לילא ג'רארה, סטודנטית
אני מתגוררת בכפר עסירה א-שמאליה, שממוקם ארבעה ק"מ צפונית לשכם. בשל קרבתו לשכם, נחשב הכפר עסירה א-שמאליה לפרבר של העיר, למרות שמבחינת מעמדו הוא כפר עצמאי בעל מועצה כפרית משלו. אני גרה עם משפחתי, המונה שמונה נפשות. אני סטודנטית שנה שלישית לתרבות אנגלית באוניברסיטת א-נג'אח שבשכם.
בעבר היה כביש סלול שחיבר בין עסירה א-שמאליה לכניסה הצפונית של שכם. אז הייתי יוצאת מהבית בבוקר, כרבע שעה לפני תחילת השיעור באוניברסיטה וחוזרת הביתה אחר- הצהרים. זה היה לפני שהצבא הישראלי חפר תעלות לרוחב הכביש והניח ערמות עפר וסלעים על הכביש בכדי למנוע מתושבי הכפר שלי ומתושבי הכפרים הסמוכים את המעבר לשכם וממנה. מאז הרס הכביש הצלחתי ללמוד רק סמסטר אחד בצורה סדירה.
החיילים הישראלים אורבים בשעות היום והלילה בדרכים הלא סלולות שעוברות במקביל לכביש ההרוס ותופסים תושבים שהיו בדרכם לעיר או ממנה. כמו כל תושבי הכפרים הסמוכים, גם אני נתפסתי מספר פעמים בכל שבוע ועוכבתי בכל פעם למספר מספר שעות בשטח הררי, בין עצי הזית, במרחק של כקילומטר בלבד משכם.
מכיוון שלא יכולתי להיות בטוחה שאגיע לשעורים בזמן, ומכיוון שרמת הציונים שלי ירדה עקב ההגבלות על התנועה, עברתי להתגורר בשכם, בסמוך לאוניברסיטה. בשנתיים האחרונות אני מתגוררת בשכם עם קבוצת תלמידות, תושבות הכפרים הסמוכים לשכם. זהו מצב לא נורמלי שבו אינני יכולה לחזור הביתה מדי יום, כאשר ביתי נמצא במרחק של ארבעה קילומטרים בלבד.
אני מתגוררת, ביחד עם עוד שמונה בנות בדירה של שלושה חדרים, סלון, מטבח וחדר שירותים אחד. זהו מצב מאד לא נוח, וזה גם עולה לי הרבה כסף. אני נאלצת לשלם שכר דירה בסך 400 ש"ח לחודש וחשבונות שונים כגון מים וחשמל ועבור אוכל. ההוצאות שלי עלו בכשמונים אחוזים יחסית לתקופה שבה התגוררתי בבית הורי, לפני הריסת הכביש.. זו מעמסה כבדה על משפחתי ובמיוחד על אבי שמפרנס אותנו לבדו. נוסף לכך בני משפחתי דואגים לי בשל פשיטות הצבא בשכם והחיפושים בבתים וגם אני חוששת מכך.
היום, יום חמישי, 24.7.03, רציתי לחזור הביתה, לעסירה א- שמאליה, לסוף השבוע. שאלתי את הנהגים בתחנת המוניות אם הדרך ההררית בין שכם לעסירה פתוחה. אחד הנהגים אמר לי שהדרך פתוחה. הוא אמר לי שבבוקר היא הייתה סגורה. הוא ידע זאת כיוון שאף אחד לא הגיע משם והנהגים כבר מבינים שמשמעות הדבר היא שהחיילים מונעים את המעבר. השעה הייתה שתיים אחר-הצהריים והנהג סיפר לי שקבוצת אנשים מעסירה הגיעה זמן קצר קודם לכן והאנשים סיפרו לו שהחיילים עזבו בשעה אחת בצהרים, וזאת אחרי שבבוקר הם תפסו קבוצת אנשים בסביבות השעה שבע והורו להם לחזור חזרה לכפר.
החלטתי לנסוע עם הנהג במונית שלו. תוך חמש דקות המונית התמלאה בנוסעים ונסענו עם הנהג עד לקצה הצפוני של שכם, שממנו יוצאת הדרך ההררית שמובילה לעסירה. ירדנו מן המונית בקצה הצפוני של שכם והתחלנו ללכת. כשהיינו במרחק של כארבע מאות מטרים מהכפר התגלו לעינינו, במרחק של כעשרה מטרים מאתנו, כמה חיילים. היינו שבעה אנשים, ארבע נשים ושלושה גברים. אחד החיילים סימן לנו בידו להתקרב אליו. היו שם ארבעה חיילים שישבו במרחק של חמישה מטרים זה מזה. לכולם היו רובי M16 והם כיוונו אותם לעברנו.
התקרבנו אל החייל שסימן לנו בידו והוא הורה לנו להציג בפניו תעודות זהות. הוא נטל מאתנו את התעודות ופקד עלינו לשבת על האדמה מתחת לעצי הזית בואדי. הואדי עמוק ואנשים שמגיעים משכם או מעסירה לא יכולים לראות מה קורה בו. בתוך הואדי היתה קבוצה של כעשרה גברים ונשים שישבו על הארץ. החייל הורה לנו לשבת לידם. אחר-כך נוספו עוד אנשים שהגיעו מכיוון שכם.
החיילים תפסו אותי בשעה שתיים ושלושים ועיכבו אותי שם עד שמונה ורבע בערב. שניים מהחיילים ששמרו עלינו דיברו רוסית. השניים האחרים היו בעלי גוון עור כהה.
במשך הזמן שהוחזקתי שם התאספו במקום קרוב לשבעים איש. כמחצית מהם היו נשים. היו שם גם ארבעה ילדים עם אמותיהם. אחד הילדים היה תינוק כבן שנה. הוא היה חולה וחזר מטיפול בבית חולים עם אמו ואחותו. הוא סבל מחום גבוה אבל החיילים לא שחררו אותו ואת אמו ואחותו. הם נשארו אתנו עד הסוף.
במהלך העיכוב החיילים הרשו לנו לגשת לבית שנמצא במרחק חמישים מטר מהמקום כדי להביא מים. הבית מרוחק מהכפר אבל שייך אליו. לא היו בו מים קרים ועל כן נאלצנו לשתות מים חמים מהמכל שעל הגג.
לילא אחמד פאיז ג'רארה, בת 21, סטודנטית באוניברסיטת א-נג'אח שבשכם. את עדותה גבה עלי דראר'מה, ב- 24.7.03 בכניסה הדרומית לעסירה א-שמאליה