ג'וזף חנדל, בן 28
אני גר ברחוב הסמוך לצומת שליד משרד החינוך והתרבות בבית לחם, ממול למפעל האריגה עאבדין. מזה שלוש שנים אני עובד כצלם טלוויזיה עבור הערוץ השני של הטלוויזיה הצרפתית. מאז פרוץ האינתיפאדה, אני מכסה את כל המאורעות שקורים בבית לחם. איני יכול לכסות אזורים מחוץ לבית לחם בשל הסגר המוטל על הערים הפלסטיניות. אני מנסה ככל האפשר לא להתחכך עם החיילים ולא להיתקל בהם. הפעם האחרונה שבה התחככתי עם החיילים היתה בחודש אפריל בשנת 2002. זה היה במהלך הפלישה הישראלית לבית לחם, בשלב שבו הם כיתרו את כנסיית המולד. באותם ימים הייתי באזור הכנסייה יחד עם צלמים ועיתונאים נוספים שכיסו את המאורעות. אז, כ-15 חיילים ישראלים ניגשו אלינו ועיכבו אותנו כמה שעות. לאחר מכן הם שיחררו אותנו והורו לנו לא לחזור לאזור. אני, אישית, לא חזרתי לאזור הכנסייה כדי להימנע מבעיות עם החיילים.
ביום שני, 19.5.03, בסביבות השעה 22:00, שמעתי מכמה מעמיתיי לעבודה, המתגוררים בבית לחם ובבית סאחור, שחיילים ישראלים יורים באופן אינטנסיבי לעבר בניין לא מאוכלס. הבניין נמצא ממול לסניף החדש של אוניברסיטת ירושלים הפתוחה בבית סאחור. לשמע הידיעה הזאת, נסעתי במכונית לבית סאחור עם כמה מעמיתיי. כשהגענו לרחוב אסטיח ולרחוב YMCA, ראינו מספר ג'יפים צבאיים וחיילים רגליים פרוסים ברחוב. הם לא נתנו לאף אדם או רכב לעבור. לכן, נשארנו במרחק של כשלוש מאות מטרים מהחיילים ועקבנו אחר המתרחש. כשהחיילים הבחינו בנו, הם לא נתנו לנו להישאר באזור ולכן נסענו לבית לחם.
כשהגענו לבית לחם הזמנתי כעשרה צלמים ועיתונאים לביתי כדי לעקוב אחר ההתפתחויות. לקראת חצות, עמיתיי החלו לעזוב. רק שעבאן עבדאללה קנדיל, שגר במחנה הפליטים אל-עזה, במרחק של כשלוש מאות מטרים, נשאר. בסביבות השעה 01:00, שעבאן רצה לחזור לביתו. בדרך כלל הוא הולך ברגל, אך כיוון שרציתי לקחת ממנו קלטות וידאו ריקות, החלטתי להסיע אותו במכונית שלי, BMW לבנה.
נכנסו למכונית ונסענו כ-150 מטרים עד שהגענו לצומת שליד משרד החינוך והתרבות. אז ראינו שני ג'יפים צבאיים. שני הג'יפים התקרבו למכונית שלי וחסמו את דרכנו. עצרתי את המכונית, הוצאתי את תעודת העיתונאי שלי וביקשתי משעבאן את שלו. רציתי להציג אותן בפני ששת החיילים שירדו מהג'יפים. אורות הג'יפים הופנו לעבר המכונית שלי ממרחק של פחות מעשרה מטרים. שני חיילים ניגשו אליי כשהם מכוונים את כלי נשקם לעברי. הם פתחו את הדלת של המכונית. רציתי לצאת מהמכונית כדי למסור להם את התעודות ולדבר אתם. אך שניהם החלו להכות אותי בידיהם על פניי והושיבו אותי על הארץ. לאחר מכן שניהם דרכו על גופי, במיוחד על ידי הימנית. הרגשתי שוורידי נקרעים מרוב כאבים. הרגשתי סחרחורת ויותר לא ידעתי מה קורה סביבי. אני חושב שהחיילים דרכו עליי ובעטו בי במשך דקות. זה הכאיב לי נורא. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני נתקל בהתנהגות בלתי אנושית שכזאת.
במקביל שמעתי את שעבאן צועק מכאבים כתוצאה ממכות שהוא קיבל מהחיילים במרחק של כעשרים מטרים ממני. כמו כן, ראיתי שני חיילים אחרים עורכים חיפוש בתוך המכונית שלי ומוציאים ממנה ציוד. במכונית הייתה מצלמת וידאו וציוד נלווה. כעבור כעשר דקות, שני הג'יפים עזבו את המקום.
נשארתי מוטל על הארץ ולא יכולתי לזוז. הרגשתי כאבים חזקים בידי הימנית ובראש. שמעתי את שעבאן מדבר עם מישהו וכעבור מספר דקות עיתונאי בשם נאיל א-שיוח'י, שעובד בסוכנות הידיעות רויטרס, הגיע למקום והבהיל אותי לבית החולים הממשלתי בבית ג'אלא.
בבית החולים הוכנסתי לחדר המיון, אך כיוון שלא היו במקום רופאים באותה שעה, קיבלתי טיפול רפואי ראשוני ועשו לי צילומי רנטגן. לאחר מכן, הועברתי לבית החולים אל- ימאמה, שם עשו לי צילומי רנטגן חדשים. התברר שיש לי סדק וחבורות בידי הימנית. הרופאים גיבסו את ידי, עשו לי בדיקת דם ובדיקות אחרות. ביום שלישי, 20.5.02, בשעות הצהרים שוחררתי מבית החולים. אני צריך לחזור ביום חמישי, 22.5.03, להמשך טיפול. עד לרגע זה אני מרגיש כאבים חזקים בידי ובכל חלקי גופי.
ג'וזף קרלו יוסף חנדל, בן 28, רווק, הוא צלם טלוויזיה תושב רחוב א-תרבייה וא-תעלים שבמרכז בית לחם. את עדותו גבתה סוהא זייד, בבית העד, ב-20.5.03