הגדה המערבית המגיעה ל-82.4 ליטר. בקהילות פלסטיניות שאינן מחוברות לרשת המים צריכת המים הממוצעת לנפש היא 26 ליטר לנפש ליום, בדומה לצריכה באזורי אסון.
- רק 36% מתושבי הגדה מקבלים מים זורמים מדי יום ורק 47% מתושבי הגדה מקבלים מים זורמים במשך פחות מעשרה ימים בחודש.
- 92% מתושבי הגדה אוגרים מים במכלים המוצבים על גגות הבתים כדי להתמודד עם המחסור התמידי במים.
- צריכת המים הכוללת של הישראלים עמדה ב-2020 על פי עשרה מזו של הפלסטינים בגדה, למרות שהאוכלוסייה בישראל גדולה רק פי שלושה.
נתונים אלה מצביעים על מצוקת מים קשה בקרב הפלסטינים תושבי הגדה. מצוקה זו אינה גזירת גורל או תופעת טבע שלא ניתן להתמודד איתה, והיא גם אינה חלק מ"משבר מים" אזורי בלתי נמנע. מצוקה זו היא תוצר מכוון של מדיניות ישראלית מפלה ומודעת, הרואה במים מרכיב במנגנון השליטה בפלסטינים.
ישראל מצדיקה את מדיניותה זו בטענה שהיא פועלת על פי הסיכומים שהושגו בהסכם הביניים שנחתם בין ישראל לאש"ף ב-1995. אלא שהסכם זה אמור היה להיות בתוקף למשך חמש שנים בלבד וההסדרים שנקבעו בו רחוקים מלשקף את צורכיהם העכשוויים של הפלסטינים בגדה ואת המציאות. ראשית, מאז חתימתו גדלה האוכלוסייה בכ-75%, אך כמויות המים שישראל מתירה לפלסטינים לשאוב נותרו כשהיו. כדי להשלים את החסר, נאלצת הרשות הפלסטינית לרכוש מים מחברת מקורות, בעלות גבוהה פי כמה מונים. כמות המים הכוללת שצרכו הפלסטינים בגדה המערבית ב-2020 עמדה על 239 מלמ"ק. 77.1 מלמ"ק מתוכם נקנו מישראל וחולקו לאחר מכן בצורה לא שווה ברחבי הגדה.
שנית, ההסכם לא חזה את המהפכה שהתרחשה במשק המים בישראל. ישראל הפכה בדור האחרון למעצמת מים. תכנון מושכל, השקעות עתק והתפתחויות טכנולוגיות אפשרו את הקמתה של מערכת מים מתקדמת ויעילה, החסינה באופן יחסי מפגעי שנות בצורת ומשינויי אקלים, ומתוכננת לספק את צורכי האוכלוסייה לפחות עד 2050. כתוצאה מכך, אזרחי ישראל נהנים מאספקה כמעט בלתי מוגבלת של מים לשימוש אישי וקהילתי ומחקלאות עתירת מים, גם באזורים מדבריים. מהפכה זו שחררה את ישראל מתלות במשאבי המים הטבעיים והיא מצליחה להפיק יותר מפי שניים מהתפוקת הממוצעת של משאבים אלה וסביר וראוי היה לצפות שישראל תאפשר לאוכלוסייה הפלסטינית בגדה לשאוב כמויות גדולות בהרבה מאלה שנקבעו עבורם בהסכם, מבלי שהדבר יפגע ולו במעט בצריכת המים של אזרחי ישראל.
אלא שישראל מתייחסת למשאבי המים שבין הים לירדן ככאלה השייכים לה בלבד ורואה בעצמה את הגורם הבלעדי הרשאי לקבל החלטות בנוגע לשימוש בהם. מיד לאחר הכיבוש השתלטה ישראל על משק המים הפלסטיני והטילה עליו הגבלות ואיסורים גורפים. היא דרשה מהפלסטינים לקבל אישור ממנה לקדיחת בארות חדשות וניצלה לצרכיה שלה מקורות מים חדשים שלא הייתה לה גישה אליהם לפני הכיבוש, בעיקר בבקעת הירדן. כמו כן, ישראל חיברה את כל ההתנחלויות שהוקמו ברחבי הגדה המערבית – למעט אלה שהוקמו בבקעה – לרשת המים הישראלית. המים מסופקים להתנחלויות בהתאם למדדי צריכת המים בתוך ישראל, כאשר אספקת המים ליישובים הישראליים משני צדי הקו הירוק מנוהלים כמערכת אחת.
הסכם הביניים עיגן את המונופול הישראלי על משאבי המים וקיבע את מעמדה של ישראל כרגולטור וכגורם הבלעדי המוסמך לקבל החלטות אסטרטגיות הנוגעות לו. ההסכם עיגן את החלוקה המפלה של מקורות המים המשותפים לישראל ולפלסטינים ושמר על העיקרון לפיו חולקו המים טרם חתימתו: הישראלים צורכים מים על פי דרישה, הפלסטינים על פי מכסה מוגבלת שהוגדרה עבורם מראש.
ההסכם מתעלם ממציאות הכיבוש ומיחסי הכוחות שבין ישראל והפלסטינים. הוא יוצר אשליה ולפיה בין הים לירדן מתקיימים שני משקי מים שוויוניים – משק מים ישראלי ומשק מים פלסטיני – החולקים ביניהם את מקורות המים, מקבלים יחד החלטות ומקיימים מנגנוני פיקוח משותפים. אלא ששני הצדדים אינם שווים: ישראל כובשת את הגדה המערבית והיא זו השולטת בשטח ובנתינים הפלסטינים, שלא בחרו בה ושאין להם כל יכולת להשפיע על המערכות האחראיות לגורלם.
יתרה מזו, הסעיפים בהסכם הביניים העוסקים בחלוקת המים מתעלמים לחלוטין מחלוקת הגדה, שעוגנה בסעיפים אחרים של אותו הסכם, לשטחי A, B ו-C. ישראל הותירה בידיה את כל הסמכויות בשטח C, המהווה כ-60% מהגדה, וכך נותרו הפלסטינים תלויים בהסכמתה – הניתנת במשורה – כמעט בכל עניין: כל קידוח חדש, כל תשתית מים המחברת בין יישובים פלסטיניים סמוכים וכל מתקן טיפול בשפכים, הנבנה בהכרח הרחק משכונות מגורים חייבים לעבור בשטח C. מדיניות זו יצרה הבדלים חדים בצריכת המים היומית ביישובים הפלסטיניים. בעוד ההסכם מאפשר לישראל לייצא מים מישראל גופא להתנחלויות הגדה המערבית, הוא מונע מהרשות הפלסטינית להוביל מים מאזור אחד של הגדה אל משנהו. הדבר יוצר מצב אבסורדי, כאשר רשות המים הפלסטינית מפיקה מים בעלויות זניחות באזורי קלקיליה, טול כרם ויריחו, אך בשל הסירוב הישראלי אינה יכולה להעבירם לקהילות פלסטיניות אחרות, לעתים במרחק של קילומטרים ספורים. כך נוצרו פערים חדים בצריכת המים במחוזות הפלסטיניים השונים: ב-2020, צריכת המים לנפש ליום במחוזות בית לחם וחברון עמדה על 51 ליטר בעוד שבמחוז קלקיליה היא הייתה כמעט פי שלושה ועמדה על 141 ליטר לנפש ליום.
ישראל נתלית בהסכם זה כדי להצדיק את מדיניותה בנושא המים, בטענה שהפלסטינים חתמו עליו. אלא שבכל הנוגע לפלסטינים הוראות ההסכם אינן מיושמות:
- הפלסטינים עדיין אינם מקבלים את תוספות המים שהובטחו להם ממשאבי המים המשותפים שאמורות היו להגיע ברובן מהאגן המזרח של אקוויפר ההר. אלא שישראל השתלטה על המוצאים המניבים ביותר שלו ורוב השטח שנותר הוגדר כשטח C, שישראל מגבילה בו את הגישה לפלסטינים. כמו כן, מסקרים הידרולוגיים שערכה ישראל בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת עולה כי המים שלא נוצלו באגן זה כלל אינם ראויים לשתייה בשל מליחותם. זו, מן הסתם, הסיבה העיקרית שבגינה ישראל לא קדחה שם בעצמה. בהתחשב בכל אלה, גם במקרים הבודדים שבהם ישראל אישרה לפלסטינים לבצע קידוחים הם היו עמוקים ויקרים, המים שנשאבו בהם הצריכו הליך התפלה יקר ובסופו של דבר עלות ההפקה והמרחק מרשת המים לא הצדיקו את השימוש בבארות אלה.
- ועדת המים המשותפת, שהוקמה מכוח ההסכם, הפכה במהלך השנים לכלי לקידום מטרותיה של ישראל, לאחר שזו רוקנה מתוכן את זכות הוטו של הפלסטינים. היא קבעה שפרויקטים המיועדים לפלסטינים יידונו יחד עם הפרויקטים המיועדים להתנחלויות, כ"עסקת חבילה", וכך חייבה את הפלסטינים לתמוך בפרויקטים המשמשים להרחבתן. היא גם דרשה שכל פרויקט המיועד לפלסטינים ועובר, כולו או חלקו, בשטח C – שאלה הם רוב הפרויקטים הפלסטיניים – יקבל אישור גם מוועדת התכנון העליונה של המנהל האזרחי, בה אין כל ייצוג לפלסטינים.
- הסכם הביניים ייסד מנגנון פיקוח שיוויוני, אך זה לא פעל מעולם. לפלסטינים לא ניתנה גישה לשטחים המוניציפליים של ההתנחלויות וההסכם ממילא לא העניק לפלסטינים גישה לפרויקטים בתוך הקו הירוק, על אף שאלה מנצלים את מקורות המים המשותפים. ישראל פועלת ללא כל מנגנון פיקוח חיצוני ולפלסטינים אין כל יכולת להתמודד עם פגיעה של מתנחלים וחיילים בבורות מים, במקורות מים או עם חיבורי מים לא מאושרים. לעומת זאת, לישראל ישנן סמכויות פיקוח על הפלסטינים, אותן היא מנצלת אותן, בין השאר, כדי לפגוע במקורות המים של קהילות רועים פלסטיניות.
משטר האפרטהייד הישראלי פועל כדי לקדם ולהנציח את העליונות היהודית בכל השטח שבין הים לירדן הנמצא בשליטתו. פעולה זו באה לידי ביטוי במדיניות הקרקעות וההגירה, בהגבלות על חופש התנועה וכן – כפי שמראה הדו"ח הנוכחי – במדיניות ניהול משאבי המים. במסגרת משק המים האחד, המשטר הישראלי מייצר בכוונה פערים עצומים בצריכת המים: בין אלה הנהנים מהמותרות של מעצמת המים של העולם הראשון – תוך חסינות בפועל מפגעי מזג האוויר ומתהפוכות משבר האקלים, ובין הנתינים הפלסטינים – הסובלים ממצוקת מים כרונית וצפויים לסבול ממנה אף יותר עם התעצמות משבר האקלים.
המדיניות הישראלית ממחישה היטב את תהליכי הדה-הומניזציה העמוקים שעברה החברה הישראלית בכל הנוגע לפלסטינים – תהליכים המאפשרים ניצול של משאב כה בסיסי כמנגנון שליטה וככלי להשגת מטרות פוליטיות, גם כשהמחיר הוא הצמאה מכוונת של מיליוני בני אדם. דה-הומניזציה זו היא גם זו המאפשרת ניהול מערכה שיטתית ואכזרית לפגיעה במקורות המים של הקהילות הפלסטיניות המוחלשות ביותר, באזורים המדבריים והחמים ביותר של הגדה ובימי הקיץ הלוהטים – רק כדי לגזול את מעט רכושן ואדמתן, ולהשתלט על כמה שיותר שטחים לטובת המשך תהליך ההתנחלות והנישול.
