נבהאן נג'אר, בן 41
ביום שלישי, 11.12.02, בסביבות השעה 22:00 בלילה, נסעתי מהכפר שלי, יתמא, לשכם, דרך מחסום עווארטה, כדי לתקן את המונית שלי. באותו לילה הלכתי לישון בבית קרובי משפחתי, בביתו של המנוח, אוסאמה בדרה, ובני משפחתו בעיר שכם. ביום רביעי לפנות בוקר, בסביבות השעה 2:30, כוח צבאי ישראלי גדול, שמנה כשלושים חיילים, הגיע לבניין של משפחת בדרה בו שלוש קומות וחמש דירות. שמעתי את החיילים דופקים בדלת הראשית. האב, אל-חאג' חסן בדרה, בן 65, פתח את הדלת וביקש מהחיילים להירגע ולא להרעיש, שלא יפחידו את הילדים והנשים. החיילים דרשו מאל-חאג' חסן להורות לכל בניו הצעירים לצאת החוצה מדירותיהם ולרדת לכניסה של הבניין. מזג האוויר היה קר מאד וגשום באותו לילה. כשחמשת בניו הצעירים יצאו החוצה, החיילים קשרו את ידיהם מאחורי הגב ודרשו מאל-חאג' חסן להיכנס בחזרה לבניין. אל-חאג' חסן השיב: "לאט , לאט", אבל אחד החיילים אחז בו בצווארו ודחף אותו לקיר. לאחר מכן, החיילים נכנסו פנימה ומצאו אותי כשאני בדרכי החוצה. החלטתי לצאת כי שמעתי את החיילים אומרים שאם יימצאו גבר בפנים יירו בו. ראיתי את החיילים נכנסים לקומת הקרקע ודורשים מהנשים והילדים להתאסף בסלון ולשבת על הרצפה בלי לדבר.
אחר כך, החיילים הכניסו את חמשת הצעירים לתוך הסלון, כשידיהם עדיין קשורות. הם שאלו אותי מה שמי, אך לא דרשו את תעודת הזהות שלי. הם הורו לי, בעברית, שאני מבין, לעלות יחד עם שבעה חיילים לקומות העליונות של הבניין, בעוד ששבעה חיילים אחרים נשארו למטה ושמרו על הדיירים. "קפטן עמיר", שדיבר ערבית טובה מאד, נשאר עם החיילים שהיו למטה. החיילים הצמידו אקדח לראשי, מאחורי האוזן הימנית, אחזו בי בעורפי והוליכו אותי לפניהם. הם השתמשו בי כמגן חי והכניסו אותי לתוך ארבע דירות. החיילים ירו לתוך שני בוידמים, שממוקמים מעל לחדר השירותים. הם ערכו חיפוש מקיף בתוך הדירות ולמרות שלא הכרתי את הדירות האלה, כי אני לא גר בהן אלא רק מתארח ליום אחד, הם הכריחו אותי לפתוח את הארונות ולהאיר את כל הדירות.
החיפוש נמשך כשעה, ואחריו עלינו לגג הבניין. מזג האוויר היה קר וגשום. לא היו אורות על הגג, אך החיילים ערכו בו חיפוש ובדקו את מכלי המים את לוחות העץ והכביסה. הם הכריחו אותי להרים חפצים כדי לערוך חיפוש מתחתם ודרשו ממני לפתוח את מכלי המים השחורים שעל הגג, אך לא מצאו כלום. במשך כל החיפוש פחדתי נורא והתחלתי לומר פסוקים מהקוראן, כי חשבתי שאני הולך למות. במיוחד פחדתי שאחד החיילים יירה בי או שמישהו יידה אבנים לעבר החיילים מהבניינים הסמוכים. לאחר שהסתיים החיפוש, החיילים הורידו אותי במדרגות והורו לי לעצום את העיניים, להיצמד לקיר, לא להסתכל לאחור ולהצמיד את ידיי לאוזניי, כדי שלא אשמע כלום.
תקרת חדר המדרגות, שאליו ירדנו, עשויה לוחות מפח ולאחר שנכנסנו אליו החיילים החלו לירות למעלה, אל תקרת הפח. אחר כך, הם ירדו כמה מדרגות כשאני לפניהם אך הפעם לא הצמידו את האקדח לראשי. לאחר שירדנו מספר מדרגות, הם קיבלו שיחת טלפון והקול בקצה השני של הקו הודיע להם: "יש בן אדם על הגג". עלינו חזרה לגג והם ערכו בו חיפוש קפדני. הם הורו לי לטפס על לוחות הפח, שגובהם כשני מטרים, כדי לראות אם יש מישהו למעלה. ניסיתי לעלות, אך לא הצלחתי בשל גופי הגדול ובגלל הקור והרטיבות מהגשם. אחד החיילים טיפס אל גג חדר המדרגות והסתכל למעלה, אך לא מצא אף אחד.
התחלנו שוב לרדת במדרגות ואז החיילים קיבלו שיחה נוספת. הקול בקצה השני של הקו הודיע להם שיש איש בקצה הצפון- מערבי של הגג. החיילים חזרו בפעם השלישית לגג. אחד מהם לקח אותי הצידה, הורה לי לאטום את אוזניי ואז ירה לעבר לוחות הפח. לאחר מכן ירדנו שוב במדרגות, אך גם הפעם קיבלו החיילים שיחת טלפון והקול שבצד השני של הקו דיבר בעצבנות. לכן, החייל אחז בי בעצבנות ובכוח ואמר לי: "אני רוצה ממך שתוציא כל מה שנמצא על הגג".
שלושה חיילים עמדו מאחורי גבי ונראו רציניים ועצבניים. התחלתי לחפש בפעם השלישית, מהקצה המזרחי של הגג, לכיוון מערב. לפתע, ראיתי את אוסאמה מוטל על גג הבניין. אני חושב שהוא נפגע כשעמד על לוחות הפח שלעברם ירה החייל. אני לא ראיתי שם את אוסאמה לפני כן, למרות שהייתי שם פעמיים. החייל שאל אותי מה שמו ואמרתי לו שזה אוסאמה חסן בדרה. הם הורו לי להוציא את תעודת זהות שלו, תוך כדי שהם מאיימים עלי בנשק. כשראיתי את אוסאמה פחדתי נורא ונתקפתי בהלה. לא חשבתי שהוא נמצא למעלה ואם הייתי יודע, הייתי אומר לחיילים ומבקש מהם לא לירות בו. לצערי, לא ידעתי זאת ולכן לא הצלחתי להציל את חייו. כשהתקרבתי לאוסאמה כדי להוציא את תעודת הזהות מהכיס האחורי של המכנסיים, קראתי בשמו שלוש פעמים. החייל דרש ממני להרים את ידיו של אוסאמה למעלה, אך אוסמאה לא זז כלל. ראיתי דם רב ניגר מכתפו הימנית והערכתי שהוא נפצע בחזה, בצד ימין, אך לא הייתי בטוח. ביקשתי מהחיילים לטפל באוסאמה ואחד מהם אמר לי שיש אתם רופא. אחד החיילים הסתכל לתוך עיניו של אוסאמה והחיילים הורו לי להתרחק. הם הורו לי לעמוד ליד המישורת שבסוף המדרגות, אך אני ירדתי למטה, בעוד החיילים בודקים את אוסאמה.
כשהגעתי למטה, "קפטן עמיר" שאל אותי מה שמי ועניתי שקוראים לי נבהאן נג'אר. כשנכנסתי לדירת הקרקע, לא מצאתי את בני המשפחה וחשבתי שהחיילים כלאו אותם באחד החדרים האחרים. ראיתי ספה מונחת לפני אחת הדלתות והערכתי שהחיילים כלאו אותם בפנים. החיילים התפזרו בסלון ושמעתי את "קפטן עמיר" אומר להם: "תכניסו את הבחור לתוך המטבח ותסגרו את הדלת מאחוריו".
כעבור רבע שעה, שבמהלכה נכלאתי בתוך המטבח, שיערתי שהחיילים נסוגו מהבניין. התחלתי לצעוק, עד שבני המשפחה יצאו ופתחו לי את הדלת. ידיהם של הגברים עדיין היו קשורות. הם שאלו אותי מה קרה וסיפרתי להם שאוסאמה נפצע, אף על פי שהייתי בטוח שהוא נפטר. זאת למרות שלפני שירדתי למטה, שמעתי את החיילים אומרים אחד לשני שעדיין יש לו דופק. לאחר שהחיילים הכניסו אותי למטבח, הם הורידו את אוסאמה למטה והעבירו אותו לאחד הג'יפים שעמדו מחוץ לבניין. אחר כך, הם קרעו לו את הבגדים העליונים וזרקו אותם ברחוב. כמה שכנים הודיעו לבני המשפחה שהם ראו את אוסאמה, אבל אני הייתי היחיד שהיה בטוח שאוסאמה מת.
בסביבות השעה 6:30 בבוקר, קיבלנו שיחת טלפון מבית החולים רפידייה ונמסר לנו שאוסאמה נמצא אצלם וכי הוא הועבר אליהם מהמחסום הצבאי בחווארה כשהוא ללא רוח חיים.
נבהאן תאופיק עלי נג'אר, בן 41, נשוי ואב לשמונה, הוא נהג מונית תושב יתמא שבמחוז שכם. את עדותו גבה עלי דראר'מה, בבית העד, ב-12.12.02