ב-17.3.19 בשעות הבוקר, פלסטיני דקר את החייל גל קיידאן וירה בו למוות, ולאחר מכן ירה במתנחל אחיעד אטינגר (לאחר שגנב את רכבו בצומת אריאל) ולעבר חיילים נוספים. אטינגר מת מפצעיו למחרת וחייל נוסף נפצע קשה. מיד לאחר האירוע יצאו מתנחלים לתקוף פלסטינים ברחבי הגדה המערבית.
התקפות אלה, שנמשכו חמישה ימים, כללו תקיפות על נוסעי מכוניות בכבישים, פשיטות על כפרים בליווי חיילים – שלא רק שלא עצרו את התוקפים, אלא הצטרפו אליהם וירו גז מדמיע, כדורי "גומי" ואש חיה על התושבים הפלסטינים. בנוסף, כניסות ליליות של מתנחלים לכפרים פלסטיניים במסגרתן השחיתו מכוניות ופגעו במסגד.
תקיפות מסוג זה חוזרות על עצמן לאחר כל פיגוע כמעט ולפיכך, ניתן היה לצפות שמערכת הביטחון תיערך מראש למנוע אותן ולהגן על פלסטינים מפני התוקפים. אולם, בדומה להתנהלותה בעבר, מערכת הביטחון לא עשתה דבר, איפשרה גם הפעם למתנחלים לתקוף פלסטינים ככל העולה על רוחם, ולעיתים אף סייעה להם. אין מדובר במעשים חריגים או ב"עשבים שוטים" אלא בהתנהלות התואמת את מדיניותה ארוכת השנים של ישראל בגדה, שמעשי אלימות אלה משרתים אותה ומסייעים לה להשיג את מטרותיה.
להלן תיאור כמה מהאירועים ועדויות חלק מהנפגעים במסגרתם:
כביש אל-עינב, ליד דיר איבזיע, מחוז רמאללה, 17.3.19
ב-17.3.19 בסביבות השעה 22:00 תקפו כעשרה מתנחלים את מכוניתו של וספי זייתה בכביש אל-עינב, ליד הכניסה לכפר דיר איבזיע. זייתה, בן 31, נשוי ואב לשלושה, תושב הכפר עין עריכ היה בדרכו לביתו. המתנחלים פיזרו אבנים על הכביש בניסיון לחסום את המעבר, הכו את זייתה במוטות דרך חלונות המכונית וניסו להשתלט עליה. זייתה האיץ את קצב הנסיעה והצליח להימלט.
כך סיפר זייתה בעדות שמסר ב-19.3.19 לתחקירן בצלם, איאד חדאד:
תמונה
וספי זייתה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 19.3.19
בסביבות השעה 22:00 הייתי בביקור בכפר ח'רבת'א בני חארת' וראיתי במדיה החברתית שהצבא חוסם כניסות לכמה כפרים בגלל הפיגוע שהיה ליד אריאל. החלטתי לא להתעכב ולחזור הביתה. כשהייתי במרחק של שלושים מטר בערך משער הכניסה לכפר דיר איבזיע (שהדרך לעין עריכ עוברת בתוכו), ראיתי אבנים בגדלים שונות פזורות על הכביש. הן הפריעו לנסיעה. חשבתי שהצבא שם את האבנים וסגר את הדרך. חשבתי לקחת סיכון ולעבור אותן, כדי שלא אצטרך לחזור את כל הדרך בחזרה ולנסוע הביתה בדרך אחרת. נשארו לי רק כמה מטרים כדי לעבור את הקטע שהצבא נוהג לסגור לפעמים. מאחוריי היתה משאית. כשנכנסנו לכביש עין עינב (המוביל מכביש 463 לדיר איבזיע), הכביש היה חשוך כי אין שם תאורה. נסעתי עוד שלושים מטר אבל השער בדרך היה סגור, ולא היו שם חיילים או מישהו אחר. פתחתי את החלון כי ניסיתי לראות יותר טוב את הדרך ואז ראיתי אורות של 6-5 מכוניות שחנו ליד צומת דולב. ניחשתי שאלה מכוניות של מתנחלים והתחלתי לפחד. הסתובבתי כדי לחזור, ואז ראיתי בערך 12-10 מתנחלים מתקרבים אליי מימין, מכיוון המכוניות החונות. הם היו במרחק של בערך שלושים מטר ממני.
כשהם ראו אותי ואת המשאית שנסעה אחריי הם התחלקו לשתי קבוצות. שלושה מתנחלים סחבו גדר תיל שהיתה ליד הכביש וחסמו באמצעותה את הדרך לפניי. האחרים התקדמו אליי. שניים מהם היו רעולי פנים ושניים החזיקו מקלות או מוטות, והאחרים החזיקו אבנים. הם נראו בכוננות תקיפה.
פתחתי את החלון שלידי כדי שהאבנים לא ינפצו אותו. המתנחלים התחילו לזרוק אבנים והן פגעו בשלדה של האוטו. שלושה מהם הגיעו ממש עד אליי, והכניסו ידיים לתוך האוטו. שניים ניסו לפתוח את הדלת ונתנו לי מכות על הידיים עם המוטות. זה הרגיש כמו מוטות ממתכת. השלישי ניסה לסובב את ההגה ולהסיט אותי מהדרך. דחפתי אותם כמה פעמים מהחלון. הכל היה כמו סצנה מסרט "אקשן" הוליוודי, במיוחד בגלל שעדיין נסעתי בין האבנים שהיו פזורות בכביש, נזהרתי מאוד שלא לדרוס את המתנחלים שחסמו לי את הכביש וגם דחפתי את המתנחלים שניסו להשתלט לי על האוטו.
פחדתי שהם יהרגו אותי. האצתי את מהירות הנסיעה והצלחתי לעבור את גדר התיל. נסעתי עליה אבל היא נתקעה בתחתית האוטו ונגררה איתי בערך שלושים מטר. מזל שהיא לא ניקבה את הצמיגים. הצלחתי לברוח ולחזור דרך אותו כביש שדרכו הגעתי, וחזרתי לח'רבת'א בני חארת'. משם נסעתי דרך בילעין, כפר ניעמה ודיר איבזיע. הגעתי לכפר שלי, עין עריכ, רק ב-23:00. היו לי חבלות ביד ופצע. כשחזרתי הביתה בדקתי את האוטו ומצאתי בתוכו אבן. השמשה הקידמית נסדקה אבל לא נשברה, כי היא מצופה בשכבת מגן. גם מכסה המנוע נפגע והיו שתי חבלות בשלדת האוטו, וגם הפגוש של האוטו נהרס. אני לא יודע מה קרה למשאית שנסעה מאחוריי. זה חסד מאלוהים שיצאתי מזה בחיים, אולי גם בגלל שהמתנחלים היו עסוקים בלתקוף את המשאית.
תמונה
המכונית שבה נסעו עובדי חברת החשמל. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם
כביש שכם - טול-כרם, ארבעה ק"מ מדיר שרף, מחוז שכם, 17.3.19
ב-17.3.19 בסביבות השעה 20:30, תקפו לפחות עשרה מתנחלים באבנים כלי-רכב מסחרי של חברת החשמל הפלסטינית שחנה בצד כביש טול-כרם – שכם, במרחק של כארבעה ק"מ מהכפר דיר שרף. בכלי הרכב ישבו שלושה מעובדי חברת החשמל ראאיד א-ת'ילת', נשאאת דוויכאת וסאמר אל-חיאת, שהמתינו לתושב דיר שרף שאמור היה ללוותם לשכונה שבה אירעה תקלה. ראאיד א-תי'לת' ונשאאת דוויכאת נפגעו בראשם מהאבנים, וא-ת'ילת' אף נפגע מרסיסי זכוכית שחדרו לעיניו. השניים פונו לטיפול בבית החולים הערבי בשכם.
תמונה
ראיאד א-ת'ילת' ונשאאת דוויכאת בבית החולים למחרת התקיפה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 18.3.19
בעדות שמסר למחרת לתחקירנית בצלם סלמא דיבעי סיפר ראאיד א-ת'ילת', בן 45, נשוי ואב לחמישה, תושב בית איבא במחוז שכם על רגעי התקיפה ב-18.3.19:
אני עובד כנהג בחברת החשמל הפלסטינית. באותו יום הגענו קרוב למרכז הקהילתי "מועדון העיר", במרחק של בערך עשרה קילומטרים משכם, וחיכינו לאדם שהתלונן על תקלה בחשמל. פתאום התחילו לפגוע ברכב הרבה אבנים מכל הכיוונים. בהתחלה חשבתי שאלה יריות כי הרעש היה מפחיד מאוד. הרגשתי כאב חזק בצד ימין של הראש והתחיל לרדת לי דם על הפנים. מיששתי את הראש ולא ידעתי מה לעשות, כי באותו זמן סאמר ונשאאת שהיו ברכב ביקשו ממני להתרחק משם. מרוב לחץ לא הצלחתי להתניע את האוטו. אחר-כך הבנתי שהמנוע כבר דלק. נסעתי בלי להסתכל ימינה ושמאלה, רק קדימה. אני בכלל לא יודע איך הצלחתי לנסוע. השמשה הקידמית של האוטו נופצה, והרוח העיפה את רסיסי הזכוכית לתוך העניים שלי. נסעתי עד הכיכר שליד דיר שרף.
נשאאת התקשר למשרדי החברה, דיווח על התקרית וביקש מהם להזמין אמבולנס. תושבים מהכפר הגיעו לכיכר והביאו לנו מים וצמר גפן וניסו לטפל בנו עד שהגיע אמבולנס של הסהר האדום שפינה אותנו לבית החולים הערבי.
תמונה
נזקים שנגרמו למכונית ליד בית משפחת בשיר. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 18.3.19
ג'ינסאפוט, מחוז קלקיליה, 17.3.19
ב-17.3.19 בסביבות השעה 19:00 תקפו כ-15 מתנחלים את בית משפחת בשיר בכפר ג'ינסאפוט במחוז קלקיליה. המתנחלים שברו שני חלונות בביתו של בשיר, ניפצו חלונות והשחיתו ארבעת הצמיגים של שלושה רכבים, מהם שניים מסחריים, שחנו ברחוב ושייכים לשכנים.
בעדותו שמסר לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי ב-18.3.19 סיפר עיסאם בשיר, בן 28, על רגעי התקיפה:
תמונה
עייסאם בשיר. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 18.3.19
אתמול, בערך ב-19:00 הייתי בבית עם המשפחה שלי. חבר שלח לי הודעה בטלפון שיש קבוצה של אנשים בכביש ליד הבית שלנו. הלכתי לחלון שמשקיף על הכביש, וראיתי בערך עשרה מתנחלים שוברים את חלונות הרכב של קרוב משפחה שלי, מכל הכיוונים. המתנחלים התחילו לזרוק אבנים על הבית שלי. החלונות בחדר האורחים ובחדר נוסף בקומה השניה התנפצו. עליתי לגג של הבניין, מעל הקומה השלישית, וראיתי משם שהמתנחלים בדיוק בורחים. הם היו בערך 15. הם נכנסנו לשלושה כלי-רכב שחיכו להם בכניסה המזרחית לכפר שלנו, במרחק של 150 מטר בערך מהבית שלנו. הם נסעו לכיוון הכביש שמוביל לעמנואל. כשירדתי מהגג ראיתי שהם ניפצו גם את החלונות של שני רכבים מסחריים וניקבו את הצמיגים שלהם.
לא הייתה למתנחלים שום סיבה לתקוף אותנו ולפגוע ברכוש שלנו. הכפר שלנו שקט ולא היו בעיות עם הצבא והמתנחלים.
ביום שני בלילה, בסביבות השעה 1:00 הגיע כוח צבאי לבית שלנו. החיילים תיחקרו אותנו על התקיפה ועל הפגיעה של המתנחלים בכלי הרכב ובבתים שלנו. הם שאלו אם יש מצלמות אבטחה בשכונה שלנו, אבל אין כאלה. אחרי עשר דקות הם הלכו.
תמונה
זכוכיות מנופצות בבית משפחת בשיר. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 18.3.19
הכניסה למתחם בו ישבה בעבר התנחלות חומש, מחוז ג'נין, 18.3.19:
ב-18.3.19 בסביבות השעה 11:00, נסעו האחים רוואן וניזאר אר'בארייה, בני 23 ו-30 בהתאמה, תושבי הכפר כופיירית שבמחוז ג'נין למכללת רוודה בעיר שכם. השניים עצרו להפסקה בצד הדרך, בכניסה למתחם בו שכנה בעבר ההתנחלות חומש, שפונתה בשנת 2005 באזור הכפר סילת א-דהר. ניזאר התרחק מהמכונית כחמישים מטרים ונכנס לתוך המתחם, אז הותקף מאחור במקל על-ידי מתנחל רעול פנים, שלאחר מכן יידה עליו אבנים יחד עם מתנחל נוסף, רעול פנים גם הוא. במקביל, כחמישה מתנחלים אחרים יידו אבנים לעבר המכונית ורוואן שישבה עדיין בתוכה. אחת האבנים פגעה בבטנה. רוואן ברחה מהרכב, ואז אבנים נוספות פגעו ברגלה השמאלית ובגבה.
תמונה
ניזאר אר'ברייה. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 19.3.19
בעדות שמסר לתחקירן בצלם, עבד אל-כרים סעדי, למחרת תיאר ניזאר אר'בארייה את תחילת האירוע:
עצרתי את הג'יפ כדי להשתין, התרחקתי בערך 50 מטרים ופתאום שמעתי מישהו צועק וחטפתי מכה בגב ממקל. הסתובבתי וראיתי שני אנשים רעולי פנים בבגדים אזרחיים. הם צעקו בעברית והיו להם פיאות והבנתי שהם מתנחלים.
שמעתי את אחותי רוואן צועקת והבנתי שמתנחלים אחרים תוקפים אותה. רצתי מהר לכיוון שלה וראיתי 8-7 מתנחלים שנראו דומה לאלה שתקפו אותי. הם עמדו במרחק של בערך 10 מטרים מהג׳יפ וזרקו עליו אבנים, וראיתי את יוצאת מהג'יפ ובורחת מהג׳יפ. שמעתי את המתנחלים צועקים: ״תהרגו אותה, תהרגו אותה״.
רוואן אר'בארייה, תיארה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-1.4.19 את התקיפה ואת מה שעבר עליה מאז:
ברגע שהגענו לאזור של ההתנחלות שפונתה, חומש, ניזאר עצר את הג'יפ כדי ללכת להשתין והשאיר את הדלת פתוחה. אני גלשתי באינטרנט בפלאפון שלי. זה אזור ירוק מאוד עם הרבה צמחייה והיה שקט. פתאום שמעתי רעש ואת אחי צועק. הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי כמה מתנחלים רעולי פנים זורקים על ניזאר אבנים. בינתיים כמה מתנחלים אחרים התחילו לזרוק עליי אבנים. הרגשתי שאני הולכת למות. המבטים שלהם היו מפחידים ואני לא יכולה לשכוח אותם מאז. אבן גדולה פגעה בי בבטן. שמעתי את אבנים פוגעות בג'יפ מאחורה. פתחתי את דלת הג'יפ וברחתי. רצתי בערך עשרה מטרים ועצרתי. שמעתי את ניזאר אומר "תעצרי עכשיו תחזרי לג'יפ או שהם יהרגו אותך". הוא חזר לג'יפ והמתנחלים המשיכו לזרוק אבנים על הג'יפ וגם עליי.
בנתיים הגיעו עוד מתנחלים והם כבר היו כמעט עשרים. הם זרקו עליי כל מה שמצאו בסביבה, כולל ענפים של עצים. ניזאר דיבר עם המתנחלים בעברית, ואחד מהם אמר לי "בואי בואי". לא ידעתי מה לעשות והרגשתי שאני עומדת למות. הסתכלתי על הג'יפ ולא ידעתי איך לחזור לשם כי המתנחלים הקיפו אותו. אחד מהם אמר לי שהאדמה הזאת שייכת להם ולא לנו. ניזאר אמר לי לבוא לג'יפ, שהם לא יירו בי. אחד מהמתנחלים החזיק נשק. ניזאר נראה מפוחד ולחוץ מאוד.
רצתי לכיוון הג'יפ, פתחתי את הדלת ואחד המתנחלים הכה אותי עם מקל עץ בין הכתף השמאלית לצוואר. ניזאר התניע את הרכב. אני לא יודעת איך הצלחנו לברוח משם. במהלך הנסיעה לא יכולתי לדבר או להסתכל על ניזאר והרגשתי שאני לא יכולה לנשום ולזוז. אחר כך שאלתי את ניזאר אם קרה לו משהו והוא אמר שלא. הוא שאל אותי אם קרה לי משהו ואמרתי שלא. הוא שאל אותי אם אני רוצה לחזור הביתה או למעונות ואמרתי לו שאני רוצה לנסוע למעונות. בנתיים ניזאר התקשר למשטרת ישראל וסיפר להם מה שקרה בעברית.
במעונות נכנסתי לחדר שלי, חברה שלי שאלה אותי מה קרה לי וסיפרתי לה. ביקשתי ממנה לסגור את החלונות והווילונות בחדר. התחלתי להרגיש התכווצויות בצוואר, ביד וברגל שמאל, היה לי קשה לנשום. החברה שלי לקחה אותי לבית החולים במונית. הרגשתי תשישות וכאבים בכל הגוף ובמיוחד בבטן ובחלק השמאלי של הגוף. לא יכולתי לשבת, רק לשכב. עשו לי צילומי רנטגן וחזרתי הביתה. נשארתי בבית שבועיים, שבמהלכם הייתי צריכה עזרה כדי לקום מהמיטה אפילו לשירותים. הרופא נתן לי חגורה אלסטית לקרסול כי הגידים שם נקרעו והקרסול התעקם.
רק השבוע חזרתי ללימודים. עד עכשיו אני לא מסוגלת ללכת מרחק משמעותי או לעלות במדרגות כרגיל ואני נאלצת לנסוע במוניות. זה עולה לי הרבה כסף.
אני גם לא מצליחה לישון באופן נורמלי. אני מתעוררת כמה פעמים בכל לילה ויש לי התקף חרדה כשאני נזכרת במה שקרה. אני לא מסוגלת לראות שום דבר בצבע ירוק, גם לא עצים וצמחים, כי זה מזכיר לי את האירוע. התחושות האלה הרסו אותי. אני עדיין לא מסוגלת לחיות וללמוד כרגיל.
הדו״ח המקיף ביותר שפרסם בצלם עד כה על המדיניות הישראלית בגדה המערבית מראה כיצד ישראל מפעילה חמישה מנגנונים המחזקים זה את זה כדי לפרק את הקיום הפלסטיני הקולקטיבי, ובמקביל לעצב מחדש בכוח את הגדה ולבסס בה נוכחות וריבונות יהודית־ישראלית קבועות ורציפות.מאז סוף 2022, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, נכנסה המדיניות הישראלית בגדה המערבית לשלב חדש. ישראל החריפה באופן דרמטי מדיניות ארוכת שנים של שליטה, אלימות ונישול, והיא מפעילה אותה כיום באופן גלוי ואלים יותר ובקצב מהיר יותר. צעדים אלה הופכים יותר ויותר לחלק ממדיניות הממשלה ומפעולת מוסדות המדינה.על רקע ההחרפה הנמשכת מדי יום, מפרסם בצלם את ״פרויקט המחיקה״, דו״ח בן 200 עמודים המבוסס על ניתוח של כ־2,000 עדויות של פלסטינים מהגדה המערבית, על עבודת שטח ועל עשרות שנים של תיעוד. הדו״ח בוחן כיצד מדיניות ופרקטיקות שישראל מפעילה זה עשרות שנים הואצו והתרחבו בשנים האחרונות.״מה שקורה בגדה מוצג שוב ושוב כאוסף של אירועים נפרדים – אלימות של מתנחלים קיצוניים, פעולה צבאית, מחסומים או הריסות״, אמרה מנכ״לית בצלם, יולי נובק. ״כשמסתכלים על המערכת ומחברים את הדברים רואים שמדובר בפרויקט פוליטי אחד שמכוון להרס של כל תחומי החיים בגדה. קהילות מגורשות, הכלכלה נדחקת לסף קריסה, ומיליוני פלסטינים חיים בפחד מתמיד מפני אלימות של הצבא ושל מתנחלים. כל המנגנונים האלה מפרקים את הקיום הפלסטיני הקולקטיבי בגדה ומבססים בה משטר קבוע של עליונות יהודית״.כך פועל פרויקט המחיקההדו״ח מזהה חמישה מנגנונים הקשורים זה בזה, שבאמצעותם ישראל מקדמת את הפרויקט ברחבי הגדה המערבית:אלימות והטלת אימה: ישראל משתמשת בכוחות הצבא ובמיליציות מתנחלים חמושות כדי להפעיל אלימות וכפייה ולהטיל אימה. מ־7 באוקטובר 2023 ועד 31 באוגוסט 2026 ישראל הרגה 1,107 פלסטינים בגדה המערבית, בהם 245 ילדים.טיהור אתני והשתלטות על המרחב: ישראל משתמשת בפעולות צבאיות, בהריסות בתים ובהקמת מאחזים וחוות של מתנחלים בתמיכת המדינה כדי לגרש פלסטינים מאדמתם ולהרחיב את הנוכחות היהודית בשטחים אלה. נכון להיום ישראל עקרה ממקומן 75 קהילות פלסטיניות; חוות ומאחזי מתנחלים השתלטו על 1.07 מיליון דונם (18% משטח הגדה המערבית); וכ־33,000 פלסטינים נעקרו בכפייה ממחנות הפליטים בצפון הגדה המערבית.הגבלות תנועה: ישראל מפצלת את המרחב הפלסטיני באמצעות מחסומים, שערים וחסימות כבישים. עד סוף 2025 תיעד משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) 925 חסמי תנועה ברחבי הגדה המערבית.חנק כלכלי: ישראל משתמשת בשליטתה בתעסוקה, בהכנסות הפלסטיניות ממסים, במערכת הפיננסית ובתשתיות כדי להעמיק את המשבר הכלכלי ואת תלותה של הכלכלה הפלסטינית בישראל. שיעור האבטלה עלה מ־13.1% בשנת 2022 ליותר מ־31% בשנת 2024, על רקע ביטול המוני של היתרי עבודה בישראל ועיכוב הולך וגובר של כספי המסים הפלסטיניים.הרס חברתי ופוליטי: ישראל מפלילה התארגנות פוליטית, פושטת על משרדי ארגוני חברה אזרחית, מדכאת מחאות ועוצרת פעילים, סטודנטים ועיתונאים. מאז אוקטובר 2023 עצרה ישראל לפחות 60 עיתונאים פלסטינים מהגדה המערבית.תוכנית ההכרעה: הדו״ח מזהה את ״תוכנית ההכרעה״ של בצלאל סמוטריץ׳ משנת 2017 כמסמך מרכזי להבנת ההסלמה הנוכחית. האסטרטגיה של התכנית ״הכרעה התיישבותית״, מכוונת להפוך את הריבונות היהודית לבלתי הפיכה באמצעות הרחבת התנחלויות, השתלטות על קרקעות וגירוש פלסטינים, ולהותיר לפלסטינים שלוש אפשרויות: להיכנע לעליונות יהודית, לעזוב או לעמוד בפני דיכוי צבאי. אף שהתוכנית מעולם לא אומצה רשמית כמדיניות ממשלתית, סמוטריץ׳ מחזיק כיום בסמכויות נרחבות בתחומי התכנון, הקרקעות והאכיפה בגדה המערבית, ועקרונות מרכזיים בהיגיון שבבסיסה באים לידי ביטוי הולך וגובר במדיניות המדינה ובפעולותיה.פרוייקט ארוך שנים, שלב חדש: פרויקט המחיקה אינו יצירה של הממשלה הנוכחית או של תוכנית ההכרעה של סמוטריץ׳. הוא נשען על מדיניות ומנגנונים של שליטה, נישול ופיצול שישראל מפעילה זה עשרות שנים. הממשלה הנוכחית האיצה את הפרויקט, העמיקה את מיסודו והפכה את מנגנוניו ואת יעדיו לגלויים יותר. הדו״ח ממקם את המתקפה הנוכחית על החיים הפלסטיניים בתוך פרויקט קולוניאלי־התיישבותי ארוך שנים, שבמסגרתו ישראל מבססת עליונות וריבונות יהודית במרחב באמצעות משטר האפרטהייד, תוך פירוק הקיום הפלסטיני הקולקטיבי. ברצועת עזה הגיע היגיון המחיקה לצורתו הקיצונית ביותר: ג׳נוסייד; בגדה המערבית הוא מתממש באמצעות חמשת המנגנונים המתוארים בדו״ח.אחריות בינלאומית: בצלם קורא לממשלות ולמוסדות בינלאומיים להפסיק לאפשר לישראל להמשיך בפשעיה, להגן על הפלסטינים ולפעול לסיום משטר האפרטהייד והשלטון הצבאי על הפלסטינים. עתיד צודק מחייב סדר פוליטי המבוסס על חירות, צדק, שוויון ודמוקרטיה לכל בני האדם החיים במרחב שבין נהר הירדן לים התיכון, תוך מימוש מלא של הזכויות האישיות והקולקטיביות והשתתפות פוליטית שווה.לדברי מנכ״לית בצלם, יולי נובק: ״פלסטינים נותרים חשופים לאלימות ההולכת ומסלימה, בזמן שישראל מקדמת את פרויקט המחיקה שלה בגדה המערבית. ממשלות אינן יכולות לגנות את הפשעים האלה ובה בעת להעניק לישראל חסינות המאפשרת לה להמשיך בביצועם. יחד עם מוסדות בינלאומיים, עליהן להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותן על פי המשפט הבינלאומי כדי לעצור את פשעיה של ישראל״.הדו״ח המלא, תקציר המנהלים, המפות והגרפים זמינים בכתובת:: https://www.btselem.org/elimination/?lang=he
מאז כניסתה של ממשלת ישראל הנוכחית לתפקידה בסוף שנת 2022, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, החריפה ישראל באופן דרמטי את הפגיעה בכל תחומי החיים של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית.בכל רגע יכול פלסטיני למצוא את עצמו חשוף לאלימות מצד חיילים ומיליציות מתנחלים חמושות, להיעצר ולהיכלא, ליפול קורבן להתעללות והשפלה, ולעיתים גם לאבד את חייו.דו"ח "פרויקט המחיקה" מבוסס על למעלה מאלפיים עדויות של תושבים פלסטינים שבצלם גבה מאז אוקטובר 2023, ועל למעלה משלושה עשורים של תיעוד הפרות זכויות האדם שמבצע משטר האפרטהייד הישראלי בגדה המערבית. הדו״ח בוחן את המציאות הנוכחית לא כאוסף של אירועים נקודתיים או פגיעות קונקרטיות, אלא כחלק ממנגנון מחיקה כולל הפועל לפירוק התנאים המאפשרים את המשך הקיום הפלסטיני בגדה המערבית, ובמקביל מעמיקים את השליטה והעליונות היהודית בו באופן בלתי הפיך. בחינת מציאות החיים הנוכחית בגדה מגלה כי פרויקט המחיקה מיושם כיום באופן גלוי, ישיר ואלים יותר מבעבר, ומבוסס על שיתוף פעולה הולך וגובר בין רשויות המדינה הרשמיות למיליציות מתנחלים שפועלות בגדה בגיבוי ובתמיכת הרשויות.
ב-21.1.26, הקימו מתנחלים את המאחז "תל תלפיות" על פסגת הר המכונה ג׳בל עין עינא באדמות הכפר תלפית, בעומק אזור שהוגדר כשטח B בהסכמי אוסלו. באזור זה, הנמצא בלב כפרים פלסטיניים והרחק משטח C, לא נכחו קודם לכן מתנחלים.עם הקמת המאחז, השתלטו המתנחלים על בית בבנייה של אחד מתושבי תלפית ומנעו את המשך בנייתו.מאז הקמת המאחז, סובלים תושבי הכפרים תלפית, קוסרה וג׳אלוד מאלימות קשה של מתנחלים.במהלך החודש שלאחר הקמתו, תיעד בצלם עשר התקפות קשות על תושבי האזור, ובהן התקפה קשה על פעילי זכויות אדם שליוו משפחה לבית שנאלצה לעזוב באזור בעקבות אלימות המתנחלים.ההתקפות כוללות תקיפות באבנים ובאלות, הצתת בתים והשחתה והצתה של כלי-רכב. [block:settlers_blog_map_block nid=217668 updates=217835,217836,217837,217838,217841,217842,217812,217849 arrows hide_nid]הקליקו על האייקונים במפה לתיאור של חלק מההתקפות שאירעו במהלך החודשים ינואר-מרץ 2026. בחלק מההתקפות תועדו המתנחלים כשהם מגיעים רכובים על טרקטורון שעל פניו נראה כמו הטרקטורונים שחולקו על ידי משרד ההתיישבות ומשרד האוצר – יוזמה של השרים בצלאל סמוטריץ׳ ואורית סטרוק.ב-14.3.26, הרגו מתנחלים שתקפו בתים בפאתיו המערביים של הכפר קוסרה, את אמיר עודה, בן 28, שהתקדם לעברם יחד עם אביו, מועתסם, וכמה תושבים נוספים, לאחר שהתרחקו מעט לכיוון המאחז. הייתה זו התקיפה השנייה של מתנחלים על בתים באזור זה באותו יום, והתושבים חששו כי הם יחזרו לתקוף. לאחר יידוי אבנים הדדי קצר ממרחק של 100 מטרים בין המתנחלים לתושבים, פתח אחד המתנחלים באש לעבר התושבים ופצע את עודה בחזהו ושני תושבים נוספים ברגליהם. כשניסה אביו של עודה להיחלץ לעזרתו, תקפו המתנחלים את השניים במכות אלות ודקירות, עד שהאב איבד את הכרתו. רק לאחר שהמתנחלים נסוגו עוד לכיוון המאחז, הצליחו התושבים לפנותם לבית חולים, שם נקבע מותו של עודה.
