ג'ומעה רבעי, חקלאי
אתמול, בשעה תשע וחצי בלילה, בזמן שהייתי בבית - הבית שלי הוא הבית האחרון בכוון החורשה - שמעתי קולות מרמקול. חשבתי שזה מהנגמ"ש, כי יש כאן נגמ"ש שכל הזמן עושה סיבובים והחיילים שרים שירים, ברמקול, צועקים כאילו הם רוצים למכור דברים, כל מיני דברים הם עושים. כשהסתכלתי ראיתי שהגיעו שני ג'יפים, אחד הגיע לכאן, למעלה, והשני עצר בחלק הנמוך של הכפר. שמעתי שברמקול אומרים, בערבית, "כל האנשים לרדת למטה". בג'יפ שהגיע אלי, למעלה, היה חייל אחד, הדרגות שלו היו שני פסים על הכתף. הוא אמר, "כל הפועלים שיגיעו למטה. עשר דקות נדבר איתכם ותחזרו". הוא דיבר טוב, הבן אדם. אמרתי לו, "אין בעיה". לקחתי את האחים שלי וירדנו למטה. כשהגענו למטה, קרוב לבית של דוד שלי, ראיתי אותו ואת והבן שלו יושבים לבד. התיישבנו איתם ואז הגיע הגי'פ השני. חייל אחד, היו לו שלושה פסים על הכתף, אמר, "איפה האנשים? שכל הילדים הקטנים יגיעו לכאן, גם התינוקות שיגיעו." אמרתי לו, "עזוב אותך. אנחנו נמצאים כאן, למה אתה צריך את האנשים?" החייל תפס אבן והתחיל לזרוק אבנים על הבית. צעקתי עליו, "למה אתה זורק אבנים? יש שם נשים ויש תינוק ואתם זורקים אבנים?! אם זה יפגע בתינוק זה יהרוג אותו." איך שאמרתי לו, הוא בא ורצה להרביץ לי. התחלתי לצעוק עליו. באותו זמן הגיע אח שלי, בן 13, מכיוון אחר. בא אליו חייל אחר ונתן לו סטירה. סתם ככה. החייל עם השלושה פסים אמר לי, "עכשיו אני מביא את האישה שלך, ואת אמא שלך וכל הבית שלך יגיע לפה." אמרתי לו, "אתה לא מגיע לשם. אנחנו יושבים פה ותדבר פה, מה שאתה רוצה. כל מה שאתה רוצה להגיד, אני מוסר להם את זה."
החייל עם השלושה פסים הוריד אותנו עוד למטה, לוואדי, קרוב לבור, ליד בית של אחד מהאנשים בכפר. הוא אמר לי,
"של מי הבית הזה?" הצבעתי ואמרתי לו, "זה בעל הבית." החייל אמר לו להוציא את כל האנשים והתחיל לזרוק אבנים על הדלת. אמרתי לו, "מה קרה לך? תתנהג טוב עם האנשים." הוא אמר לי, "תסתום את הפה ותוציא את כל האנשים."
פתאום אני רואה את כל האנשים של הכפר ליד הבית שלי. כל האנשים, גם ילדים קטנים גם זקנה בגיל 90 משהו כזה, אחת שאפילו לא רואה בלילה. סיפרו לי שבכוח הוא הוריד אותה מהגג. שהוא דיבר אתם לא טוב וצעק. יש אנשים שיש להם יותר מילד אחד. סיפרו לי על אישה אחת שהרימה ילד אחד ביד אחת וילד שני החזיקה ביד השניה. הוא בא, רצה לתת לה מכה עם הנשק, למה היא לא ממהרת. הם אמרו שהוא קילל אותם, חמורים וכזה. חוץ מזה החייל גם שבר חלון של מכונית עם הקת של הרובה. גם את זה לא ראיתי אבל אנשים שראו סיפרו לי.
אחרי שהאנשים ירדו למטה, החייל עם השלושה פסים אומר לי, "אתם לא יודעים למה אתם פה?" אני אומר לו, "מאיפה אני יודע? הייתי במשרד שלך כדי לדעת? תגיד לי, אם אתה רוצה." הוא אומר לי, "אתם פה בגלל האזרחים היהודים שבאים אליכם. אם נמצא איזה אזרח פה, ניקח לכם את כל הלילות. כל לילה זה ימשיך. לא רק היום." אמרתי לו, "מה הכוונה? הכוונה שלך זה תעאיוש?" הוא אומר לי, "כן. יש בן אדם עם קרחת וכובע." אמרתי לו, "מי זה, עזרא?" אמר לי,
"כן, עזרא. הייתי איתו ביטא, וזרקו עליו אבנים, חיבקתי אותו שלא יפגעו בו." אמרתי לו, "לא אכפת לי מה קורה בינך לבינו. מה שאכפת לי, מי שבא, ברוך הבא. אני נותן לו לשתות תה. אני לא אומר לבן אדם ללכת מפה." אמר לי, "לא! אתמול, בשבת, נתתם להם לשבת באוהל, והאוהל הזה שלכם, לא שלהם." אמרתי לו, "לא, זה האוהל של תעאיוש, הם בנו אותו בשביל שיהיה להם מקום להיות בו כשהם באים לכאן." אמר לי, "אז זה של תעאיוש אבל אתם מאיפה?" אמרתי לו,
"אנחנו מאצלנו. כל בן אדם שמגיע אלינו, אנחנו נותנים לו תה. נותנים לו אוכל גם." אמר לי, "לא, בפעם הבאה אתם נותנים לו אבן! תזרוק עליו אבנים!" אמרתי לו, "אין בעיה, אני אזרוק עליו אבנים, אבל אחר כך אתה תבוא ותיקח אותי לבית סוהר. זה מה שהתכוונת? אני לא זורק על אף אחד. מי שבא, ברוך הבא." "אם נראה אצלכם את הבנאדם שוב," הוא אמר לי, "אנחנו נחזור אליכם."
אמרתי לו, " אתה לא רוצה אזרחים ישראלים שיגיעו לפה, אבל יש הרבה אזרחים שמגיעים לפה ואתה נותן להם להיות איפה שהם רוצים, באדמות שלנו למעלה. יש כאן הרבה מתנחלים. מתרחצים בבור, מסתובבים במטעים שלנו. למה אתה לא מוציא אותם משם?" הוא אמר, "לא, אם יקרה משהו כזה אני אבוא." אמרתי לו, "הנה, עכשיו הם נמצאים שם, זה האדמה שלי, איפה שהם נמצאים עכשיו. לך תוציא אותם משם." אמר לי, "בסדר. אבל מהתעאיוש אני לא רוצה לראות אף אחד." אמרתי לו, "אתה מכיר אותם טוב מאוד, אתמול היית איתם, לא יכולת לדבר איתם? למה אתה בא אלי? אם אתה רוצה משהו מהם, תגיד להם. אתה יודע איפה הם נמצאים, אתה מכיר את השמות שלהם ואיפה הם גרים. יש לך בעיה עם התעאיוש ואתה בא אלי?" כל מה שהחיילים אמרו כל הזמן היה על תעאיוש. הם לא ביקשו בכלל לראות תעודות. פעם ראשונה שהם לא לוקחים מאיתנו תעודות, רק דיברו על תעאיוש. הוא לא יכול ללכת לתעאיוש, להגיד להם,
"תרימו יד מהסיפור שאתם עושים." הוא יודע שהתעאיוש לא ירימו את היד. אז הוא מגיע לפה, לאנשים, להפחיד אותם. הוא חושב שאנשים פה הם כמו שהיו פעם, לא יודעים מה קורה בדיוק. אבל לא, אנשים יודעים, זה האדמות שלהם והם רוצים את האדמות שלהם. אנשים כאן לא רוצים שהחיילים יעשו כאן מה שהם רוצים בלי שהממשלה תדע מה עושים החיילים שלה. אבל כשמתעאיוש מתקשרים לממשלה, או למינהל, או לא יודע למי הם מתקשרים, אומרים להם שם,
"לא יודעים, זה לא קורה." אומר להם עזרא, "אם אתם מתביישים, למה אתם עושים את זה? למה אתם משקרים? יש להם את מספר הגי'פ ויש להם את השם של הבן אדם."
היה עוד מקרה אתמול בלילה עם החיילים. היו אנשים שעבדו בשדות למעלה, עם האור של הטרקטור, קצרו את הקש. החייל עם השלושה פסים שאל, "מי האנשים האלה". אמרתי לו שזה הבעלים של הבתים שהוצאת את הנשים שלהם החוצה. אמר לי, "עכשיו אני מגיע אליהם, נותן לכל אחד איזה כדור." אמרתי לו, "לך, תגיע אליהם." אמר לי, "תמסור את מה שאמרתי לך לכל הגברים שנמצאים פה."
אחרי שהחייל הבין שלא נגרש מכאן את האנשים של תעאיוש, הוא אמר, "טוב, בפעם הבאה נעשה לכם יותר גרוע מזה." הוא אמר, "תן לי איזה סכין." אמרתי לו, "למה אתה צריך סכין?" אמר, "יש איזה חבל שאני רוצה לחתוך." נכנסתי לבית של בן אדם אחד, הבאתי לו סכין ואמרתי לו, "זה הסכין היחיד שיש לו בבית, והם רוצים לעשות אוכל, אז תחזיר אותו." אמר לי, "בסדר" ולקח את כל החיילים איתו, היו שם בערך 12, לכוון האוהל. הם חתכו חבלים. שמעתי קולות של פטיש או מכוש על הבלוקים של הבטון. אחר כך הוא קשר את האוהל לג'יפ ומשך אותו.
רציתי לקחת את המספר של הג'יפ. רק את המספר של הבן אדם שמתנהג לא טוב עם האנשים, לא של השני. אמרתי לחבר'ה, "כשאני אקח את הסכין ממנו אתם תיקחו את המספר." ככה עשינו. אני זוכר את המספר, 354-611. לא לקחתי את המספר של הג'יפ השני, רק את המספר של הג'יפ של הבנאדם שצעק על האנשים. לא אכפת לו אם זה תינוק או גבר. אני מכיר את הקצין הצועק כבר מזמן. הרבה פעמים הוא בא כשהיו בעיות עם המתנחלים. אני מתקשר למשטרה, שולחים לי אותו ובמקום לעזור לי הוא עוזר למתנחלים. השם שלו משהו כמו דובי. אנחנו מוכנים להגיש נגדו תלונה. אנחנו יכולים לזהות את הבן אדם הזה. אפילו אחרי מאה שנים אני יכול לזהות אותו. הוא לא יוצא לי מהראש.
ג'ומעה מוסא ג'בריל רבעי, בן 30, נשוי ואב לארבעה, הוא חקלאי תושב א-תואני שבדרום הר חברון. את עדותו גבה איל רז, בבית העד, ב-1.6.03