ר'דפה סואלמה, בת 45
אני מתגוררת בכפר עסירה א-שמאליה, כארבעה ק"מ צפונית לעיר שכם. אני עובדת בניקיון בבית הספר עבד א-רחים מחמוד שבעיר. בעלי נכה מלידה. בתקופה שלפני האינתיפאדה הוא עבד במפעל נעליים, בעבודה שמתאימה לנכותו. כשהתחילה האינתיפאדה, הצבא הישראלי הרס את הכביש הסלול היחידי שמחבר את הכפר שלנו לשכם. הם חפרו בו תעלות והציבו מחסומי עפר ואבנים גדולות ומאז מכוניות לא יכולות לעבור בו. בעלי, בגלל נכותו, לא יכול לעקוף את המחסומים וללכת בשטח הררי לא סלול. לכן פיטרו אותו מהמפעל. אני נשארתי המפרנסת היחידה של משפחתנו המונה שבע נפשות.
מדי בוקר עלי להגיע למקום עבודתי בשכם. בעבר הייתי יוצאת מהבית בערך בשעה 7:15 ומגיעה לעבודה כעבור כרבע שעה. כשהתחילה האינתיפאדה לא הצלחתי להגיע לעבודה באופן סדיר כי החיילים הישראלים תמיד אורבים להולכי הרגל שהולכים בוואדי לאורך הכביש, בדרכים הלא סלולות. כל שבוע נתפסתי בין ארבע לחמש פעמים. התחלתי לצאת מהכפר בשעה 4:00 בבוקר, שלוש וחצי שעות לפני השעה בה אני מתחילה לעבוד, לפני שהחיילים הישראלים מגיעים למארב. אני חוזרת הביתה רק ב8:30- בערב, אחרי מסע קשה בדרכים עוקפות. לפעמים החיילים תופסים אותי בדרך חזרה. מדי יום אני צריכה לשאול אנשים באיזה דרך ניתן לעבור. אני מבררת זאת בעיקר עם נהגי המוניות שמסיעים אנשים לשכם.
כאשר החיילים תופסים אותי, הם לוקחים ממני את תעודת הזהות ומצווים עלי לשבת עם אנשים אחרים שנתפסו. לפעמים מגיע מספר המעוכבים לשבעים עד מאה איש. משאירים אותנו כך במשך שש ואפילו שמונה שעות. זו ענישה קבוצתית שמבטאת יחס של זלזול והתעמרות. בדרך כלל מחזיקים אותנו ארבעה חיילים חמושים. הם מעליבים אותנו ואומרים לנו מילים מגונות שאני לא מעיזה לבטא. כך אני מוחזקת במרחק של כחצי קילומטר מביתי וממשפחתי, למרות שאני אישה מבוגרת ויש לי תעודה של עובדת ממשלתית.
היום, יום חמישי, 24.7.03, יצאתי מהעבודה בשעה 14:30. נסעתי במונית לפרברים הצפוניים של שכם ומשם המשכתי ברגל עם קבוצה של עוד שבעה אנשים. לאחר שעברנו כשני ק"מ, כאשר היינו במרחק של כחצי ק"מ מהכפר, נתקלנו בארבעה חיילים ישראלים שהסתתרו בין עצי הזית. אחד החיילים הורה לנו לגשת אליו ולתת לו את תעודות הזהות. הוא לקח את התעודות ואמר לנו לשבת עם האחרים. היו שם כבר כעשרה אנשים. ישבנו במרחק של כעשרה מטרים מהחיילים. כל הזמן הגיעו עוד אנשים והחיילים לקחו להם את התעודות ושלחו אותם לשבת לידינו. אנחנו כאן כבערך שמונים אנשים, מחציתם נשים וגם ארבעה ילדים, עם הוריהם. בערך בשעה 16:00 ארבעת החיילים עזבו את המקום. השעה עכשיו היא 18:00 ועד עכשיו החיילים לא החזירו לנו את התעודות. אני ממתינה יחד עם כל האחרים לחיילים שיבואו ויחזירו לנו את התעודות, כדי שאוכל לשוב אל ביתי ואל ילדיי.
אני לא יודעת עד מתי אשאר פה ואחכה לחיילים שיחליטו אם מותר לי להיכנס לכפר בו אני גרה או שאני צריכה לחזור לשכם, כפי שהם ציוו עלי כמה פעמים בעבר.
ר'דפה מחמד עבדאללה סואלמה, בת 45, נשואה ואם לחמישה, היא עובדת ניקיון בבית ספר תושבת הכפר עסירה א-שמאליה. את עדותה גבה עלי דראר'מה ב-24.7.03 בסמוך לעסירה א-שמאליה