עבד אל-חמיד חושייה, יליד 1970
אני עובד כנהג מונית שכיר מזה שנה בערך. תנאי העבודה קשים מאד וההכנסה מוגבלת, במיוחד בימי העוצר והסגר על ג'נין ועל הערים האחרות. לכן, אני משתדל לא לפספס שום הזדמנות עבודה, אפילו אם היא קשה ומסוכנת.
ביום רביעי, 14.8.02, מספר צעירים מג'נין ניגשו אליי וביקשו שאסיע אותם ליריחו. אני יודע שהנסיעה ליריחו קשה ומסוכנת, אך הסכמתי להסיע אותם כדי להרוויח קצת כסף. בסביבות השעה 8:30 בבוקר, יצאנו מג'נין ונסענו לכיוון טובאס. הייתי צריך לעבור מספר מחסומים. עברנו את טובאס שנמצאת כעשרים קילומטרים מדרום מזרח לג'נין. המשכתי את נסיעתי לכפר תיאסיר, שנמצא במרחק כמה קילומטרים מצפון מזרח לטובאס. החיילים במחסום בדקו את תעודות הזהות שלי ושל הנוסעים, ערכו חיפוש במונית ולאחר מכן הרשו לנו לעבור.
היה עלינו לעבור עוד מחסום, מחסום אל-חמרא. המעבר במחסום הזה הוא באשור מיוחד בלבד, לכן, התחלנו לחפש דרכים ומעברים בין האדמות החקלאיות וההרים. נסעתי מרחק של כארבעים קילומטרים עד שהצלחתי לעקוף את מחסום אל-חמרא. ניסיתי להמשיך את הנסיעה בדרך הראשית, אך נתקלתי במחסום צבאי שנמצא ליד צומת אדם. לכן, נסעתי בדרך עפר מההתנחלות משואה לכיוון התנחלות מעלה אפריים, משם ניתן לנסוע לכיוון יריחו. התחלתי להרגיש כי הצלחתי ואני עומד להגיע לסוף הדרך.
כשהגענו לסוף הדרך המובילה למעלה אפריים, בסביבות 11:30, התקלקל מנוע המונית כי נסענו בדרכים קשות מאד. ניסיתי לתקן אותו, אך לא הצלחתי. נהגים שעברו במקום נתנו לי מספר טלפון של מכונאי מעקרבא והתקשרו אליו להגיד לו לבוא אלינו. הוא הגיע בסביבות 13:30 ואמר שצריך לתקן את המונית במוסך. נסעתי עם שמונת נוסעיי לעקרבא. הנוסעים עברו למונית אחרת והמשיכו ליריחו ואני נשארתי בעקרבא להמתין לתיקון המונית.
ישנתי בעקרבא ולמחרת, יום חמישי, יצאתי בין 7:00 ל-7:30 בדרכי חזרה לג'נין. בסביבות השעה 8:30, הגעתי למחסום מעלה אפריים ונעצרתי על ידי חיילים. במשך כרבע שעה התחננתי שיתנו לי לעבור במחסום, אך ללא הועיל. חזרתי לעקרבא ושאלתי את תושבי המקום איפה יש דרך לג'נין. הם אמרו שיש דרך שעוקפת את המחסום ליד ההתנחלות גיתית. אחריי נסע טנדר מסוג טויוטה בצבע לבן. כשנסענו על דרך עפר לכיוון הכביש המוביל לאזור מחסום אל-חמרא, הגיח כלי רכב צבאי מצפון. הרכב היה על הכביש וכשהחיילים ראו אותנו הם נכנסו לדרך העפר והגיעו אלינו. הם דרשו שנעצור.
עצרנו ויצאנו מהמכוניות. היו ארבעה חיילים. הם הורו לנו לכבות את המנועים וכך עשינו. הם דרשו את המפתחות ואת תעודות הזהות שלנו. שניים מהחיילים דחפו אותנו מספר פעמים. אחד החיילים דחף את הנהג השני, עבדאללה סולימאן אל-עומר מפקועה, עם הנשק שלו. הם ערכו חיפושים עלינו ובתוך המכוניות ושאלו איפה היינו ולאן אנחנו נוסעים. זה נמשך כרבע שעה, שבסופה הם נתנו לנו חצי בקבוק מים ואמרו לנו שנשאר כאן עד למחרת.
החיילים לקחו את הטלפונים הסלולרים שלי ושל הנהג השני (לי היה אחד ולו שניים), נעלו אותם בתוך המכוניות, לקחו את המפתחות ואת תעודות הזהות של שנינו והלכו. הם עזבו אותנו בסביבות 11:30. נשארנו ליד המכוניות עד סביבות 20:30. החיילים פקדו עלינו לא לזוז ולא לפתוח את המכוניות. פחדנו שאם נכנס למכוניות בהעדרם הם לא יתנו לנו את המפתחות ואת תעודות הזהות כשיחזרו, לכן לא נכנסנו למכוניות אפילו שברשות הנהג השני היו מפתחות רזרביים.
בלילה התרחקנו מהמכוניות כחצי קילומטר ושכבנו מתחת לעץ שהיה שם. פחדנו שחיילים אחרים או מתנחלים יבואו ויתקיפו אותנו אם נשאר ליד המכוניות. היה לנו קר והיינו רעבים כי לא אכלנו כל היום. גם במים שהחיילים נתנו לנו השתמשנו רק כדי להרטיב את הפה. לא הצלחנו לשון כמעט כל הלילה.
עם הזריחה ניגשנו למכוניות ומצאנו שהצמיגים הקדמיים של המונית שלי קרועים ואין בהם אוויר. זה נראה כאילו הם נחתכו בסכין או בכלי חד. בטנדר של עבדאללה, שלושה צמיגים היו קרועים וחסרי אוויר - הקדמיים ואחד מהאחוריים. כמו כן היו שריטות בשמשה.
בסביבות 10:45, כשראינו שהחיילים לא מגיעים, החלטנו לפתוח את המכוניות. לעבדאללה היו מפתחות רזרבים ואני פתחתי את הדלת האחורית של המונית שלא הייתה נעולה. פרצתי את ארגז הכלים והוצאתי משם את הטלפון הסלולרי. המפתחות של ארגז הכלים היו אצל החיילים. התקשרתי מיד למשפחתי וסיפרתי להם היכן אני נמצא. ישבנו והמתנו לשובם של החיילים עם המפתחות. בסביבות 12:00, עבר במקום סיור צבאי. ארבעת החיילים שהיו בכלי הרכב עצרו לידנו ושאלו מה קורה. הם התייחסו אלינו יפה. סיפרנו להם מה קרה והם הבטיחו שיימצאו את החיילים שלקחו את המפתחות שלנו. הם נתנו לנו חצי בקבוק מים וייעצו לנו לשתות. אמרנו להם שאנחנו רעבים ושלא אכלנו כלום במשך למעלה משלושים שעות. היו להם שני שזיפים. הם נתנו לנו אותם והלכו. בסביבות 13:30, אחרי שגם הם לא חזרו, נואשנו. התקשרנו למכרים וביקשנו שישיגו לנו את מספר הטלפון של המת"ק הפלסטיני והמת"ק הישראלי בסאלם.
דיברתי עם אדם בשם עאדל מהמת"ק הישראלי, כנראה שפנו אליו מהמת"ק הפלסטיני. הוא שאל מה קרה ואיפה אנחנו נמצאים וכששמע, הבטיח שיטפל בעניין ויאתר את החיילים. בסביבות 17:00, עאדל התקשר אליי שוב והציע שנלך למחסום מעלה אפריים שנמצא במרחק של כחצי קילומטר. כשהגענו למחסום, החיילים אמרו לנו שהמפתחות ותעודות הזהות שלנו לא נמצאים אצלם. ביקשנו מהם מים, אך הם אמרו שאין להם מים אבל יש להם חצי בקבוק קולה שאנחנו יכולים לקחת. לא רציתי לשתות קולה ברעב ובצמא כי זה לא בריא. אמרנו להם שלא אכלנו מזה יומיים, אך הם אמרו שאין להם אוכל. הם דרשו שנחזור למכוניות.
חזרנו למכוניות. בסביבות 22:00, הגיעו אלינו חמישה אזרחים זרים שחבר ירושלמי שלי שלח אלינו. הם הביאו אתם גלגלים למכוניות, אוכל, מים, סיגריות ואת מפתחות המכוניות. במהלך הקשר שלנו עם המת"ק הפלסטיני, נאמר לנו שהמפתחות נמצאים אצל החיילים במחסום חמרא. אמרתי זאת לחבר הירושלמי, והוא שלח את האזרחים הזרים להביא את המפתחות מהמחסום. החלפנו צמיגים, אכלנו, שתינו ויצאנו לכיוון מחסום אל-חמרא כיוון שנאמר לנו שהמפתחות ותעודות הזהות נמצאים שם. הגענו לשם בסביבות 23:45. החיילים שאלו אותנו מה למדנו מכל מה שקרה. אמרתי להם שצריך לנסוע בכבישים ולא לנסות לעקוף את המחסומים, כי זה מה שחשבתי שהם רוצים לשמוע. אחרי כעשר דקות קיבלנו חזרה את תעודות הזהות ויצאנו לכיוון טובאס.
הגעתי הביתה בסביבות 1:30 בלילה, בסיום מסע מפרך זה שנמשך כשלושה ימים.
עבד אל-חמיד אחמד עבד אל-חמיד חושייה, יליד 1970, נשוי, הוא נהג תושב אל-יאמון שבמחוז ג 'נין. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב, בג'נין, ב- 20.8.02. המשך העדות נגבה על-ידי נג'יב אבו רקייה, בטלפון, ב-25.8.02