ד.ה., סמ"ר בחטיבת חי"ר בשירות סדיר
מבחינת התנאים הפיזיים לחיילים עצמם, זו הייתה המשימה הכי קשה שעשיתי בצבא. לעמוד במחסום שמונה שעות, לפעמים בחום של ארבעים מעלות, הדבר היחיד שבא לך לעשות זה לרדת מהמחסום. חם לך, כולך נוטף זיעה ואתה סחוט לגמרי. הדבר האחרון שבא לך זה לפרק רכב עם חציר עליו. יש לזה השלכה ישירה על התפקוד של החיילים. זה מתבטא באגרסיביות מילולית ובחוסר סבלנות. ברגע שאתה עומד בחום אימים או בקור אימים ומגיע אליך רכב פלסטיני, בהתחלה אתה עוד מדבר יפה. אבל באיזה שהוא שלב, אחרי שבע שעות למשל, אתה תגיד לו יאללה, תביא תעודה או שלא תעבור. אין לך כוח להתעסק בזה...
זאת הייתה זוועת עולם. הרגשתי כאילו אני בנאדם רע. אני שונא לעשות את התפקיד של הבנאדם הרע. אבל הייתי בנאדם רע שממרר את החיים לאנשים אחרים...
למה הם שונאים את צה"ל? כי צה"ל לא נותן להם לצאת לעבודה, להביא אוכל לילדים שלהם. לא ברמה פוליטית. לא ברמת אבו מאזן, לא ברמת שרון, ברמת הילד שלהם שמקבל את האוכל שלו לצלחת או לא. ברמת האישה שמשפילים אותה במחסום, ברמת הילד שרואה את אבא שלו מושפל במחסום. חיילי צה"ל הם שיוצרים את המחבלים הבאים...
הדבר שהיה הכי קשה לי במחסום היה לראות ברכבים את הילדים ולראות איך הם בוכים לי בעיניים מרוב פחד. זה היה נוראי. הייתי מסתכל לילדים ומחלק להם סוכריות טופי, כמה שזה מגעיל לעשות. ידענו שזה בשביל להרגיע את המצפון שלנו. ידענו שזה לא מזיז להם. אנחנו היינו שברי כלי. פשוט...
בתור ילד פלסטיני אתה רואה את צה"ל. אתה רואה חייל שיכול להיות שאח שלך יותר גדול ממנו אומר לאבא שלך, אין לך אישור, אתה לא יכול לצאת לעבודה. ברמה של התנשאות ממש. ברמה של אני השולט - אתה הנשלט, יאללה עוף לי מהעיניים. והילד מבין הכל. אפילו אם הוא לא מבין עברית הוא קולט הכל, את שפת הסימנים של הגוף. הוא מבין את צורת הדיבור, הוא קולט בטונים, הוא קולט הכל. ילד רואה את הכל. ילדים קטנים בעיקר. ילדים קטנים יבכו לך בעיניים ואתה תרגיש כל כך רע עם עצמך אם אתה רואה בהם בני אדם. ואני חייב לראות בהם בני אדם...
אתה רואה את החיוך שיש לי עכשיו על הפנים? זה חיוך רטרואקטיבי. זה חיוך שחצי שנה לא היה לי על הפרצוף כי חצי שנה הייתי זומבי. הייתי פשוט שבור, הייתי שבר. הייתי מגיע לחופשות של ארבעה ימים בבית והייתי שבור. לא הייתי מדבר עם אף אחד, לא הייתי צוחק. הייתי רואה דברים מצחיקים בטלוויזיה ולא הייתי צוחק. כל הזמן הייתי אומר מה אני עושה? מה אני עושה? למה אני עושה את זה?...
מבחינת המפקדים בשטח אחת המשימות שיש לחיילי צה"ל במחסום זה לשמור על הסדר במחסום, לחנך את הבאים למחסום. זה מוגדר כך - לחנך את הבאים למחסום שהם יתנהגו בסדר, שלא יעשו בלגן. הדבר הכי לא רצוי זה שבאמת יהיה בלגן. החינוך יכול להתבצע כך שאתה מעכב איזה רכב שעקף במחסום. לעכב אותו זה יכול להתחיל בלהחזיר אותו לסוף התור ולהיגמר, ואני ראיתי מקרים כאלה, בזה שאתה פשוט מפנצ'ר לו את הגלגל...
החייל הקטן מקבל את ההחלטות בשטח. יש לי נשק, לבן- אדם שמולי אין נשק. זאת אומרת שאני יכול להחליט בשבילו מה הוא יעשה. כל עוד הוא במחסום שלי הוא בממלכה שלי. אני יכול להחליט אם הוא יקום, יקפוץ, ילך, יתוזז, יביא לי בקבוק קולה מהאוטו, למרות שלא שילמתי לו, הכל. ברמה של ביזה ממש. אני ראיתי את הדברים האלה בעיניים שלי. אם פלסטיני נכנס עם רכב של חברת קוקה קולה לשטחים, החייל אומר לו אתה יודע מה, אני אעשה לך ג'סטה. אני לא אבדוק את כל האוטו, רק תביא לי שני בקבוקים. הפלסטיני יפחד ויביא לו שני בקבוקים. זה קורה המון. אני הייתי עד לזה... פעם עצרתי רכב ובדקתי אותו. לבנאדם בדיוק הייתה סחורה מאחורה. שאלתי אותו מה יש בארגזים. הוא פתח את הארגזים וראיתי בשמים שבחוץ עולים בסביבות 300 ש"ח ליחידה. ואז הוא אומר לי קח עשר. שאלתי אותו: "למה, אני לא רוצה לקחת" והוא אמר לי: למה, קח עשר, מה אכפת לך, זה בסדר, אנחנו רגילים לזה". אמרתי להם אני לא לוקח מכם כלום ואתם תעברו. הם ממש הופתעו. הם פשוט חייכו אלי. הם לא היו רגילים לזה שחייל של צה"ל בכלל פונה אליהם ושואל אותם מה נשמע ומה שלומם. ושחייל של צה"ל בא אליהם ואומר להם סעו לשלום. הם פשוט נאלמו דום.
עדותו של ד.ה., סמ"ר בחטיבת חי"ר בשירות סדיר, אוגוסט 2003