תאופיק סלאח, בן 42
ביום שני, 2.9.02, בסביבות השעה 02:30 לפנות בוקר, התעוררתי לשמע קולות מוזרים סביב ביתי. קמתי ממיטתי, הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי חיילים ישראלים. הם דיברו עברית, והצלחתי להבין מה הם אומרים. ביקשתי מאישתי, אום אמיר, לקום והודעתי לה שיש חיילים ישראלים סביב הבית. לאחר זמן קצר שמעתי דפיקות בדלת הראשית של הבית. כשפתחתי את הדלת, ראיתי בפתח את שכני, חוסאם סלים סובוח. השכן אמר לי שהצבא הישראלי מכתר את כל השכונה ושהחיילים דורשים שאצא מהבית יחד עם בני המשפחה. הוא הוסיף שאני צריך להדליק את כל האורות בפנים ולפתוח את כל הדלתות במהירות ושאם אתעכב החיילים יירו על הבית. עשיתי מה שנדרש ממני ויצאנו, אני ובני המשפחה, החוצה. החיילים דרשו מאתנו להרים את הידיים למעלה ולעמוד ליד הדלת הראשית, בחוץ. אחר כך הם דרשו את תעודת הזהות שלי ושאלו אותי על שאר הבתים הסמוכים לביתי. כשהצבעתי על ביתה של משפחת אבו וודיע, ראיתי את החיילים, פניהם צבועים בצבעי הסוואה, מורים לשכני חוסאם לחזור לביתו. אחד החיילים כיוון עליי מאחור את נשקו, בלי לגעת בי, ודרש ממני ללכת לפניהם לביתו של אבו וודיע. כשהגענו לבית, שנמצא במרחק של כעשרים מטרים, החיילים דרשו ממני לדפוק על דלת הבית. בדרך לביתו של אבו וודיע החיילים צעקו עלי והזהירו אותי לא לעשות כל תנועה שלא תמצא חן בעיניהם. החיילים דרשו ממני לדפוק בדלת הבית בן שתי הקומות ולדרוש מהדיירים לצאת החוצה. הם דרשו שאגיד להם לפתוח את כל הדלתות והחלונות ולהדליק את האורות בכל הבית. הם היו יותר מארבעים חיילים והיו מפחידים נורא. פחדתי לדבר אתם.
דפקתי בדלת בית משפחתו של אבו וודיע ונערה בת עשרים פתחה את הדלת. אמרתי לה שהצבא מכתר את השכונה ודורש מכולם לצאת החוצה ללא יוצא מן הכלל . אז יצא בנו של אבו וודיע, סאלח, בן השלושים. אמרתי לו לפתוח את כל הדלתות והחלונות ולהשאיר את הבית מואר. כעבור כשלוש דקות, כולם יצאו החוצה, כולל הילדים שישנו. אחד החיילים החזיר לי את תעודת הזהות, דרש ממני לחזור לביתי ואמר לי שהמשימה שלי הסתיימה. כחמש דקות לאחר נסיגת הצבא נודע לי כי החיילים עצרו את אחד מבניו של אבו וודיע, סלאח, בן ה-25.
תאופיק זקי יוסף סלאח, בן 42, נשוי ואב לשישה, הוא תושב מחנה הפליטים אל-פארעה שבמחוז טובאס. את עדותו גבה עלי דראר'מה, בבית העד, ב-3.9.02