סנאא קוני, בת 40
אני גרה בשכונת א-שיח' מסלם שבאזור המזרחי של העיר שכם יחד עם ילדיי, עימאד, בן ה-17, עהד, בת ה-12, עביד, בן ה-8 ואמיר בן ה-4. בעלי נהרג בידי החיילים הישראלים ביום חמישי, 4.4.02, כשהצבא הישראלי פלש לשכם בפעם הראשונה. הוא נהרג בעיר העתיקה של שכם. הוא עבד כשומר במטה הסהר האדום הפלסטיני. ביום חמישי, 6.3.03, בסביבות 15:00, יצאתי מבית הספר שבו אני מלמדת. זה בית ספר לנכים שנמצא במטה הסהר האדום. הלכתי לכיוון בית גיסתי, פאתנה אל-קוני, שנמצא במרחק של כשלושים מטרים מביתי. הילדים שלי היו אצלה בבית. בדרך, השכנים אמרו לי שהחיילים הישראלים נמצאים בשכונה שלנו. לכן, החלטתי לקחת את ילדיי וללכת הביתה. כשהגעתי לסמטה שמובילה לביתי, ראיתי שלושה חיילים ישראלים עומדים ליד הכניסה לבית. הייתי במרחק של כעשרה מטרים מהם כשאחד מהם צעק עליי ואמר בערבית: "לכי הביתה". אמרתי לחייל שזה הבית שלי ושאני רוצה להיכנס. בזמן שדיברתי אתו, שמעתי פיצוץ אדיר מבית שכני, רפיק אבו אל- כלבאת. זה היה פיצוץ חזק מאד. החלונות בבית השכנים התנפצו. אני והילדים חזרנו אחורה. בתי עהד השתתקה, עיניה נפתחו לרווחה, פיה נפער ושרירי ידיה התכווצו. היא גם פחדה מהחיילים שעמדו בכניסה לבית. הילדים האחרים ברחו חזרה לבית של פאתנה.
לקחתי את עהד לבית של פאתנה והתחלתי לעסות לה את הידיים עד שהיא חזרה למצבה הטבעי. נשארתי לישון בביתה של פאתנה, כי הילדים שלי פחדו מאד וסירבו לחזור הביתה. בסביבות 23:00, עמדתי ליד החלון כדי לראות מה קורה בשכונה. ראיתי חיילים ישראלים יחד עם בת השכנים, יוסרא. החיילים עמדו מאחורי אחת הדלתות של השכנים. ראיתי את יוסרא דופקת בדלת ביתו של מרוואן כלבונה, איש זקן שמתגורר עם אשתו. אחר כך, יוסרא הלכה. ראיתי את החיילים הולכים לביתו של ראר'ב אל-ח'ראז. הם פוצצו את הדלת ונכנסו פנימה. ראיתי אותם יוצאים עם ראר'ב אל-ח'ראז כשעיניו מכוסות וידיו קשורות.
אחר כך הם הלכו לבית של עמאר עאווד שהתחתן לא מזמן וגר עם אישתו. ראיתי את עמאר יוצא עם החיילים והולך לבית של השכן, עלאא נזאל. אחר כך, החיילים קשרו את ידיו וכיסו את עיניו של עמאר. בבית מתגוררים עלאא, אישתו, שני ילדיו, בת שלוש ובן שנתיים, אמו ואחיו בן ה-27 שסובל מפיגור. החיילים נכנסו לביתו של עלאא ואז ראיתי את עלאא דופק בדלת הבית שלי. אחר כך, הם קשרו את ידיו ופוצצו את הדלת הראשית של הבית. הפיצוץ לא הצליח והדלת נשארה במקומה, סגורה. החיילים עזבו את ביתי והלכו לביתו של מוחמד מובסלט, שמתגורר עם אשתו וילדם בן השנתיים. ראיתי את החיילים עוצרים את מוחמד מובסלט ומובילים אותו בין בתי השכונה. הם נעלמו מעיניי.
השעה התקרבה ל-2:30 בבוקר, יום שישי, 7.3.03. הלכתי לישון. בסביבות 8:00, שמעתי פיצוץ חזק וקרוב. עמדתי ליד החלון כדי לראות מה קורה וראיתי עשן יוצא מהקצה המערבי של ביתי. החלטתי ללכת לביתי עם המפתחות כדי לפתוח לחיילים את הדלת, כי חששתי שינסו לפוצץ אותה שוב. הגעתי לביתי והתחלתי לדפוק בדלת מבחוץ, כי חששתי שהחיילים נמצאים בפנים וחששתי שיירו בי. באותם רגעים, אחד החיילים יצא מהסמטה הסמוכה לביתי וצעק עליי: "לכי הביתה." אמרתי לו שזה הבית שלי. כשדיברתי אתו, שמעתי חיילים מדברים עברית בתוך הבית. התחלתי לצעוק ולבכות. אמרתי לחייל: "אל תהרוס את ביתי. אני אפתח לכם את הדלת. הנה המפתחות". החייל סירב לקחת אותם. לא ידעתי איך החיילים נכנסו פנימה. כשעמדתי מול הדלת, חייל יצא מתוך הסמטה. הוא החזיק דלי שנראה כמו דלי צבע של 20 ליטר. החייל שפך את מה שהיה בדלי בסמטה ובמקום התפשט ריח לא טוב, דומה לריח של אבק שרפה, ועשן כבד עלה ממנו. הרחתי את החומר והתחלתי להשתעל. חזרתי אחורה כעשרים מטרים לכיוון הרחוב הראשי, שם נסע אמבולנס של הסיוע הרפואי. הבחורים שהיו בו ראו אותי. הם עצרו, ניגשו אליי ונתנו לי חמצן. כשהרגשתי יותר טוב, הם עזבו את המקום.
החלטתי לחזור הביתה. עוד לפני שהגעתי, שמעתי פיצוץ חזק במטבח, שממוקם בקצה המזרחי של הבית. הערכתי שהחיילים פוצצו את הבית מבפנים. זה היה בסביבות 9:00. לא נכנסתי הביתה. חזרתי לבית של גיסתי, פאתנה, ושם פרצתי בבכי על הבית שאבד. בסביבות השעה 12:00, שמעתי פיצוץ נוסף ליד ביתי. הפיצוץ אירע בביתו של שכני, עומר תופאחה, שנמצא סמוך לביתי. בסביבות השעה 13:00, החלטתי לגשת לביתי וכשהגעתי לשם, מצאתי חתיכת פלסטיק צהובה מתחת לדלת החיצונית. אני חושבת שזו שארית של הפצצה שבה השתמשו כדי לפוצץ את הדלת. פחדתי לפתוח את הדלת. לא שמעתי חיילים בתוך הבית. חזרתי לרחוב וביקשתי מכמה עוברי אורח שפגשתי ברחוב לעזור לי לפתוח את הדלת.
הם עזרו לי לפתוח וכשנכנסתי הביתה התגלתה לי זוועה. בבית שלי יש שתי קומות. בקומה הראשונה יש חדר אורחים ומטבח ובקומה השנייה יש שני חדרי שינה ושירותים. במרכז חדר האורחים, שנהרס לחלוטין, היו אבנים גדולות. גם הרהיטים בחדר נהרסו. מצאתי את תמונת בעלי שבורה ומצאתי עליה עקבות נעליים. מצאתי פתח בקיר החדר המערבי. כשניגשתי למטבח, לא מצאתי שום דבר מלבד שאריות של המקרר, מכונת הכביסה ותנור. כל כלי המטבח הושחתו ונשרפו בפיצוץ. אני רוצה לומר שאני גרה בבית הזה בשכירות. זהו מבנה עתיק. הפיצוץ שהיה במטבח חשף שמאחורי הקיר הדרומי שלו היה חדר עתיק סגור מכל הכיוונים. כשהבאנו את בעלת הבית בת ה-83 לראות, היא אמרה שהיא אף פעם לא ראתה את החדר הזה. כשעליתי לקומה השניה, מצאתי ששני החדרים הרוסים לגמרי. הטלוויזיה הושחתה והספרים של הילדים נקרעו. כיום, אני וילדיי ללא בית.
סנאא רוחי מוחמד קוני, בת 40, אלמנה ואם לארבעה ילדים, היא מורה תושבת שכם. את עדותה גבה עלי דראר'מה בבית העדה, ב-11.3.30