חוסאם סובוח, בן 27
ביום שני, 2.9.02, בסביבות השעה 02:00 לפנות בוקר, הגיעה לביתי קבוצת חיילים. החיילים דפקו בדלת ביתי בזמן שצפיתי בטלוויזיה. הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי קבוצה גדולה של חיילים ישראלים. הודעתי לאישתי שזה הצבא וביקשתי ממנה להחליף את בגדי הלילה. איחרתי לפתוח את דלת הבית והחיילים התחילו לצעוק ולדפוק בדלת בכוח רב. פתחתי את הדלת ואחד החיילים הורה לי לצאת. אמרתי לו כי אישתי מתלבשת אך הוא אמר: "צא במהירות". אמרתי לחייל שיחכה שאתלבש, אך הוא לא הרשה לי והבנתי כי החיילים באו כדי לעצור אותי. רציתי להיכנס פנימה כדי לראות את ילדיי לפני שאצא. לכן, אמרתי לחייל שאני נכנס כדי להביא כוס מים, אך הוא סירב. החיילים בדקו את תעודת הזהות שלי ולקחו אותי אתם בלי להיכנס לביתי. היו שם כחמישים עד שישים חיילים ישראלים. הם נראו מפחידים ולא הרשו לי לדבר אתם. הם הוליכו אותי לפניהם לכיוון הבתים שנמצאים מאחורי ביתי, במרחק של כ-15 מטרים אל תוך המחנה. כשהגענו לביתו של תאופיק זקי (אבו אמיר), המפקד דרש ממני שאגש לבית ואגיד לבני המשפחה לצאת החוצה. היינו במרחק של כשבעה מטרים מבית השכן. סירבתי ללכת כי החיילים כוונו את נשקיהם אל הבית והמצב היה מפחיד נורא. זאת הפעם הראשונה שאני כל כך מפחד מהצבא הישראלי. הם היו רציניים מאוד, יותר מבפעמים קודמות שראיתי אותם.
ביקשתי מהמפקד שישלח איתי חייל עד דלת הבית ואמרתי שלא אלך לבד. חשבתי שאחד החיילים יירה בי אם אלך לבדי, במיוחד משום שלא ידעתי מה מתרחש בתוך ביתו של תאופיק, שכני. המפקד הסכים ושלח חייל שהלך מאחוריי. כשהגעתי לדלת הראשית ודפקתי, החייל חזר אחורה במהירות והשאיר אותי לבדי בפתח הבית. שכני פתח את הדלת והודעתי לו כי החיילים דורשים ממנו לצאת מהבית יחד עם כל בני המשפחה.
כעבור כשלוש דקות, בני משפחתו של תאופיק יצאו החוצה. המפקד הישראלי קרא לי, נתן לי את תעודת הזהות שלי ודרש שאחזור לביתי במהירות.
למחרת בבוקר נודע לי כי החיילים השתמשו בשכני תאופיק כדי לקחת אותם לביתו של שכנו, סלאח אל-יאסידי, שנעצר באותו הלילה.
חוסאם סלים אחמד אחמד סובוח, בן 27, נשוי, ואב לשנים, הוא פועל תושב מחנה הפליטים אל-פארעה שבמחוז טובאס. את עדותו גבה עלי דראר'מה בבית העד, ב-3.9.02