סאמר חמדון, ילידת 1968
אני נשואה ואם לשלוש בנות: פאטמה בת השש, שיימא בת הארבע ושהד בת השלוש. בעלי, איאד שפיק עבד א-לטיף מליטאת, עובד כפועל בניין.
ביום שלישי, 26.2.02, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, חשתי בצירי לידה והודעתי לבעלי כי אני עומדת ללדת. בעלי הלך וחזר כעבור רבע שעה עם רופא הכפר. הרופא בדק אותי והמליץ שאסע ללדת בבית החולים בהקדם האפשרי. בעלי הזעיק אמבולנס מהעיר שכם וכעבור רבע שעה נהג האמבולנס התקשר לבעלי והודיע לו כי החיילים הישראלים שנמצאים במחסום בית פוריכ לא מאפשרים לו להיכנס לכפר. בעלי ביקש ממנו לחכות לנו ליד המחסום .
יצאנו מהבית והתחלנו לנסוע. כשהיינו במרחק של כ-200 מטרים מהמחסום, החיילים הישראלים סימנו לנו בידיהם שנחזור לתוך הכפר, והבנו שהם לא ירשו לנו לעבור לשכם. בעלי ביקש מנהג המונית שנסענו בה לנסוע דרך ההרים. הנהג נסע בדרך הררית מלאה במהמורות הנקראת מרקה, והמשיך לאזור אל-חמרה. משם נסענו לכיוון הכפרים א-נאצריה ואל באד'אן עד שנתקלנו בערמות עפר שחסמו את הדרך. בשלב זה הנסיעה הייתה בלתי נסבלת. דיממתי באינטנסיביות וחשתי בכאב נורא. הנהג המליץ שניסע דרך כפר טלוזה לאל- באד'אן ומשם לשכם. בעלי הסכים כי לא הייתה לנו דרך אחרת.
הגענו לבית החולים רפידיה בסביבות השעה 13:00 בצהרים. ראוי לציין כי הנסיעה לעיר שכם, הנמצאת כשישה קילומטרים מבית פוריכ, ארכה כארבע שעות. הרופאים בבית החולים, ביניהם ד"ר הישאם א-נענע האחראי על מחלקת יולדות, הודיעו לי כי העובר נחנק מאחר שהגעתי באיחור לבית החולים. הם אמרו כי איבדתי כמות גדולה של דם. כרגע אני מאושפזת בבית החולים ומקבלת עירוי דם. אני עדיין חשה בעייפות.
אני ובעלי סיכמנו שאם יוולד בן, שמו יהיה שפיק ואם תיולד בת שמה יהיה תימא, אבל בגלל המחסומים איבדנו את התינוק שלנו.
סמאר תופיק עבד א-לטיף חמדון, ילידת 1968, נשואה ואם לשלושה, היא תושבת הכפר בית פוריכ. את עדותה גבה עלי דראר'מה בבית-החולים רפידיה בשכם ב 27.2.02