פריד אל-מסימי, בן 35
בבעלות משפחתי בניין בן שלוש קומות במחנה הפליטים בלאטה, ליד העיר שכם. אמי הזקנה והנכה מתגוררת יחד עם שתי אחיותיי בקומה הראשונה. אני ובני משפחתי, המונה חמש נפשות, מתגוררים בקומה השנייה. אחי המנוח, מוחמד מחמוד אל-מסימי, התגורר עם בני משפחתו המונה שש נפשות בקומה השלישית ובאותה קומה גרים גם ובן אחי איאד ובני משפחתו המונה שלוש נפשות. ביום שני, 24.2.03, התעוררתי משנתי לרעש דפיקות עזות על שער הבניין. פתחתי את השער ומצאתי מולי שלושה חיילים ישראלים רעולי פנים, שרוביהם מכוונים לעברי. אחד החיילים שאל אם זהו בית משפחת אל-מסימי. עניתי שכן, ואז החייל תפס אותי בצווארון חולצתי ומשך אותי החוצה. אח"כ הוא הורה לי להוציא את כל בני הבית החוצה. מזג האוויר היה קר מאוד.
אמרתי לחייל שהילדים שלי קטנים ושהם ישנים, ועדיף שהם ייכנסו ויערכו חיפוש כרצונם. החייל סירב ודרש שכל בני המשפחה יקומו משנתם ויצאו החוצה לקור. הוצאתי את כל בני משפחתי והחייל הורה לנו להתכנס מאחורי הדלת, מבפנים.
לאחר מכן, החייל דפק על דלת הדירה השייכת לדודי המנוח. בדירה מתגוררות אלמנתו של דודי, שהיא זקנה ונכה, בתו בת החמישים, שסובלת משיתוק חלקי ונמצאת בכסא גלגלים, ובת נוספת בת 25. החייל דפק על הדלת במשך חמש דקות, עד שהצעתי לו שאני אקרא להן כי הן בוודאי מפחדות. בהתחלה הוא לא הסכים ואח"כ אמר לי לגשת ולהוציא את כולן החוצה. ניגשתי לביתן ועזרתי להן לצאת החוצה. הן היו אחוזות חרדה. בשלב זה החיילים הורו לי ולבני משפחתי לצאת החוצה לשטח הפתוח.
לאחר מכן החייל שאל איפה איאד, בנו של אחי מוחמד. איאד, שמתגורר אתנו בבניין, לא היה בבית. אמרתי לחייל שאינני יודע היכן הוא נמצא. החייל הורה לי להיכנס לבניין ולהוציא את הדיירים שעדיין לא יצאו. אלה היו בני משפחתו של אחי מוחמד. נכנסתי ואמרתי גם להם לצאת. בשלב זה היו בחוץ עשרים ושש נפשות, בני משפחתי ובני משפחת דודי. רק אמי הנכה, שגילה 75 נשארה בבית. החייל התעקש שאוציא גם אותה לפני שהם מתחילים בחיפוש כי הוא לא מוכן לקחת על עצמו אחריות אם יקרה לה משהו במהלך החיפוש. שני הצעירים בבניו של אחי הוציאו גם אותה החוצה בכסא הגלגלים שלה.
אחי, מוחמד, שישב אתנו בחוץ, הוא בן חמישים ושתיים. הוא סובל ממחלת לב ונוטל כדורים בעת הצורך. הוא היה אמור לעבור בקרוב צנתור כדי לקבוע את מידת הנזק ללבו. הוא המשיך בינתיים לעבוד ולחיות כרגיל. החיילים חקרו את בני המשפחה לגבי איאד והחלו לבדוק את תעודות הזהות שלנו. מוהנד, בנו של אחי, הוא בן 19 ולומד בכתה י"ב. אחד החיילים שהחזיק בידו את תעודת הזהות של מוהנד שאל אותו אם הוא איאד. מוהנד אמר לו את שמו ואז החייל הכה אותו בקת הרובה מספר מכות רצופות.
לאחר מכן החייל עבר לשאול את אחי מוחמד היכן נמצא בנו איאד. ואז ראיתי את החייל בועט באחי שהיה ישוב על הארץ. שמעתי את החייל אומר לאחי שעליו להביא מיד את איאד, שאם לא כן כולנו נמות. היו במקום הרבה חיילים וכולם נכנסו לערוך חיפוש בבניין.
לפתע ראיתי את מוחמד נושם בכבדות. אחד החיילים הטיל רימון הלם מטרים אחדים מהמקום שבו ישבנו. מוחמד התקשה יותר ויותר בנשימה. התחלתי לעסות את חזהו כדי לנסות להקל עליו. אח"כ ביקשתי מהחייל רשות להביא כסא כדי להושיב עליו את מוחמד, אך הוא סירב. מצבו של מוחמד הידרדר וביקשתי מהחיילים רשות להיכנס הביתה כדי להביא לו כדור, אבל הם שוב סירבו.
המצב הלך ונעשה מתוח כי מצבו של מוחמד הלך והורע. רבע שעה אחרי שהחלה ההדרדרות במצבו, הרשה לנו אחד החיילים להכניס אותו הביתה. ביקשתי מהחייל שיזמין לנו אמבולנס, אבל הוא התעכב 5 דקות ורק אמר לנו רגע, רגע.
לבסוף התקשרתי בעצמי להזמין אמבולנס מהסהר האדום הפלסטיני, תוך שאני מעסה את חזהו של מוחמד. היינו בהיסטריה ואחד החיילים, שהיה כנראה חובש, ראה את מוחמד וניסה גם הוא לעסות את חזהו. הוא גם הכניס לשון ממתכת לפיו כדי להקל עליו את הנשימה. החיילים עדיין היו בתוך המבנה.
אחרי חצי שעה הגיעה קבוצה נוספת של חיילים, אבל האמבולנס עדיין לא הופיע. אחד החיילים הציג את עצמו בתור רופא. החיילים ריכזו את כל בני המשפחה בחדר אחר והרופא שהחזיק תיק עם ציוד רפואי נכנס לטפל במוחמד.
שלושה חיילים הוציאו אותי בינתיים אל מחוץ לבית והחלו לשאול אותי שאלות שגרתיות על שמות בני המשפחה ועל האחים שלי. כל זאת בעוד אחי במצב קשה, והייתה לי הרגשה שהם מבזבזים זמן.
תוך כדי השיחה אתי יצא לפתע חייל והחל לדבר עם החיילים האחרים בעברית. הם צחקו ממשהו. לאחר מכן החיילים החלו לצאת מהבניין ואז הגיע האמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני. אנשי הצוות של האמבולנס נכנסו לראות מה עם אחי בעוד החיילים הישראלים עוזבים את הבניין. אחד מאנשי צוות האמבולנס יצא כדי לקחת אלונקה. בשלב זה הסתלק גם הקצין הישראלי שדיבר אתי ועזב כמו כל יתר החיילים בחיפזון גדול.
שאלתי את איש צוות האמבולנס מה שלומו של מוחמד והוא אמר לי שמוחמד נפטר. אחד מאנשי הצוות הרפואי סיפר לי שהחיילים הישראלים עכבו אותם בפתח המחנה במשך חצי שעה ולא אפשרו להם להגיע אלינו.
האמבולנס העביר את מוחמד לביה"ח אל-וטני בשכם, שם קבעו הרופאים שמוחמד מת מהתקף לב בגללשלא קיבל טיפול בזמן.
למחרת ספרה לי אחת מתושבות המחנה שהיא שמעה את החיילים אומרים זה לזה שחייבים לצאת מהמחנה לפני שיתאספו תושבים ולפני שבני המשפחה של מוחמד יבינו שהוא נפטר. זו הסיבה שהם עזבו במהירות כזו. האשה שסיפרה לי את זה מבינה עברית טוב מאוד.
פריד מחמוד מוחמד אל-מסימי, בן 35, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא פקיד תושב מחנה הפליטים בלאטה שבמחוז שכם. את עדותו גבה עלי דראר'מה, ב-25.2.03, בביתו של הנפטר