ר'אזי בני עודה, תושב שכם
אני מתגורר בדירה שכורה בשכם יחד עם אישתי, מאריה, שהיא במקור מקפריסין, וארבעת בנותינו. הדירה נמצאת במרחק של כ-20 מטרים מהכביש הראשי המחבר בין שכם ואזור הבקעה.
מתחילת האינתיפאדה, אני סובל מאד עקב כניסת הצבא הישראלי לשכונה שלנו. כל כניסה ויציאה של הצבא לשכונה מלווה באש אינטנסיבית באוויר, כנראה במטרה להפחיד את התושבים.
מאז הפלישה הישראלית לעיר שכם, מארס 2002, אני מרגיש כאילו אני עצור בכלא אמיתי. רוב הימים, אני לא הולך לעבודה. אני עיתונאי ועובד עם כמה גורמים. עכשיו, אפילו העבודה דרך הטלפון אינה אפשרית כי חוטי הטלפון מתנתקים כשהצבא הישראלי נכנס. כתוצאה מהעוצר, מצבי הכלכלי התדרדר, כי לפעמים אני נאלץ להישאר בבית ללא עבודה במשך ימים ארוכים עד שבועות.
אישתי היא קפריסאית וכל מה שמתרחש כאן מוזר לה. היא אמנם מעמידה פנים שהיא מבינה את המצב, אך היא עצבנית יותר מבעבר. ארבעת בנותיי, התאומות לינא ושירין בנות התשע, לורה בת ה-10 ורנא בת ה-18, מתנהגות באופן מוזר ואני מרגיש כמו שוטר שעובד לפתרון הבעיות של בנותיי ואישתי. כולנו מתנהגים בעצבנות רבה והבנות התחילו לקלל אחת את השנייה, דבר שלא קרה בעבר. כמו כן, המצב הזה השפיע קשה על אחת מהבנות שהחלה ללכת לשירותים עשרות פעמים בשעה. לקחתי אותה לרופא הילדים, ד"ר ניהאד אל-מסרי, והוא קבע כי היא סובלת מבעיה נפשית. כאשר היא נסעה יחד עם אמה לקפריסין, הבעיה נעלמה לחלוטין. אבל, כשחזרה לשכם, הבעיה שבה ברגע שהטנק הראשון עבר ליד ביתנו. שאר הבנות מתעוררות מבוהלות ומפוחדות מספר פעמים בלילה.
מצבנו הכלכלי הפך להיות קשה מאד בגלל המחסור בעבודה. אני כבר לא יכול לספק את כל צרכיי הבית, וזה לא מוצא חן בעיניי בנותיי. כשיש עוצר במשך שבוע, אני לא יכול להביא אוכל שיספיק לתקופה הארוכה הזאת. לפעמים, הן מבקשות שאביא להן גלידה, בשר או פרות. כשאני אומר להן שאין לי מספיק כסף ואני כבר לא עובד כמו בשנים קודמות, הן לא מבינות אותי, ונעשות עצבניות יותר. אנחנו לא יכולים לצאת מהבית, אפילו לדקות, או לשוחח עם קרובי המשפחה. החיים הפכו מחיים קלים המבוססים על הבנה לגהנום.
אין לנו קשר עם שכנינו. לכן אנו לא רואים, לא שומעים ולא מדברים עם אף אחד. אנו שרויים כל הזמן בפחד מהטנקים הישראלים שעוברים בכביש, ולפעמים עומדים במשך שעות ליד הבית. בנוסף לכל זה, הטנקים הישראלים מיישרים את האדמות ובכך מנתקים אותנו מהחשמל והמים. עובדי העירייה מתקנים את התקלות האלו רק לאחר יום או יומיים, מה שהופך את המצב ליותר גרוע.
ר'אזי אחמד עבד אל-כרים בני עודה, נשוי ואב לארבע, הוא עיתונאי תושב שכם. את עדותו גבה עלי דראר'מה, בבית העד, ב-6.7.02