יאסר אבו מריר, בן 29
אני עובד כפועל בניין בחברת א.ע. מריר שבבית צפאפא. לרוב אני עובד בירושלים. לפעמים יש לנו עבודה באזורים שונים בישראל כמו תל אביב ועין גדי.
ב-24.6.96 התחתנתי עם סאמאהר, שהיא תושבת יטא ויש לה תעודת זהות פלסטינית. יש לנו שלושה ילדים: סירין, בת שש, עיז בן ארבע ויאזן בן שנתיים. סירין לומדת בכיתה א' בבית הספר היסודי בבית צפאפא ועיז הולך לגן גם פה בכפר.
חודשיים לפני החתונה שלי הגשתי בקשה לאיחוד משפחות במשרד הפנים שבמזרח ירושלים. הגשתי את הבקשה בעצמי, בלי עורך דין. הכנתי את כל המסמכים מראש והגשתי אותם יחד עם הבקשה. צירפתי חשבונות מים, ארנונה, חשמל וטלפון ואת תעודת הנישואין. קיבלתי אישור על הגשת הבקשה שהיה כתוב עליו שאני צריך לברר פעם בחצי שנה איפה עומד הטיפול בבקשה. במשך שנה וחצי הלכתי שלוש פעמים למשרד הפנים ובכל פעם אמרו לי שהנושא "עדיין בטיפול". כעבור שנה וחצי קיבלתי מכתב ממשרד הפנים, בו הודיעו לי שחסרים מסמכים בבקשה, כמו תצהיר מעורך דין על מקום מגוריי. הלכתי למשרד הפנים ונתתי להם את המסמכים שהם ביקשו. הפקידים אמרו לי שישלחו לי מכתב. המשכתי לברר כל חצי שנה לגבי מצב הבקשה במשרד הפנים עד שנת 2001.
באוגוסט 2001, אחי, שהתחתן עם אישה ירדנית וגם הגיש בקשה לאיחוד משפחות, פנה למשרד הפנים כדי לברר מה קורה עם הבקשה שלו. אמרו לו שהבקשה שלו אושרה. כשהוא בירר מה קורה עם הבקשה שלי, אמרו לו שהיא נדחתה. הוא ביקש לדבר עם המנהל ואמר לו שלא קיבלנו שום מכתב. הוא גם שאל איך יכול להיות שהבקשה שלי נדחתה כששנינו גרים באותו בית. המנהל, שאני חושב ששמו היה אבי לקח, הבטיח שהוא יברר למה הבקשה נדחתה ושיישלח אלינו מכתב.
לא הגיע אלי שום מכתב. לא רציתי ללכת למשרד הפנים כי חששתי שאם אני אלך הם יתנו לי מכתב דחייה ולא אוכל להגיש ערעור. כעבור חודש הגשתי ערעור באמצעות עורך דין. מאז ניסיתי לברר בטלפון, כל חצי שנה, מה קורה עם הערעור וכל פעם אמרו לי שהעניין עדיין בטיפול.
בחודש יוני 2002 התקשרתי למשרד הפנים ואמרו לי שכל הבקשות לאיחוד משפחות מוקפאות בגלל החלטת ממשלה. לאחר כחצי שנה התקשרתי שוב לברר מה מצב הערעור שלי ואמרו לי שהבקשה שלי נדחתה ושלא הוגש ערעור. אמרתי לפקיד שיש לי ביד אישור על הגשת הערעור. בסוף הוא אמר לי להגיע למשרד הפנים ולקבל ביד תשובה על בקשת איחוד המשפחות ועל הערעור. לא הלכתי כי חששתי שאם יתנו לי את המכתב אני לא אוכל להגיש ערעור נוסף.
כעבור חודש פניתי למוקד להגנת הפרט כדי שיעזרו לי עם הבקשה. מאז אני מברר מה מצב הבקשה שלי דרכם. הם אמרו לי שהם מתכתבים עם משרד הפנים.
מאז שהתחתנו אני ואשתי גרים בבית ההורים שלי בבית צפאפא. אשתי גרה כאן בלי אישור. ניסיתי להשיג עבורה אישור כניסה לישראל במת"ק בחברון, אבל אמרו לי שם שרק משרד הפנים מנפיק אישורים כאלה. אשתי הולכת לבקר את המשפחה שלה ביטא פעם בחודש או בחודשיים. בגלל שאין לה תעודת זהות כחולה ואפילו לא אישור כניסה לישראל, היא מסתכנת בכל פעם שהיא יוצאת מהכפר.
בחודש יולי 2002 היא נסעה לצור באהר יחד עם הילדים שלנו, אמי ואחי כדי לקנות כמה דברים לכבוד יום ההולדת של בתנו סירין. בדרך חזרה מצור באהר עצרו אותם שוטרי מג"ב. אחד השוטרים ביקש ממנה תעודת זהות והיא מסרה לו את בקשת איחוד המשפחות שהגשנו. השוטר דרש ממנה לצאת מהמכונית והזעיק כוח נוסף למקום. היא ניסתה להסביר לו שהיא גרה בירושלים יחד עם בעלה ושלושת ילדיה, אולם השוטר שוב הורה לה לצאת מהמכונית. היא ניסתה לשכנע אותו שייתן לה להישאר במכונית כי היא לא רצתה בעיות מול הילדים, שהתחילו כבר לבכות, אבל הוא לא הקשיב לה והיא נאלצה לצאת.
בינתיים אחי התקשר אליי והודיע לי שהשוטרים עצרו את אשתי. הגעתי מיד למקום ודיברתי עם המפקד. אמרתי לו שזאת אשתי ושבקשת איחוד המשפחות שהגשנו עדיין בטיפול במשרד הפנים. הסברתי לו גם שאשתי נמצאת בתוך גבולות ישראל כי משרד הפנים רוצה הוכחה שהיא גרה איתי בבית צפאפא. השוטר לא השתכנע. הוא אמר שהיא צריכה אישור להיות בישראל ובגלל שאין לה אישור צריך לגרש אותה. התעקשתי שהוא יקרא למשטרה הכחולה. בתגובה הוא אמר לי: "אני אראה לך מה זה משטרה. בוא אתי לתחנה". הוא רצה לקחת את אשתי בג'יפ אבל אני סירבתי והתעקשתי שאני אסיע אותה לתחנת המשטרה במכונית שלי ובסוף הוא הסכים.
נסעתי לתחנת משטרת מוריה בתלפיות יחד עם אחי, אשתי והתינוק הקטן, יאזן. שני ילדינו האחרים נסעו הביתה עם אמי ואחי השני, שהגיע גם הוא למקום. לפני שיצאנו לכיוון התחנה, שמעתי את המפקד אומר לאחד השוטרים שלקח אותנו: "תגיד לחוקר שאני מבקש שיגרשו אותה".
כשהגענו לתחנת המשטרה לקחו מאשתי טביעות אצבעות. אחר כך הגיע שוטר וגבה מאשתי עדות. אני תרגמתי את דבריה והשוטר כתב אותם. שמתי לב שהשוטר לא כתב מה שאשתי אמרה. למשל, הוא שאל אותה איך היא הגיעה לצור באהר והיא ענתה שהיא גרה בירושלים כבר שבע שנים. השוטר כתב שהיא הגיעה לצור באהר בדרך עפר מבית לחם כדי לבקר את הילדים שלה ולחזור בחזרה. כשהשוטר ביקש ממנה לחתום על העדות ביקשתי לקרוא קודם מה הוא כתב ואז אמרתי לו שהיא לא תחתום על מה שהוא כתב.
במהלך הוויכוח עם השוטר הגיע חוקר לחדר. הוא שמע מה קרה ודרש מהשוטר שיכתוב את העדות מחדש. השוטר גבה עדות נוספת מאשתי ואז היא חתמה עליה. אחר כך דיברנו עם החוקר ואני סיפרתי לו מה קרה. החוקר אמר לי: "אני ממליץ לך שהיא לא תצא מהבית בכלל" ואמר לנו לחזור הביתה.
המצב שלנו קשה מאד. מאז שאשתי נתפסה, לפני כשנה, היא כמעט ולא יוצאת מהבית. אנחנו לא יוצאים ביחד אל מחוץ לכפר ואני מבלה עם הילדים לבד כשאשתי נשארת כלואה בכפר. לפעמים היא מבקשת להצטרף אלינו אבל הילדים הגדולים לא מסכימים שהיא תבוא. הם אומרים לה: "אל תבואי כי הצבא ייקח אותך עוד פעם". מאז אותו אירוע בצור באהר הם מאוד מפחדים. לפעמים, כשהם משחקים מחוץ לבית ורואים ג'יפ צבאי, הם ממהרים הביתה ומבקשים מאשתי להתחבא כדי שהצבא לא ייקח אותה.
כעת אני ממתין ומקווה שהמצב ישתפר ושבסוף אקבל תשובה חיובית לבקשת איחוד המשפחות. אשתי לא יכולה לחזור ליטא, כי לי ולילדים שלנו יש תעודות זהות ישראליות ואנחנו לא נוכל להיות אתה. אני רוצה לחיות כמו כל משפחה רגילה. אני מכיר משפחות נוספות שחיות במצב בלתי נסבל כמו שלנו.
יאסר עיסא אחמד אבו מריר, בן 29, פועל בניין, נשוי ואב לשלושה, הוא תושב בית צפאפא. העדות נגבתה על-ידי סוהאד סאקאללה ב- 13.8.03.