מחמוד אבו קאדוס, בן 47 ואב לארבעה, תושב שכונת א-שיח' רדוואן בעיר עזה

לפני המלחמה גרנו בשכונת א-שיח' רדוואן בעזה. עבדתי כמנהל מכירות בחברת תקשורת. ב-13.10.23 הצבא הפיץ כרוזים שקראו לנו להתפנות, אבל אני והמשפחה שלי, יחד עם עוד כמה שכנים, החלטנו לא לעזוב בינתיים.

תמונה

בשבועות שעברו סבלנו מאוד. ההפצצות לא פסקו. ככל שעבר הזמן, היה פחות ופחות אוכל ומים וגם היה מסוכן לצאת לקנות מצרכים. היו ימים שאכלנו ארוחה אחת ביום, ולפעמים גם זה בקושי. המצב היה קשה מאוד, לא היה חשמל ומים. כמעט שלא ישנו.

אסרו עלינו ללכת לשירותים ובחוסר ברירה השתנתי במכנסיים, לא יכולתי להתאפק יותר כי אני חולה סוכרת

הילדים שלי מוסטפא, בן 14, ואדם, בן 12, הם חולי סוכרת. הם אמורים לעשות ארבע בדיקות דם ביום, וכך עשינו בהתחלה אבל ככל שעבר הזמן לא תמיד הצלחנו לעשות את זה. היו ימים שעשינו להם בדיקות רק פעמיים ביום. זה הלחיץ אותנו עוד יותר כי פחדנו שיהיו להם התקפים בגלל הסוכרת.

בשבת, 10.12.23, ב-9:00 בבוקר, שמעתי תנועה של טנקים ודחפורים ישראליים ברחוב. הם נסעו ופשוט גילחו את כל הרחוב, את המדרכות, החנויות, הקיוסקים, כל מה שהיה שם. אחר כך חיילים נכנסו לבניין שלנו. זה בניין של שלוש קומות ואנחנו גרנו בקומה השלישית. הם נכנסו לדירה שלנו עם השכן, והוא אמר לי שאני צריך להסגיר את עצמי. הילדים שלי נבהלו מאוד מהמראה של החיילים.

אחד החיילים דיבר והשכן תרגם לי. הוא רצה לדעת מה מספר תעודת הזהות שלי ואז הוא כיסה לי את העיניים וקשר לי את הידיים לאחור. הם הורידו אותי במדרגות ואז לקחו אותי לבית הספר שבשכונה. לא ידעתי מה קרה עם אשתי ועם הילדים.

היו איתי עוד 13 אנשים. כולנו היינו עם עיניים קשורות וידיים אזוקות, אבל יכולתי לראות מתחת לכיסוי מי נמצא שם. ראיתי את השכן שלי שהגיע קודם עם החיילים, את הבנים שלו וגם כמה קרובי משפחה שלו. בבית הספר חקרו אותי בערבית. החוקר שאל אותי אם אני שייך לחמאס ועניתי שלא. הוא שאל אם יש לי נשק ועניתי שלא. הוא כל הזמן קילל אותי והחיילים האחרים שהיו שם דחפו אותי, הכו אותי, כיוונו אלי את כלי הנשק שלהם וצעקו עלי.

היו פעמים שהחיילים שיסו בנו כלבים ונתנו להם לדרוך עלינו בזמן ששכבנו על הבטן

אחר-כך העלו אותנו לאוטובוס ולקחו אותנו למקום אחר, קרוב לים. גם שם הכו אותנו וצעקו עלינו שאנחנו חמאס. הם אסרו עלינו ללכת לשירותים ובחוסר ברירה השתנתי במכנסיים, לא יכולתי להתאפק יותר כי אני חולה סוכרת. זה מאוד הביך אותי.

אחרי כמה זמן שוב העלו אותנו לאוטובוס. החיילים ראו שהמכנסיים שלי רטובים ואחד החיילים לעג לי. הם לקחו אותנו לצריף, הכניסו אותנו ואמרו לנו לשבת בתנוחת כריעה. העיניים שלנו היו מכוסות. בצריף הזה היינו שבוע. היו פעמים שהחיילים שיסו בנו כלבים ונתנו להם לדרוך עלינו בזמן ששכבנו על הבטן. לפעמים הם גם אמרו שהם צריכים לעשות חיפוש עלינו בעזרת הכלבים. כל הזמן הזה הם הביאו לנו מעט מאוד אוכל. אחרי שבוע העבירו אותנו לצריף אחר ואחר-כך לעוד צריף.

חקרו אותי פעם אחת. שאלו אותי על המשפחה שלי ועל השכנים שלי, שאלו איפה הבית שלי ומי מקרובי המשפחה שלי הוא חמאס. כל הזמן אמרתי להם שאני לא שייך לחמאס, שאני לא שייך לשום ארגון אחר, ושלא עזרתי לחמאס בכלום. החקירה נמשכה יותר משעה. במהלך החקירה, כל מי שעבר לידי הרביץ לי.

כל יום, מחמש בבוקר ועד הערב, החיילים ציוו עלינו לשבת על הברכיים. כשאכלנו ושתינו זה היה עם ידיים קשורות מקדימה. אם היינו מסתכלים הצידה או אפילו דיברנו אחד עם השני, הם היו מענישים אותנו ומעמידים אותנו עם ידיים למעלה, במשך שלוש שעות בערך. חוץ מזה, הם גם לא נתנו לנו ללכת לשירותים כשביקשנו וגם לא תמיד נתנו לנו להתפלל.

כל הזמן אמרתי להם שאני לא שייך לחמאס, שאני לא שייך לשום ארגון אחר, ושלא עזרתי לחמאס בכלום [...] במהלך החקירה, כל מי שעבר לידי הרביץ לי

בסביבות 22:00 היינו הולכים לישון וב-4:00 כבר היו מעירים אותנו. היה לי מאוד קשה להירדם. כאב לי כל הגוף, בעיקר ברגליים ובברכיים, ודאגתי מאוד לאשתי ולילדים. התנאים היו מאוד קשים וגם החיילים כל הזמן צעקו והפריעו לנו לישון. חוץ מזה, לפעמים הם היו רוחצים את רצפת הצריף דווקא בלילה, ואז היה מאוד קר בצריף.

ב-19.1.24, החיילים קראו בשם שלי ב-3:00 בבוקר ואמרו לי שאני משתחרר. הם החזירו לי את טבעת הנישואין שלי שלקחו לי כשעצרו אותי. ב-4:00 הם העלו אותי ועד חמישים אסירים על אוטובוס. הייתי עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. הגענו למעבר כרם שלום, שם הורידו אותנו ואנשים מהצלב האדום קיבלו אותנו. הלכנו ברגל לכיוון רפיח, למחנה עקורים של אונר"א, ומאז אני פה.

הייתי מותש ועייף, הגוף שלי היה מרוסק מרוב כאב. הודיתי לאלוהים שהסיוט הזה נגמר. למרות התנאים הקשים פה, אין מה להשוות למה שהיה כשהייתי במעצר. עברו עלי ימים קשים מאוד, הכי קשים שעברתי בחיים. מעולם לא תיארתי לעצמי שאהיה חשוף לעינוי ולכאב כזה. ייחלתי למוות בכל רגע רק כדי להיפטר מהכאבים שתקפו אותי בברכיים ובכל הגוף.

עדיין לא פגשתי את אשתי את והילדים, רק אתמול נודע לי שהם בבית של אח שלי, ברחוב אל-ווחדה בעזה. הם חיים בתנאים מאוד קשים, אין שם אוכל ואין מים. אני לא מצליח להיות בקשר קבוע איתם, כי אין טלפונים, והם מפחדים להגיע לרפיח.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-23.1.24