ביום ראשון, 21.2.21, בסביבות השעה 15:00, עצרו חיילים את אווס ומוחמד סלאח א-דין, בני 10 ו-8 – שני אחים תושבי העיירה חיזמא שמצפון-מזרח לירושלים. החיילים עיכבו את שני האחים, שרכבו על אופניים מחוץ לביתם, במשך כשעתיים, בטענה כי יידו לעברם אבנים. בזמן הזה הגיעו למקום אימם אמל, בת 42, אחיהם אדם, בן ה-18, וכמה מהשכנים, וכולם דרשו מהחיילים שישחררו את החיילים, אך הם סירבו. חלק מהתושבים השליכו אבנים לעבר החיילים ואלה השליכו רימוני הלם וירו באוויר כדי להרחיק אותם מהמקום ואף תקפו את אדם סלאח א-דין.
תמונה
ביתם של הילדים, שבסביבתו שיחקו. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 8.3.21
לאחר כשעתיים הובילו החיילים את הילדים, כשידיהם אזוקות לאחור באזיקוני פלסטיק, לנקודה סמוכה לכביש המוביל להתנחלות אדם (גבע בנימין). שם שאלו אותם החיילים מדוע יידו אבנים ודרשו מהם למסור את שמות הילדים שיידו אבנים בכפר. לאחר כחצי שעה העלו אותם לג'יפ צבאי שהסיע אותם לבסיס צבאי סמוך. שם הוחזקו הילדים שעה נוספת, כשלדבריהם החיילים סירבו לתת להם מים לשתייה או לאפשר להם לעשות את צרכיהם. לאחר כשעה הועברו הילדים לידי שוטר פלסטיני שלקח אותם לתחנת המשטרה ברמאללה, שם המתינו עד שאביהם אסף אותם, בשעה 22:30.
שני האחים נאזקו והוחזקו בידי החיילים שעות ארוכות, לבדם ובלי לדעת מתי ישובו לבתיהם. הוריהם נותרו אף הם במשך שעות בחוסר ודאות בנוגע לגורל ילדיהם. כל זאת, כאשר מעצר ילדים בני שמונה ועשר – מתחת לגיל האחריות הפלילית – כלל אינו חוקי, ובוודאי שאינו מוסרי.
בעדות שמסר מוחמד סלאח א-דין לתחקירן בצלם עאמר עארורי סיפר:
תמונה
חייל שומר על הילדים במהלך עיכובם ליד הבית. התמונה באדיבות המשפחה
ביום ראשון, בסביבות 15:00, יצאתי עם אח שלי לרכב על אופניים ליד הבית. בזמן ששיחקנו פתאום באו שני חיילים והתחילו לדבר אתנו בעברית, אבל לא הבנו כלום. רצתי הביתה אבל אז שמתי לב שאווס נשאר עם החייל ולא זז, אז חזרתי אליו כי לא רציתי להשאיר אותו לבד. בינתיים הגיעו עוד שני חיילים. הם תפסו אותנו בכתפיים והכריחו אותנו ללכת קצת ואז הושיבו אותנו על האדמה. נשארנו שם בערך שעתיים.
בינתיים הגיעו אימא שלי, אחי אדם ושכנים שלנו שהיו באזור. הם ניסו לשחרר אותנו מהחיילים אבל לא הצליחו. החיילים לא הסכימו לתת לאימא שלי או לאחי להתקרב אלינו ולדבר אתנו. תוך כמה דקות התאספו הרבה אנשים והיו צעקות ויידוי אבנים על החיילים. החיילים זרקו רימוני הלם וירו כדי לסלק משם את האנשים. אני ואווס פחדנו מאוד, לא ידענו מה לעשות ולמה כל זה קורה. כל הזמן אמא שלי ואחי ניסו לשכנע את החיילים לעזוב אותנו אבל זה לא עזר. אמא שלנו אמרה לחייל שאין לנו שום קשר לשום דבר ושאנחנו רק שיחקנו. החייל אמר לה: "לא, הילדים זרקו אבנים על החיילים בכביש". זה לא נכון, אנחנו רק רכבנו על האופניים.
אדם, אחיהם של מוחמד ואווס, שיצא מהבית כששמע את אחיו בוכים בחוץ, ראה שני זוגות חיילים תופסים את אחיו בכתפיהם. בעדות שמסר לתחקירן בצלם עאמר עארורי הוא סיפר:
אמרתי לחיילים שאלה האחים שלי ושאלתי מה הם רוצים מהם. הם אמרו שהם רוצים לדעת מי זרק אבנים. אמרתי להם שבטוח שזה לא הם כי הם רק משחקים מאחורי הבית ואין להם שום קשר לזריקת אבנים. אחד החיילים אמר שהוא יודע את זה, אבל הוא לא יעזוב אותם עד שהילדים שזורקים אבנים יסגירו את עצמם. אמא שלי, אמל, הגיעה והגיעו גם שכנים. כולם ניסו לשכנע את החיילים להניח לאחים שלי אבל לשווא. החיילים ירו אש חיה באוויר והשליכו רימוני הלם כדי שאף אחד לא יתקרב אליהם. לדעתי זה קרה פעמיים. אחי הקטן מוחמד בכה בכל פעם ששמע ירי ופיצוצים של רימוני הלם.
החיילים הושיבו את האחים שלי על הקרקע והחזיקו אותם שם עד השעה חמש בערך, ולא נתנו לי ולאימא שלי להתקרב אליהם. הם אזקו להם את הידיים באזיקוני פלסטיק מאחורי הגב ואז לקחו אותם התחילו להתרחק איתם מהמקום. הם דחפו אותי, הפילו אותי ואיימו עליי עם נשק שלא להתקרב אליהם. אמא שלי צעקה עליהם ואמרה להם שיפסיקו לדחוף אותי. החיילים לקחו את האחים שלי לעצי הזית שליד הכביש, במרחק של קילומטר וחצי מאתנו.
חייל אוחז בידו של מוחמד סלאח א-דין, ליד ביתו. התמונה באדיבות המשפחה
החיילים אזקו לנו את הידיים מאחורי הגב עם אזיקוני פלסטיק, תפסו כל אחד מאתנו בכתפיים וסחבו אותנו משם מהר ובכוח. כמה פעמים בדרך הרגשתי שאני נופל. פחדנו ממש, אני בכיתי המון. החייל שתפס אותי הרביץ לי בכתף עם הקת של הרובה וקילל אותי, את אחי אדם ואת אימא שלנו וגם את אללה. אחרי שהלכנו הרבה זמן עצרנו והחיילים הושיבו אותי ואת אחי ונעמדו מסביבנו. אחד מהם שאל אותי: "מי זרק אבנים? איך קוראים לאלה שזורקים אבנים, איפה הם גרים בחיזמא?" הוא גם האשים אותנו שזרקנו אבנים. ברור שענינו להם שלא זרקנו אבנים ושאנחנו לא עושים דברים כאלה. אמרנו שרק שיחקנו ושאנחנו בכלל לא יודעים מי זורק אבנים. זה נמשך בערך עשר דקות. נשארנו שם בערך חצי שעה. הם לא הרביצו לנו אבל פחדנו מאוד ואני בכיתי. בסוף הגיע ג'יפ צבאי והחיילים דחפו אותנו לתוכו. כשנסענו אחד החיילים הדליק סיגריה ונשף לי את העשן בפנים.
אחרי עשר דקות בערך הג'יפ נעצר והם דחפו אותנו החוצה. היינו בבסיס צבאי. הם הושיבו אותנו על אבנים רטובות. ביקשתי מאיזה חייל ללכת לשירותים ולשתות מים אבל הוא לא הרשה לי. היה לנו קר מאוד. החייל גם לא הרשה לאווס לתת לי את המעיל שלו. נשארנו במחנה בערך שעה. החיילים קיללו אותנו ואת המשפחה שלנו ואת אללה. בכל פעם שביקשנו ללכת לשירותים או לשתות מים הם לא הסכימו. אווס שאל את החייל אם אנחנו נישן בלילה במחנה, והחייל ענה לו שאנחנו נישן כאן בחוץ על האדמה. פחדתי נורא, הרגשתי כאילו הלב שלי תכף יעצר. לא הבנתי מה קורה.
אחרי שעה העמידו אותנו ושחררו את האזיקונים. היה שם איש בבגדים רגילים. החייל אמר לנו: "קדימה, לכו אתו". כששאלתי מי זה הוא אמר שהוא לוקח אותנו הביתה ושהוא מהמשטרה הפלסטינית. נסענו אתו למקום שאחר כך אבא שלי אמר לי שזה המרכז להגנת המשפחה ברמאללה. אבא הגיע ולקח אותנו משם. זה היה בערך ב-22:30.
מה שקרה לי ולאח שלי היה מפחיד מאוד. קשה לי אפילו לתאר את זה. באותו לילה היה לי קשה להירדם בגלל כאבים ברגליים מההליכה המהירה. יש לי סיוטים בלילה עכשיו. אני חולם שיורים בי ושהורגים אותי ואת אחי. אני גם חולם שאני נכנס לכלא להרבה מאוד זמן. אנחנו מקווים שזה לא יקרה לנו שוב. כי זה היה ממש קשה. אנחנו רק רוצים להישאר תמיד עם המשפחה שלנו.
ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.
ביום שלישי, 28.6.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הגיעו כשלושים שוטרים ואנשי שב"כ, חלקם רעולי פנים, לבית משפחת רווידי בסילוואן. כמה מהם נכנסו לחדרו של מג'ד, בן ה-15, והוא התעורר בבהלה. אביו ניסה להרגיעו ואמר לבנו כי מדובר בשוטרים, וכשענה לאביו "מה אני אמור לעשות להם" דחף אותו אחד השוטרים בכוח ומג'ד דחף אותו בחזרה. שוטרים נוספים התנפלו על הנער, היכו אותו ואז לקחו אותו למעצר כשהוא יחף ופלג גופו העליון עירום. השוטרים אזקו את ידיו של מג'ד ובדרך לבית המעצר במגרש הרוסים המשיכו השוטרים להכותו. גם בתחנה הכו השוטרים את הנער עד שעורך דינו הגיע למקום וצילם את סימני המכות על פניו וגופו. מג'ד נלקח לחקירה, בה הואשם ביידוי אבנים על מכוניות של מתנחלים ושוטרים, ובסביבות השעה 16:00 נלקח לבית משפט השלום, כ-12 שעות לאחר שהוצא ממיטתו, הוכה ונחקר – כשבמהלכן לא אכל ולא שתה דבר. השופט האריך את מעצרו של מג'ד ביומיים, שבמהלכם לא נחקר כלל ורק שהה בתא המעצר. ב-30.6.22 אחר הצהריים הוא שוחרר, לאחר שאביו חתם על ערבות בסך 5,000 ש"ח, ונשלח למעצר בית בן שבעה ימים. אין זה אירוע חריג אלא חלק משגרת חייהן של משפחות פלסטיניות רבות במזרח ירושלים. רשויות רבות שותפות לאלימות זו ומאפשרות אותה: השוטרים שהגיעו לבית המשפחה באישון לילה, העירו את כל בני המשפחה ולקחו באלימות נער בן 15 ממיטתו; אנשי השב"כ שהתלוו אליהם; השוטרים שחקרו את הנער לאחר שנלקח ממיטתו והוכה קשות שוב ושוב; הסוהרים שכלאו אותו; ולבסוף – השופט שאישר את הארכת המעצר, שאין זה ברור לשם מה נדרשה שהרי מג'ד לא נחקר שוב, ושלח אותו למעצר בית בלי שהתקיים הליך שיפוטי שיאפשר לו להגן על עצמו. כך, כשגרה, מנהלות כל הרשויות את חייהם של הפלסטינים במזרח ירושלים, כשהן נהנות מסמכויות מרחיקות לכת וכלל אינן נדרשות לתת דין וחשבון על מעשיהן. תחקירן בצלם עאמר עארורי גבה עדויות מבני המשפחה. מג'ד א-רווידי, בן 15, סיפר על שהתרחש באותו לילה ובמהלך מעצרו: ביום שלישי, 28.6.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, התעוררתי מרעשים בבית. פתאום ראיתי כמה אנשים רעולי פנים בתוך החדר שלי. אחד מהם אמר לי בערבית: קום ובוא איתנו. פחדתי נורא. אבא אמר לי שאלה השוטרים ואני נלחצתי והתחלתי לצעוק. כשקמתי מהמיטה, אחד מהם דחף אותי ודחפתי אותו בחזרה. השוטרים גירשו את כולם מהחדר והתחילו להכות אותי. במשך כמה דקות הם בעטו בי ונתנו לי סטירות ואז הם אזקו לי את הידיים לאחור והובילו אותי אל מחוץ לבית, כשאני יחף ובלי חולצה. אמא שלי נתנה להם חולצה בשבילי, אבל הם השתמשו בה כדי לכסות לי את הפנים. אחד האחים שלי הלך אחריי ונתן לי נעליים. הם העלו אותי לרכב, ואני נעלתי את הנעליים. לא ראיתי כלום כי הפנים שלי היו מכוסות בחולצה. בזמן הנסיעה בג'יפ הם הכו אותי עוד פעם, בפנים, בראש ובצוואר. כשהג'יפ עצר הם משכו אותי החוצה באלימות, כמעט נפלתי על הפנים. אחר כך הבנתי מהעו"ד שאני נמצא בחדר 4 במתקן חקירות ליד מגרש הרוסים. הם הושיבו אותי על הברכיים והמשיכו להכות אותי מדי פעם. הם נתנו לי סטירות, בעטו בי והכו אותי עם קת אקדח או רובה בכל מיני מקומות בגוף. אני לא יודע להגיד כמה זמן זה נמשך. בשלב כלשהו הגיע עורך הדין, והוא בקש לצלם את סימני המכות על הפנים והגוף. עורך הדין הסביר לי על תהליך החקירה והמעצר. אחרי שהוא עזב הם לקחו אותי לשירותים, שם שטפתי את הפנים, ואז לקחו אותי לחקירה. בחדר היו שני חוקרים בלבוש אזרחי. ישבתי על כיסא עם ידיים אזוקות. החוקרים האשימו אותי בזריקת אבנים על מכוניות של מתנחלים ושוטרים. לא יודע כמה זמן הייתי בחקירה, אבל זה הרגיש כמו שעתיים בערך. בקושי הייתי מסוגל לדבר בגלל הכאבים מהמכות. הייתי גם מאוד צמא. ביקשתי מים ולא נתנו לי לשתות, גם לא נתנו לי שום דבר לאכול. החקירה התנהלה בערבית אבל הם אמרו לי לחתום על מסמכים בעברית שאני לא קורא. החוקר אמר שזאת העדות שלי. חתמתי ואז העבירו אותי לחדר, שהוא בעצם כלוב עם סורגים. הידיים שלי היו עדיין אזוקות. הייתי מותש, צמא ורעב, והרגשתי כאבים בכל הגוף. בסביבות השעה 16:00 לקחו אותי לבית המשפט, שם ראיתי את אבא והאחים שלי אחמד, בן 21, וסמיר, בן 22. לא הצלחתי לדבר איתם. השופט האריך את המעצר שלי ביומיים ואז החזירו אותי למגרש הרוסים. לקחו אותי לרופא והוא נתן לי משכך כאבים ואז הכניסו אותי לחדר שהיו בו שלושה נערים, בערך בגיל שלי. למרות שהייתי רעב ולמרות שבחדר היו לחם וריבה, נרדמתי מייד מרוב עייפות. כשהתעוררתי אכלתי פרוסת לחם אחת ושתיתי מיץ, לא היה לי תיאבון. נשארתי בחדר עד ליום חמישי בשעה 17:00. לא חקרו אותי עוד פעם. אבא שלי חתם על ערבות בסך 5,000 ש"ח ושלחו אותי למעצר בית למשך שבעה ימים. אחרי ששחררו אותי מבית המעצר הלכתי עם אבא והאחים שלי, אחמד וסמיר, למרפאה בעין א-לוזה בסילוואן, שם עשו לי צילומי רנטגן. הרופא אמר שיש לי חבורות במקומות שונים בגוף וסימני דם יבש באוזן שמאל. מחמוד א-רווידי, בן 49, אביו של מג'ד, סיפר על מעצרו של בנו ועל מה שהתרחש לאחר מכן: שמעתי דפיקות חזקות בדלת. קמתי עם אשתי, איסלאם, בת 43. שאלתי מי זה וענו לי: אנחנו מהמשטרה, תפתח. היו שם יותר משלושים שוטרים, חלקם בבגדים רגילים וחלקם במדים שחורים. חלקם גם היו רעולי פנים. כל בני המשפחה התעוררו, חוץ ממג'ד. היה איתם קצין שב"כ ששאל אותי מה השמות של הילדים שלי. עניתי לי שיש לי ארבעה ילדים: ריתאל, בת 11, מג'ד, בן 15, אחמד, בן 21 וסמיר, בן 22. הוא שאל אותי איפה מג'ד ישן ואמרתי לו שבחדר עם שני האחים שלו. הוא הורה לי ללוות אותו לחדר. חמישה שוטרים נכנסו לחדר והאחרים התפרסו ברחבי הבית. מג'ד התעורר והיה מבוהל. אמרתי לו לא לפחד ושאלה שוטרים, אז הוא ענה לי: "מה אני אמור לעשות להם". כשאיש השב"כ שמע את זה הוא דחף אותו בכוח ואז מג'ד דחף אותו בחזרה. שלושה אנשי יס"מ הרביצו למג'ד, דחפו אותו לרצפה ובעטו בו. צעקתי עליהם שיפסיקו ואמרתי להם שזה רק ילד. אשתי ואחותו של מג'ד שעמדו בכניסה לחדר וראו את מה שקורה התחילו לצעוק ולבכות. אז נכנסו לחדר בערך 15 שוטרים נוספים וגירשו אותי החוצה. שמעתי את מג'ד צועק מכאבים. אחרי כמה דקות הם הוציאו אותו בלי חולצה ויחף. אשתי ניסתה לתת למג'ד חולצה, אבל אחד השוטרים לקח אותה וכיסה בה את הראש שלו, במקום לתת לו ללבוש אותה. סמיר יצא אחרי מג'ד בריצה ונתן לו נעליים. מייד אחרי שהשוטרים עזבו התקשרתי לעורך הדין מוחמד מחמוד וסיפרתי לו מה קרה. הוא חזר אליי אחרי שעה ואמר לי שמג'ד עצור ב"חדר 4" ושנקבע לו דיון בבית משפט השלום בירושלים בשעה 11 בבוקר. כמובן שאני, אשתי והילדים שלי לא חזרנו לישון אחרי כל זה. כל הזמן חשבנו על מג'ד ומה קורה איתו במעצר. מאוד דאגתי לו. בכלל, אני דואג לעתיד שלו, כי גם אני הייתי עצור בעבר לתקופות שונות, מאז 1988, ואני לא רוצה שהבן שלי יחווה את זה, אני לא רוצה שהעתיד שלו ילך לאיבוד בבתי כלא. עורך הדין התקשר אלינו מאוחר יותר ועדכן אותנו שהדיון נדחה לשעה 17:00. הלכתי לבית המשפט עם סמיר וחאמד. כשמג'ד הובא לאולם, לא האמנתי שזה הבן שלי. תווי הפנים שלו השתנו לגמרי, הוא הוכה קשות והפנים שלו היו נפוחות מהמכות והיו עליהן חבורות. השופט האריך את המעצר של מג'ד ביומיים, ואז הוא שוחרר, אחרי שחתמתי על ערבות בלתי משולמת בסך 5,000 ש"ח. הוא נשלח למעצר בית של שבעה ימים. מייד אחרי שהוא שוחרר לקחנו אותו למרפאה בסילוואן, שם עשו לו בדיקות ונתנו לו משככי כאבים. תודה לאללה לא היו לו שברים, רק חבורות וכאבים. אנחנו מנסים לחזק את מג'ד כדי שיתמודד עם המכות וההשפלה שהוא עבר. תודה לאללה, כיום מצבו יותר טוב.
ביום ראשון, 29.11.20, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, נכנסו שני ג'יפים צבאיים למחנה הפליטים אל-ערוב. מוקדם יותר נפצעו קל מאבנים שתי מתנחלות שנסעו בכביש הסמוך למחנה. ילדים וצעירים יידו אבנים לעבר החיילים, שהשליכו לעברם רימוני גז והלם. אחד הג'יפים נסע אחרי הצעירים ופגע במוחמד מוקבל, בן ה-16. מוקבל נפל, אך אז קם והמשיך לרוץ עד שחיילים תפסו אותו. אחד מהם היכה אותו בלסת, והוא נפל שוב. חייל נוסף בעט בו בכל חלקי גופו כששכב על הקרקע. אז אזקו החיילים את ידיו, העלו אותו לג'יפ. במהלך הנסיעה אחד החיילים המשיך להכות אותו. מוקבל ונערים אחרים שנעצרו במחנה באותו היום נלקחו לתחנת המשטרה בעציון, שם המתינו במשך שעות ונחקרו לסירוגין. חקירתו של מוקבל נעשתה תוך פגיעה בזכויותיו הבסיסיות ובסיומה הוחתם על מסמך בעברית – שפה שאינו מבין. בסיום החקירה העבירו החיילים את הנערים למטבח, ואחד החיילים אמר להם שהם יכולים לישון על הרצפה. לא ניתן להם מזון או שתייה במשך כל השעות האלה. בשלוש לפנות בוקר הגיעו חיילים ולקחו את מוקבל לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שם נאזק למיטתו וחיילים שעמדו בפתח החדר מנעו בתחילה מאביו להיכנס אליו. לאחר יומיים הוא עבר ניתוח בלסת ולמחרת בערב, ב-4.12.20, הוא הועבר לכלא מגידו. ב-6.12.20 הגישה התביעה הצבאית כתב אישום נגד מוקבל ובו שני סעיפים. הראשון התייחס להשלכת בקבוק תבערה במארס 2020 והשני ליידוי אבנים ביום מעצרו. התביעה דרשה לעצור את מוקבל עד תום ההליכים, אך השופט דחה את הבקשה. ערעור התביעה נדחה והוא שוחרר לביתו ב-25.12.20 לאחר הפקדת ערבות בסך 3,000 ש"ח. ב-8.3.21 הורשע מוקבל במסגרת עסקת טיעון במסגרתה בוטל סעיף האישום הראשון ונגזרו עליו 26 ימי מאסר – כמספר ימי המעצר אותם כבר ריצה. סכום הערבות ששילם הומר לקנס. המקרה של מוקבל אינו חריג והוא משקף את שגרת החיים האלימה שכופה הכיבוש על נערים ברחבי הגדה. מדי שנה עוצרת ישראל מאות קטינים פלסטינים, תוך הפרה שיטתית ומערכתית של זכויותיהם – החל ממעצרם, דרך החקירה ועד ההליך המתקיים בבית המשפט הצבאי לנוער. ישראל מתהדרת אמנם בחוקים ונהלים שנועדו לכאורה לשמור על זכויות הקטינים – אך מדובר בלא יותר ממראית עין, שרק נועדה להעניק לגיטימציה לפגיעות הקשות בקטינים. כך סיפר מוחמד מוקבל, ב-28.12.20, על מעצרו ועל 26 הימים שבהם שהה בכלא, לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש: רצתי מהר ואחד הג'יפים הצבאיים פגע בי בכתף. נפלתי ואז קמתי והמשכתי לרוץ. נכנסתי לאחד הבתים, שהדלת שלו הייתה פתוחה. שלושה חיילים רצו אחריי ואחד מהם תפס אותי, ונתן לי מכות בלסת מצד שמאל. כאב לי מאוד ונפלתי על הרצפה. חייל אחר תקף אותי והתחיל לבעוט לי בכל מיני חלקים בגוף. דיממתי מהפצע בפנים. קמתי ואז הם הובילו אותי לכביש, אזקו לי את הידיים מאחורי הגב והושיבו אותי מול חנות סגורה. אחרי כמה דקות העלו אותי לג'יפ ושמו לי כיסוי עיניים. ישבתי על הרצפה בג'יפ שהיו בו ארבעה חיילים, ואחד מהם הרביץ לי, בעט בי וירק עליי יותר מפעם. הג'יפ נסע בערך 500 מטרים ונעצר בכניסה למחנה הפליטים, ליד השער. החיילים הורידו אותי שם, ליד השער החשמלי, וראיתי מתחת לכיסוי העיניים ארבעה עצורים שהחיילים כבר עצרו לפני ועמדו בכניסה. איש בלבוש צבאי התקרב אליי ואמר שהוא קפטן "כרם". שמעתי עליו, אני יודע שהוא קצין השב"כ שאחראי על מחנה הפליטים שלנו. הוא הכה אותי בפרצוף בקת הרובה שלו. הוא הזיז את כיסוי העיניים וצילם אותי, וגם את שאר העצורים. אחרי חמש דקות בערך לקחנו את כולנו בכלי רכב צבאי גדול להתנחלות כרמי צור. השאירו אותנו שם בחצר למשך שעתיים בערך. הלסת שלי כאבה ודיממה. ואז העלו אותנו לעוד כלי רכב צבאי והסיעו אותנו לתחנת המשטרה בעציון. הגענו לשם בשעות הצהריים והחיילים הורידו אותנו לחצר. בשעות אחר הצהריים הם התחילו לתחקר אותנו אחד אחד. אני הייתי השלישי בתור. לפני החקירה דיבר איתי בטלפון עורך דין ואמר לי שאני יכול לשמור על זכות השתיקה, ושלא אפחד. תחקר אותי חוקר שנקרא יוסף, והוא האשים אותי שזרקתי בקבוק תבערה על אוטובוס ישראלי לפני כמה חודשים. וביידוי אבנים על כלי רכב צבאיים. הכחשתי את שתי ההאשמות ואחרי 10 דקות החוקר הוציא אותי לחצר. הם השאירו אותי שם עד הערב. אחר כך החזירו אותי לחדר החקירות, וחוקר אחר תחקר אותי. הוא צעק ואמר שאני משקר. הוא התחיל לשאול "אז החיילים ותושבי המחנה שראו אותך עושה את זה הם שקרנים ורק אתה צודק?". המשכתי להכחיש, והחוקר רשם את מה שאמרתי וציווה עליי לחתום על העדות שלי, והוא הסביר לי שאני חותם על מה שאמרתי. חתמתי ונתתי טביעות אצבע, וצילמו אותי. בסביבות השעה 21:00, אחרי שסיימו לתחקר את ארבעת העצורים האחרים, החיילים הובילו אותנו למקום שנראה כמו מטבח, מול החצר, ואחד מהם אמר לנו שאנחנו יכולים לישון על הרצפה. באותו זמן הגיע רופא צבאי שעשה לנו בדיקת קורונה, ושאל אם אנחנו סובלים ממחלות. ישבנו על הרצפה במטבח במשך שש שעות בערך. לא נתנו לנו אוכל או שתייה, וגם לא הצלחנו לישון. הלסת כאבה לי מאוד. כל הזמן הזה היינו אזוקים, עם עיניים מכוסות, והזמן עבר לאט. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר החיילים הוציאו אותי מהמטבח. את האחרים הוציאו כבר קודם. לקחו אותי בכלי רכב קטן, עם ליווי של ארבעה חיילים. ישבתי במושב הקדמי, בין שני חיילים, ונסענו לבית חולים הדסה עין כרם. ידעתי איפה אני לפי השלט בכניסה. הגעתי לשם בסביבות השעה 4:00. עשו לי שוב בדיקת קורונה ואז נתנו לי משככי כאבים. שני חיילים ליוו אותי ואחד מהם זה היה זה שתקף אותי בזמן המעצר. הכניסו אותי לחדר ואחד החיילים כבל את יד שמאל שלי למיטה. מרוב כאבים לא הצלחתי לישון. בערב לקחו אותי לצילומי רנטגן ואז החזירו אותי לחדר. בחדר היה חולה מירושלים והוא אמר לי שהוא שמע את הרופאים אומרים בעברית שאני אצטרך לעבור ניתוח. אחרי השקיעה, בשעות הערב, אבא שלי הגיע וניסה להיכנס לחדר. הוא קרא לי ושאל איך אני מרגיש, ושני החיילים גירשו אותו. מפעם לפעם הוא ניסה להגיע לדלת החדר ולשאול אותי מה שלומי והוא אמר לי לא לדאוג. למחרת, יום שלישי, אחר הצהריים, הם העבירו אותי לחדר אחר, והחיילים התחלפו באחרים. החיילים החדשים הרשו לאבא שלי להיכנס לחדר לכמה דקות ולדבר איתי, ואבא שלי סיפר לי שהוא חתם על הסכמה לניתוח שלי ואמר שהניתוח יהיה ביום רביעי. ביום רביעי לקחו אותי לחדר ניתוח, והניתוח התחיל בסביבות השעה 12:00. הוא נמשך ארבע שעות, ואחריו החזירו אותי לחדר. נודע לי שהרופאים שמו לי מהדק, כדי להדק את הלסת שלי מצד שמאל. זה מונע ממני ללעוס ולהזיז את הלסת. ביום חמישי, בסביבות השעה 20:00, לקחו אותי בכלי רכב שמשמש להעברת עצורים לכלא מגידו, אזוק ידיים וברגליים. בכלא הכניסו אותי לחדר שבו נשארתי לבד ארבעה ימים. אחר כך העבירו אותי לחדר אחר שהיו בו חמישה עצורים קטינים. נשארתי בכלא מגידו 18 יום. קיבלתי מרק לאכול ומשככי כאבים, והיו שלושה דיונים בבית המשפט שהשתתפתי בהם באמצעות וידיאו. עורך הדין ייצג אותי. אחר כך העבירו אותי לכלא עופר, ושם התקיים דיון אחרון ב-24.12.20, שגם בו השתתפתי בווידיאו. הוא נמשך יותר מחצי שעה, והשופט שאל אותי מה אני אעשה כשאני אחזור הביתה. עניתי לו שאני אחזור לבית הספר שלי. לא הצלחתי כל כך להבין מה המתרגם אומר בגלל קליטה לא טובה, ולא הבנתי מה החליט השופט. הם החזירו אותי לחדר בעופר ונשארתי שם בלילה. בבוקר, זה היה יום שישי, הודיעו לי שאני משתחרר באותו יום. אחר כך נודע לי ששוחררתי בערבות כספית של 3,000 ש"ח. באותו יום, 25.12.20, לפני הצהריים, ג'יפ צבאי לקח אותי למחסום אל-ג'יב ושם אבא שלי חיכה לי במכונית של ידיד שלו ולקח אותי הביתה. אני עדיין לא יכול לאכול כרגיל ומקבל רק נוזלים. רופא בבית חולים בחברון אמר לי שייקח עוד שבועיים עד שיורידו לי את המהדק המתכתי. אביו של מוחמד, מוניר מוקבל, בן 47 ואב לשישה, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-6.12.20, בעת שבנו הוחזק עדיין במעצר: למחרת המעצר, בשעות הצהריים, התקשרו אליי מבית חולים הדסה וביקשו ממני להגיע לשם כדי לחתום על אישור לנתח את מוחמד. הם שלחו לי הזמנה ושלחתי אותה למנהלת התיאום והקישור. בשעה 17:00 קיבלתי היתר כניסה. נסעתי ישר לבית חולים הדסה ועליתי לקומה השביעית. ראיתי את מוחמד באחד החדרים וניסיתי להיכנס אליו, אבל שני חיילים שהיו בחדר מנעו ממני להיכנס. עמדתי בכניסה לחדר ושאלתי את מוחמד איך הוא מרגיש, והוא אמר שהוא בסדר. ניסיתי כמה פעמים להיכנס לחדר אבל שני החיילים לא אפשרו לי. הצלחתי לצלם את מוחמד, שהיה כבול למיטה. נשארתי כל הלילה בפרוזדור וניסיתי להירדם שם על אחד הכיסאות, אבל לא הצלחתי. ביום שלישי הם העבירו אותו לחדר אחר, ושני החיילים שהיו שם התחלפו בחיילים אחרים. אחד החיילים החדשים נתן לי להיכנס ולדבר אתו כמה דקות. הצלחתי גם לצלם אותו. היד השמאלית שלו הייתה כבולה למיטה, ונודע לי מחולה שהיה אתו בחדר שהניתוח שלו נקבע ליום רביעי. ביום רביעי, בסביבות השעה 12:00, לקחו אותו לחדר הניתוח. הניתוח נמשך ארבע שעות ואחר כך החזירו אותו לחדר והצלחתי לדבר איתו במשך רבע שעה בערך. הרופאים הסבירו לי שהם שמו לו מהדק לסת, ולכן יהיה לו קשה לאכול במשך תקופה אורכה. ציפיתי שמוחמד יישאר בבית חולים להמשך טיפול אבל להפתעתי כבר למחרת, יום חמישי, בשעות הערב, החיילים העבירו אותו לכלא מגידו. חזרתי הביתה, והתעדכנתי על מה שקורה איתו דרך עורך דין מהאגודה הבינלאומית להגנת הילד. אני ואמא שלו דואגים מאוד בגלל שהחזירו אותו לכלא מייד אחרי הניתוח.
