מוחמד מילחם, סטודנט
אני ובני משפחתי גרים בענבתא, שנמצאת כ-15 קילומטרים ממערב לשכם. אני סטודנט לכלכלה באוניברסיטת א-נג'אח שבשכם. מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה אני סובל מהמחסומים הישראליים שמוצבים בין הכפר שלי לבין העיר שכם. המחסומים האלה מעכבים אותי ומונעים ממני להגיע לאוניברסיטה בזמן. לפעמים אני אפילו לא מצליח להגיע לאוניברסיטה בכלל, דבר שמשפיע על השגיי בלימודים. היום, יום רביעי, 6.8.03, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, יצאתי מביתי לכיוון האוניברסיטה. בסביבות 6:30, הגעתי למחסום הצבאי בבית איבא. המתנתי בתור כחצי שעה עד שהגיע תורי. החייל שבדק את תעודות הזהות של העוברים במחסום הורה לי לחזור עוד לפני שהוא בדק את תעודת הזהות שלי. הוא אמר לי: "אתה, חזור, אסור לך לעבור". אמרתי לחייל: "אני סטודנט באוניברסיטת א-נג'אח ואני בדרכי ללימודים". החייל אמר: "חזור אחורה, אסור".
החלטתי לעקוף את המחסום מכיוון דרום. הלכתי כקילומטר אחד בדרך הררית ואז נתקלתי בשני חיילים שארבו באזור לכל מי שעקף את המחסום. הרבה פלסטינים מנסים לעקוף את המחסום ולעבור בדרך הזאת, כיוון שהחיילים שבמחסום מונעים מהם לעבור בו. אולם אז הם נתקלים בחיילים שאורבים להם. החיילים קראו לי לעצור ולקחו ממני את תעודת הזהות שלי. אחר כך, הם הורו לי לשבת עם קבוצת בחורים שנתפסו לפניי. היו שם חמישה בחורים מהכפרים הסמוכים לשכם, כמו דיר שרף ורומאן. שאלתי את הבחורים כמה זמן הם מעוכבים, והם אמרו לי שבערך שעה.
כעבור שעתיים, שני החיילים הובילו אותנו למחסום בית איבא. הם הושיבו אותנו מאחורי קוביות הבטון שבמחסום, בצדו הימני של המחסום. מזג האוויר היה חם מאד והאוויר היה מלא עפר ואבק מהמשאיות שעברו במחסום.
אני לא אכלתי מהבוקר. השעה כרגע 17:00 והחיילים לא נתנו לנו מים או אוכל. בשלב מסוים ביקשנו מהם רשות להביא מים. הם הרשו לאחד מאתנו ללכת. אחד הבחורים הלך והביא קצת מים מהמפעלים הסמוכים, אך המים לא היו קרים. אני לא יודע עד מתי אני אשאר פה ואיני יודע אם מחר אצליח להגיע לאוניברסיטה או לא.
מחמוד ואיל מחמוד מילחם, בן 19, רווק, הוא סטודנט תושב ענבתא שבמחוז טול-כרם. את עדותו גבה עלי דראר'מה, במחסום בית איבא, ב-6.8.03