חמדי ג'באלי, בן 45
אני מרצה לשפה הערבית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה א-נג'אח בשכם. אני גר עם משפחתי בכפר ביתא שנמצא במרחק של כ-15 קילומטרים מדרום מזרח לעיר שכם. הכפרים בורין וחווארה נמצאים בין הכפר שלי לבין העיר שכם. מחסום חווארה מוצב בין הכפר שלי לבין הכפר חווארה. מאז שהצבא הישראלי חסם את הדרכים הראשיות שמחברות בין הערים והכפרים הפלסטיניים, אני נאלץ ללכת מרחק של שמונה קילומטרים מהכפר שלי עד לבורין ומשם עוד שבעה קילומטרים של הליכה בהרים עד לשכם. את המסע הזה אני עובר מדי יום הלוך ושוב.
לאחרונה, כוחות הצבא הישראלי החלו לרדוף אחר פלסטינים שמנסים לעבור דרך ההרים ולמנוע מהם ללכת לשכם או ממנה. לפני כחודשיים, הלכתי לשכם דרך ההרים יחד עם שלושה צעירים. כשהגענו לאמצע הדרך ההררית בין בורין לשכם, ארבעה חיילים יצאו פתאום מבין העצים וכיוונו אלינו את כלי הנשק שלהם. הם דרשו את תעודות הזהות שלנו. מסרנו להם את התעודות ואחרי שהם לקחו אותן, הם הכריחו אותנו לשבת במרחק של כעשרה מטרים מהם, על שיחים רטובים מתחת לעצים במשך שלוש שעות. אחר כך, הם החזירו לנו את תעודות הזהות והורו לנו לשוב על עקבותינו.
מקרה אחר אירע באחד הימים כשהייתי בדרכי חזרה משכם לאחר שסיימתי את העבודה באוניברסיטה. גם הפעם הלכתי ברגל וכשהייתי במרחק של כשני קילומטרים מבורין, שלושה חיילים ישראלים צצו מבין העצים והסלעים והורו לי לעצור. הראיתי להם את תעודת הזהות שלי, ואת כרטיס העבודה שלי ואמרתי להם שאני פרופסור באוניברסיטה. זה לא עזר לי במיוחד. הם הכריחו אותי לשוב על עקבותיי. הייתי מותש ועייף וניסיתי להסביר את זה לחיילים, אבל הם לא הקשיבו לי ונאלצתי לחזור לשכם. בעקבות התקרית הזאת, הפסקתי ללכת בדרך ההררית ובמקום זאת אני עובר דרך מחסום חווארה. אני עושה את זה בערך חודשיים. אני נוסע במוניות, שמורידות את הנוסעים במרחק של כ-300 מטרים מהמחסום. משם, אנחנו יורדים והולכים ברגל עד המחסום עצמו. באזור המחסום אנחנו מחכים, לפעמים שעה או שעתיים, תלוי במצב רוחם של החיילים. פעמים מעטות עברתי אחרי המתנה קצרה של כרבע שעה. לפעמים החיילים לא נותנים לנו לעבור בכלל, אפילו אם חיכינו שעתיים או יותר.
ביום שני, 28.4.03, בסביבות 6:30, יצאתי כרגיל מהבית לכיוון מקום עבודתי. אני מתחיל לעבוד ב-8:30. הגעתי למחסום חווארה בערך ב-7:00. היו שם הרבה אזרחים שעמדו בתור וחיכו לעבור במחסום. שאלתי מספר גברים אם החיילים נותנים לאזרחים לעבור והם אמרו לי שעד אז הם לא נתנו לאף אחד לעבור. באותו רגע, החיילים התחילו לצעוק על האזרחים שיחזרו אחורה וכולם זזו מטרים ספורים אחורה. כולנו עמדנו בתור ארוך. אחד החיילים הלך עד לסוף התור כשבידו עט. החייל הזה הודיע שהוא ירשום מספר על היד הימנית של כל מי שעומד בתור על מנת שיעבור במחסום.
מספר אזרחים הגיעו ועמדו בתור אחריי. ראיתי את החייל רושם מספרים על ידיהם של הגברים. הוא הלך מסוף התור להתחלה. כשהחייל התקרב אלי, הצגתי בפניו את כרטיס העבודה שלי והודעתי לי שאני פרופסור, בתקווה שזה יעזור לי וימנע מהחייל לרשום מספר על ידי. אבל החייל החזיר לי את תעודת הזהות, משך את ידי הימנית בכוח ורשם עליה את המספר 125. החייל המשיך לרשום מספרים על ידיהם של העומדים בתור. הוא אמר לכל מי שגילו פחות מ-40 לשוב על עקבותיו. החיילים העבירו את כל מי שעל ידו היה רשום מספר. אני עברתי כי אני מעל לגיל ארבעים. לפני שעברתי במחסום, שמעתי את אחד הבחורים הצעירים אומר בציניות לאנשים בתור: "חבר'ה, אני אתקשר למישהו שאני מכיר שמוכר פרות ממוספרות".
אני חושב שהחיילים מתייחסים בלעג לפלסטינים. זו רק אחת מההשפלות שבהם נתקלים אזרחים פלסטינים במחסומים הישראלים. אני ראיתי את החייל שרשם מספרים במחסום שבוע קודם לכן. באותו יום הייתה לו קופסא של צבע שחור ומברשת. הוא איים על האנשים שעמדו בתור שהוא יתיז עליהם צבע אם הם לא יזוזו אחורה. כשהם לא זזו הוא התיז צבע על הארץ לידם והם זזו. זאת הייתה השפה שבה החייל תקשר עם האזרחים. אני חושב שהוא מתנהג איך שהוא רוצה, לפי מצב הרוח שלו. שמעתי אותו מדבר רוסית, אני חושב שהוא רוסי.
חמדי מחמוד חמד ג'באלי, בן 45, נשוי ואב לשמונה, הוא פרופסור באוניברסיטת א-נג'אח בשכם, תושב ביתא שבמחוז שכם. את עדותו גבה עלי דראר'מה באוניברסיטת א-נג'אח ב-30.4.03