ניהאל אל-ר'נדור סלאח, בת 40 ואם לארבעה, תושבת בית לאהייא ברצועת עזה

אני, בעלי, והילדים שלנו סמא, בת 11, כרים, בן תשע, זיינב, בת שבע וסלמא בת ארבע, גרנו בבניין של המשפחה שלי, במשרוע בית לאהייא, מצפון לעיר עזה, ליד השוק. אני עבדתי בבית ספר כמורה למתמטיקה ובעלי היה מובטל.

הם אמרו לנו שאנחנו נמצאות במתקן מעצר של הצבא הישראלי. בכל פעם שזזתי, חטפתי מכה על הראש

בתחילת המלחמה נשארנו בבית. אבל ב-18.11.23 נפל פגז על הבניין שלנו וכולנו עזבנו: אני, בעלי והילדים, ההורים שלי, האחיות שלי, סמר ונדא, והאחים שלי שאדי, מוחמד ומחמוד עם המשפחות שלהם. היינו סך הכל 25 בני אדם. בהתחלה עברנו למחנה הפליטים ג'באליא. אני, בעלי, הילדים שלנו, ועוד כמה מבני המשפחה נשארנו יומיים אצל משפחת אל-מדהון ואז יומיים בבית של קרובי משפחה שלנו ממשפחת אבו דיה.

ב-22.11.23 אני והילדים, אחותי סמר, אשתו של שאדי והילדים שלהם, ודודה שלה, תמאם אבו דיה, עזבנו את בית משפחת אבו דיה. התקדמנו דרומה, עד שהגענו אל המחסום שהצבא הקים באזור נצרים. החיילים הורו לנו לשבת על הקרקע. אני והבנות של שאדי, רוז, מאי וסארה, התיישבנו על החול. אחר כך הם קראו לסמר ואמרו לה להיכנס מאחורי גדר ואז הורו גם לי ללכת לשם. הורו לי להוריד את הבגדים ונשארתי בבגדים תחתונים. אחר כך הם הרשו לי להתלבש בחזרה והתיישבתי ליד סמר. הם כיסו את העיניים שלנו. סמר שאלה מי נמצא לידה ועניתי לה שזו אני. אחרי שעתיים קראתי לה שוב והיא לא ענתה. לא ידעתי איפה היא.

בערב העבירו אותי יחד עם עוד איזה 15 נשים שהם עצרו למקום אחר. הם אמרו לנו שאנחנו נמצאות במתקן מעצר של הצבא הישראלי. בכל פעם שזזתי, חטפתי מכה על הראש. בכל פעם ששמעתי קולות של חיילים פחדתי שאחטוף שוב מכה. הם כל הזמן דרכו את הנשק כדי להפחיד אותנו ובכל פעם ששמעתי את זה דיקלמתי את השהאדתיין כי הייתי בטוחה שהם עומדים לירות בי. כל הזמן היינו אזוקות באזיקוני פלסטיק.

היו שם חיילות או סוהרות שהתעללו בנו פיזית ונפשית. הן בעטו בנו ומשכו לנו בשיער, השפילו אותנו וצעקו עלינו

אנשים בבגדים אזרחיים, אני חושבת שהם היו מהשב"כ, חקרו אותי ארבע או חמש פעמים. בכל פעם שנכנסתי לחקירה, החליפו את האזיקונים באזיקי מתכת למשך החקירה. הם שאלו אותי על החטופים ועל המנהרות, על המיקום שלהן, ועל מצלמות אבטחה. אחד החוקרים כל הזמן צעק עליי וקילל אותי.

הם לא הרשו לנו לישון והכריחו אותנו לעמוד, בקור, בחדרים שהקירות שלהם עשויים מפח. הם כל הזמן השפילו אותנו. חלק מהזמן הם שמו את האוכל מחוץ לחדר כך שלא הייתה לנו גישה אליו ואז חיות הגיעו ואכלו לנו אותו. כל היום הם צעקו עלינו וקיללו אותנו. השירותים היו מגעילים מאוד והרגשתי שהמים שנותנים לנו לא ראויים לשתייה.

ביום רביעי, 29.11.23, הם אמרו לנו: "יאללה, לעזה". הם כיסו לנו את העיניים ולקחו אותנו לבית כלא. אמרו לנו שזה כלא דמון. גם שם חקרו אותנו ושוב שאלו את אותן שאלות. פגשתי שם אסירות מהגדה וגם ארבע עצירות שנעצרו איתנו מעזה ונלקחו יומיים קודם. היו שם חיילות או סוהרות שהתעללו בנו פיזית ונפשית. הן בעטו בנו ומשכו לנו בשיער, השפילו אותנו וצעקו עלינו.

החזיקו אותי שם כמעט שבועיים, עד יום שני, 11.12.23. אז קראו לי ולעצירה אחרת ואמרו לנו שמשחררים אותנו. כיסו לנו את העיניים, אזקו את הידיים והסיעו אותנו במשך שלוש שעות למתקן המעצר שבו הייתי בהתחלה. שם שוב חקרו אותי והכו אותי קשה מאוד. הם השפילו אותי ומשכו לי בשיער. הייתי כבר מיואשת. איבדתי תקווה שאשתחרר.

ביום חמישי, 14.12.23, בשעות הערב, הם קראו לי ולעוד ארבע נשים מרצועת עזה והעמידו אותנו בחוץ, רחוק אחת מהשנייה, בקור ובגשם, למשך חמש שעות. כששאלנו אותם למה הם מחזיקים אותנו כאן החיילים צעקו עלינו וקיללו אותנו.

אחרי חצות הם כיסו לנו את העיניים, אזקו את הידיים, העלו אותנו לאוטובוס והסיעו אותנו למעבר כרם שלום. פגשנו שם פועלים שהיו עצורים בישראל והוחזרו מישראל והם הסבירו לנו איפה אנחנו נמצאות. רק אז הבנו שמשחררים אותנו.

חזרתי תשושה בגוף ובנפש. בקושי יכולתי ללכת [...] כשנכנסתי לרצועה הייתי בהלם ממה שראיתי, את כל העקורים והמצב שלהם

חזרתי תשושה בגוף ובנפש. בקושי יכולתי ללכת והייתי במצב נפשי קשה מאוד אחרי כל מה שעבר עליי בכלא. כשנכנסתי לרצועה הייתי בהלם ממה שראיתי, את כל העקורים והמצב שלהם. התקשרתי למשפחה שלי וכשהגעתי אליהם, גיליתי שהם גרים כולם באיזה מחסן, כולם יושבים שם אחד על השני מרוב צפיפות. בקושי יש אוכל ומים. הילדים שלי היו במצב קשה מאוד, עברו עליהם דברים נוראיים ואני לא הייתי לידם. הם חלו בשפעת וסבלו משלשולים ודלקות במעיים, לא היו להם בכלל בגדים להחלפה. הלכתי לחפש בגדים כדי לקנות להם אבל לא מצאתי. גם לי אין בגדים ואני עדיין לובשת טרנינג שנתנו לי בכלא. אני ובעלי מצאנו בניין בבנייה ונכנסו לדירה שם, שעוד אין לה חלונות. אטמנו את הפתחים בניילון.

אני לא מצליחה להתאושש ממה שעבר עליי. מהבושה על זה שראו אותי כמעט עירומה ומהמצב של הילדים שלי.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-31.12.23