פיראס חסאן, בן 50 ואב לארבעה, תושב הינדאזה שבמחוז בית לחם
אני גר עם אשתי וארבעת הילדים שלנו, בני 16-5. אנחנו גרים בקומה הראשונה במבנה בן 3 קומות שבו גרים גם ההורים שלי וגם אחי, אשתו והבן שלהם. אני פקיד במשרד הצעירים והספורט של הרשות הפלסטינית.
ב-10.8.22 הייתי בדרך מהבית לאוניברסיטה הפתוחה "אל-קודס" ברמאללה שנרשמתי בה ללימודים. כשהגעתי למחסום הקונטיינר בצפון בית לחם, החיילים בדקו את תעודת הזהות שלי ואז הוציאו אותי מהאוטו ועצרו אותי. הם הכניסו אותי לחדר מבטון ליד המחסום. כשהייתי שם התקשר אליי קצין מודיעין ישראלי והודיע לי שאני עצור ושיש לי צו מנהלי לשישה חודשים. שמו לי אזיקונים וכיסוי עיניים ולקחו אותי לעציון. בעציון ערכו עליי חיפוש בעירום וחובש שאל אותי על המצב הבריאותי שלי ואז הכניסו אותי לתא מעצר עם עוד שישה עצורים.
הם עמדו ליד הדלת, הכו באלות כל אסיר שיצא מהתא ובעטו בו. כשהגיע תורי לצאת, אחד מהם בעט לי בפנים
התא היה קטן והיו בו שירותים. היה ריח חזק של רטיבות. הייתי שם שבעה ימים ואז היה לי דיון בבית משפט ואחריו הודיעו לי שאני במעצר מנהלי למשך שישה חודשים.
אחר כך העבירו אותי לכלא עופר עם עוד עצורים ושוב עשו לנו חיפוש בעירום. הרגשתי שזה לא נועד לצרכים ביטחוניים אלא להשפיל אותנו, ושזה היה חיפוש לא מוסרי. הכניסו אותי לתא שבו היו שישה אסירים. בתא היה כל הציוד הרגיל והיה מותר לנו לצאת לחצר מקורה ברשת מתכת במשך 12 שעות ביום. הייתי שם חודש שלם ומשם העבירו אותי לאגף 16, שבו החזיקו אותי עד ה-11.1.23 ואז העבירו אותי לכלא הנגב (קציעות).
בהמשך האריכו לי את המעצר המנהלי בעוד שישה חודשים. הגשתי ערער אבל החשדות נגדי היו סודיים וזה היה הליך משפטי מדומה. כשהסתיימה תקופת המעצר שוב האריכו לי את המעצר בעוד שישה חודשים. החיים בכלא נמשכו כרגיל, עד ה-7 באוקטובר 2023. אחריו, זה היה כמו לחיות בתוך צונאמי.
באותו יום התעוררתי לתפילת השחר. שמעתי עצורים בתאים אומרים אחד לשני להסתכל בטלוויזיה. התחלנו לעקוב אחרי החדשות. אחרי שלוש שעות שמענו פיצוצים באזור הכלא ואז כל הסוהרים ברחו והשאירו אותנו לבד. פחדנו שטיל יפגע בכלא כשאנחנו נעולים בפנים. אחר כך הנהלת הכלא נעלה את דלתות התאים וניתקה את החשמל באגפים ובתאים. מאותו יום ועד ששוחררתי לא ראינו את אור השמש.
הם הכניסו לאגף את אנשי יחידת כת"ר, שהגיעו כולם רעולי פנים. אפילו העיניים שלהם היו מכוסות ברשת. באותו יום ספרו אותנו בפעם הראשונה בתוך החדר, והסוהרים ציוו עלינו בצעקות לכרוע על הברכיים לכיוון הקיר עם ראש מורכן כמו בסגידה, וידיים על הראש. אנשי היחידה, צעקו עלינו וקראו לנו "בני זונות", "בני שרמוטה", "דאע"ש" וגם השמיעו קולות של חיות, כמו יללות חתולים.
אחרי הספירה הם יצאו ואז במשך כל אותו יום לא הביאו לנו אוכל. אחרי 24 שעות הביאו לנו ארוחה אחת: נקניקיה מבושלת, קופסה קטנה של גבינה לבנה וקצת לחם לכל אסיר.
מילאנו מים גם בשקיות אשפה ששטפנו וניקינו. את המים האלה שתינו וגם השתמשנו בהם לנקות את השירותים
הם ניתקו גם את המים בחדרים, וחידשו את הזרם רק לשעה אחת ביום. היה לנו בקבוק מים אחד לכל שבעת האסירים, שמילאנו כדי לשתות כשאין מים בברז. הבקבוק לא הספיק לכולנו, אז מילאנו מים גם בשקיות אשפה ששטפנו וניקינו. את המים האלה שתינו וגם השתמשנו בהם לנקות את השירותים. בגלל המחסור במים השתמשנו כמה שפחות בשירותים, וזה גרם לחלק מהאסירים לכאבי בטן.
במשך הלילה הסוהרים השמיעו ברמקולים צעקות ומוזיקה רועשת. הם גם חבטו כל הלילה על דלתות התאים כדי להפריע לנו לישון. הם היו יורקים עלינו דרך האשנבים בדלתות ומקללים אותנו: "יא כלבים", "יא בני זונות". היינו בבידוד מוחלט ולא ידענו מה קורה בחוץ. אף אחד מאיתנו לא יכול היה לדבר איתם. הם איימו עלינו כל פעם שיביאו את יחידת כת"ר להרביץ לנו. הסוהרים גם ציירו וכתבו דברים מעליבים על הקירות של התא שלנו.
ב-15.10.23, בבוקר, אחרי שהסתיימה הספירה, הגיעו אנשי היחידות ימ"ז וכת"ר, רעולי פנים וחמושים בנשק חם ובאלות, עם כלבים, ותקפו אותנו. הם הורו לנו לצאת מהתא אחד אחרי השני בהליכה אחורה, כפופים, וללכת ככה לאורך כל המסדרון. הם עמדו ליד הדלת, הכו באלות כל אסיר שיצא מהתא ובעטו בו. כשהגיע תורי לצאת, אחד מהם בעט לי בפנים כשהייתי כפוף ואז כלב, עם רסן על הפה, קפץ עליי ותקף אותי עם הרגליים הקדמיות שלו ועם הראש שלו. שניים מאנשי היחידות הוליכו אותי כשאחד מהם דוחף לי על הראש כלפי מטה והשני בועט בי לאורך כל הדרך.
הובילו אותי לחדר שכבר היו בו עצורים והיינו שם בערך 20 אנשים. כולנו חטפנו מכות: בעיטות, אגרופים, או מכות אלה. חלק מהעצורים דיממו. השאירו אותנו שם למשך שבע שעות, וכל הזמן הזה נאנקנו מכאבים. אחר כך החזירו אותנו לתאים באותה דרך. כשנכנסנו לתא כבר לא היה בתוכו כלום חוץ ממיטות ברזל, מזרונים דקים ושמיכה אחת דקה לכל אחד מאיתנו. את כל השאר הם החרימו, כולל את הבגדים הפרטיים שלנו ואת הנעליים שלנו. נשארנו רק עם הבגדים שהיו עלינו. הם גם הוציאו את השמשות מהחלונות והחרימו את מכשירי החשמל. גם כל האוכל שכבר קנינו בקנטינה הוחרם. סוהרים שקודם היו לנו איתם יחסים של כבוד הדדי דרשו מאיתנו לכרוע על הברכיים בכל פעם שהם נכנסו לתא וקיללו והשפילו אותנו.
למחרת, 16.10.23, אנשי יחידת כת"ר פשטו על החדרים שבהם הוחזקו אסירי החמאס. שמענו אותם צורחים ובוכים מהמכות שהם חטפו. זה היה מצב מחריד. הייתי אסור 13 שנה בעבר, ואף פעם לא חוויתי דבר כזה. ראינו את הסוהרים יוצאים מהתא עם אחד האסירים שדימם מהפנים, והם אמרו לו בערבית "אנחנו רוצים שתמות". לא ידענו לאן הם לוקחים אותו.
עשו לנו ספירה שלוש פעמים ביום. הסוהרים קיללו אותנו: "בני שרמוטות", "דאע"ש", "בני זונות". הנהלת הכלא גם הודיעה לנו שתפילה בקבוצות, אמירת תחינות ו"אד'אן" (הקריאה לתפילה) נאסרו.
אחת הפעמים שהותקפתי הייתה ב-22.10.23. באותו יום היה אמור להתקיים דיון משפטי בערעור על המעצר המנהלי שלי. הוציאו אותי מהתא, קשרו לי את הידיים מאחורי הגב באזיקי ברזל ואזקו גם את הרגליים. הוליכו אותי עם גב כפוף, כשהראש למטה והידיים למעלה. שניים מאנשי הכוח תפסו אותי בידיים והוליכו אותי במהירות.
הכניסו אותי ועוד שבעה אסירים לחדר המתנה – כלוב רשת חשוף בשטח של 4x3. אילצו אותנו לכרוע בו על הברכיים עם ידיים אזוקות לאחור באזיקי ברזל במשך ארבע שעות. הסוהרים עברו לידנו וקיללו אתנו כל הזמן: "בני שרמוטות", "בני זונות", "כלבים" וכו'.
משם הובילו אותנו, כל אחד בתורו, לחדר שבו צפינו בדיון בזום. בדרך לשם אנשי כת"ר הכו אותי חזק מאוד עם אגרופים באזור החזה. בחדר נכח סוהר דובר ערבית ששמע את כל השיחה ביני לבין השופט ועורך הדין ואיים עליי שאם אתלונן בפני השופט אשלם על זה. עורך הדין אמר לי לפני הדיון שהשופטים כבר יודעים כל מה שקורה בכלא ואין טעם לדבר על זה. אבל בדיון הוא בכל זאת שאל אותי "האם נחשפתם לאלימות בכלא?" ולא העזתי לענות לו כי פחדתי שהסוהרים יתנקמו בי וירביצו לי בצורה עוד יותר אכזרית.
איבדתי תחושה בידיים והראש שלי נעשה כבד מאוד. הרגליים שלי כבר לא יכלו לשאת את הגוף שלי
החזירו אותי לחדר ההמתנה והורו לי לכרוע שם באותה תנוחה. הייתי שם עוד שעה בערך. איבדתי תחושה בידיים והראש שלי נעשה כבד מאוד. הרגליים שלי כבר לא יכלו לשאת את הגוף שלי. לא העזתי לבקש לשתות מים או ללכת לשירותים כי פחדתי שירביצו לי.
כשהובילו אותנו בחזרה לתא בעטו בנו וקיללו אותנו: "כלבים", "בני זונות". כשהגעתי לתא הידיים שלי היו נפוחות וכואבות בגלל אזיקי הברזל. בעקבות זה התפתחה אצלי דלקת בעור, באזור מפרק כף היד, שהכחיל מרוב שהידקו את האזיקים.
ב-9.11.23, בסביבות השעה 14:00, הגיע כוח של 20 אנשי כת"ר וימ"ז רעולי פנים, עם כלבים. הם פתחו את דלת התא והתנפלו עלינו במכות עם אלות. שניים מהם תפסו אותי ונתנו לי מכות בגב עם האלות. אחד מהם תפס לי הראש שלי, בזמן שהייתי על הרצפה, והיכה אותי בפנים עם האלה. התחלתי לדמם מעין ימין ומהפנים. אמרתי להם בעברית "אני עומד למות", ואחד מהם ענה לי שהוא רוצה שאמות. אחרים אמרו לי לסתום את הפה.
אחרי בערך עשר דקות של מכות, הם קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם אזיקוני פלסטיק. הם הידקו לי את האזיקונים כל-כך חזק, שהרגשתי שהם חותכים לי את היד. המכות נמשכו, ואנשי הכוח דרכו לי על החזה ועל הראש. היו גם שני קצינים בתא ואחד מהם חילק הוראות להכות אותנו. אנשי הכוח צחקו בינם לבין עצמם. הם לקחו חלק מהבגדים של האסירים בתא. הם גררו חלק מאיתנו על הרצפה והכריחו חלק מאיתנו לנשק את הנעליים של אחד הקצינים.
ראיתי אותם תופסים חלק מהעצורים באשכים, והם צרחו ובכו בקולי קולות. אנשי הכוח גם לחצו עם האלות שלהם על איברי המין של חלק מהעצורים. הקללות לא נפסקו: "בני שרמוטות", "בני זונות", "כלבים", "דאע"ש". חלק מאנשי הכוח צילמו אותנו בטלפונים הניידים שלהם וגם במצלמות. שמעתי את הקצין אומר בעברית לשאר אנשי הכוח: "אנחנו בשידור ישיר עם בן גביר".
שמעתי את הקצין אומר בעברית לשאר אנשי הכוח: "אנחנו בשידור ישיר עם בן גביר"
ההתקפה הזאת נמשכה הרבה זמן, יותר מחצי שעה של מכות בלי הפסקה. הרושם היה שהם רוצים לגרום הכי הרבה נזק שאפשר. כשזה נגמר הרגשתי שאני עומד להתעלף. אחר כך היינו מוטלים על הרצפה במשך שעות. אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לזוז, אפילו לא ללכת לשירותים. כולנו סבלנו מסחרחורת ומחוסר שיווי משקל. העין הימנית שלי התנפחה ופחדתי שאאבד את הראיה. היינו במצב קשה מאוד. אחד האסירים סיפר בבכי שהם אנסו אותו עם מקל.
אחרי ההתקפה הזאת, חיינו במצב קבוע של פחד. היינו גם בהלם מהצעקות ששמענו מהאסירים שהוכו בתאים אחרים. פחדנו כל הזמן, יום ולילה, שאנשי הכוח יתקפו אותנו שוב.
רמת האלימות ירדה אחרי 19.11.23, בהתחלה לא ידענו למה פתאום הקלו עלינו, ורק אחרי שבוע שמעתי מאסירים אחרים באגף שאסיר בשם ת'אאיר אבו-עסב מת בגלל המכות.
האוכל לא השתנה. בבוקר קיבלנו נקניקיה וקצת גבינה לבנה ולחם, חצי עגבנייה, חצי מלפפון ואחר-כך הייתה עוד ארוחה שכללה 6-5 כפות של אורז שהושרה במים חמים ולא ממש בושל. היינו שומרים את כל האוכל ואוכלים אותו בבת אחת כדי לשבוע לפחות פעם אחת ביום. כשהתלוננו על רעב הסוהרים אמרו לנו שהם נותנים לנו רק מספיק כדי להחזיק אותנו בחיים, ושאם זה היה תלוי בהם גם את זה לא היו נותנים לנו.
לא היו מים חמים והתקלחנו פעם ביומיים במים קרים, כשהיו מים במקלחת. אחרי המקלחת נאלצנו ללבוש את אותם בגדים מלוכלכים. לא קיבלנו סבונים וחומרי ניקוי. בחדר שהייתי בו אחד האסירים חלה בגרדת והנהלת הכלא סירבה לתת לו טיפול. רק אחרי 15 יום הסוהרים הביאו לו תרופה, כשהמחלה כבר התפשטה בכל הגוף שלו.
בכל פעם שלקחו אותי לחדר שבו השתתפנו בדיונים המשפטיים שלנו בזום, עברתי אותו מסלול של עינויים
בכל פעם שלקחו אותי לחדר שבו השתתפנו בדיונים המשפטיים שלנו בזום, עברתי אותו מסלול של עינויים, מכות והשפלות. כל האסירים בכלא עברו את זה.
הסיוט הזה נמשך שישה חודשים, שבמהלכם לא ראינו אור שמש ולא החלפנו בגדים. רבים מאיתנו איבדו הרבה מהמשקל שלהם בגלל הרעב.
ב-1.4.24 אזקו לי את הידיים, כיסו לי את העיניים ולקחו אותי מהתא. הובילו אותי עם גב כפוף לתא שהיו עבו עוד שישה עצורים. השאירו אותנו שם במשך 3 שעות, בתא אטום לגמרי, בלי חלונות ובלי שום אוורור, אזוקים באזיקי ברזל. הסיעו אותנו לבית המעצר אוהלי קידר ליד באר שבע. אנשי יחידת נחשון ליוו אותנו עם כלבים שניסו לתקוף אותנו ואנשי היחידה קיללו אותנו ("דאע"ש", "כלבים") וליגלגו עלינו. הם גם בעטו בי. באוהלי קידר הורידו אותנו ואז תקפו אותנו בנקודה שלא גלויה למצלמות. נתנו לי אגרופים בחלקים שונים בגוף ואז הושיבו אותי על הקרקע ואחד הסוהרים דרך עם הנעליים שלו חזק על אזיקי הברזל שהיו לי על הידיים – צרחתי מרוב כאב.
משם לקחו אותנו לכלא רמלה. הגענו לשם בסביבות 21:00. אנשי היחידה המשיכו לתקוף ולקלל אותנו, ללא הפסקה. באותו לילה ישנו שם, בלי לאכול. לא קיבלנו שום אוכל באותו יום.
למחרת בבוקר העבירו אותנו לכלא עופר ושם סוהרים רעולי פנים תקפו אותנו במכות ובבעיטות. אחד מהאסירים התעלף ונפל ארצה מרוב מכות, עייפות ורעב. אסיר אחר דימם מהראש אחרי שהכו אותו במכשיר חד.
בעופר לקחו אותי לחקירת שב"כ ארוכה. החוקר התפלא על המראה שלי: העיניים שלי היו נפוחות, והייתי במצב גופני ירוד, מותש מאוד. הוא הודיע לי שלא יחדשו לי את המעצר המנהלי, והציע לי לעבוד איתו כמודיע של השב"כ. סירבתי ואז הוא איים עליי ודרש שאשאר בשקט ולא אהיה פעיל ברשתות החברתיות.
משם החזירו אותנו ישר לכלא הנגב, ובדרך שוב הכו והשפילו אותנו. נשארתי בכלא עד 4.4.24. באותו יום הגיעו אנשי יחידת כת"ר, אזקו לי את הידיים מאחורי הגב והובילו אותי כפוף ואזוק לכלוב יחד עם עוד שבעה אסירים והכו אותנו שוב. העין שלי התנפחה. החזיקו אותנו בתוך הכלוב שש שעות. סבלתי מתחושת נימול, רעב וכאבים. הרגשתי שאני על סף עילפון.
אחר כך אנשי יחידת נחשון הובילו אותנו לאוטובוס. הם הכו את כולנו, קיללו והשפילו אותנו. האוטובוס לקח אותנו למחסום מיתר, מדרום לעיירה א-ד'אהרייה במחוז חברון, ושם שחררו אותנו. אף אחד לא חיכה לי שם כי אף אחד לא ידע שאני משתחרר.
מהמחסום נסעתי לבית לחם ושם פגשתי את המשפחה שלי באזור א-נשאש שבכניסה לעיר. ראיתי את הילדים שלי, והם בכו והיו בהלם מהמצב שלי. איבדתי 22 קילו. עכשיו אני נתקף חרדה כל פעם שאני שומע שהצבא הגיע לאזור. הילדים שלי ישנים צמודים אליי, כי הם מפחדים שיקרה לי משהו.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם באסל עדרה ב-24.4.24
** העדות בכתב נגבתה בנפרד מראיון הווידיאו ואינה תמליל שלו