עבד אל-לטיף חנני, בן 61
אני גר בכפר בית פוריכ, שנמצא כשבעה קילומטרים ממזרח לשכם. אני עובד כצבע בתוך הכפר. הבנים שלי גרים איתי בבית, חוץ משניים שהם נשואים וגרים בבתים משלהם. הבית שלי הוא בן שתי קומות ושטח כל קומה הוא 150 מ"ר. בני, נידאל, כלוא בכלא הישראלי כבר 15 חודשים, הוא מרצה עונש של 33 חודשי מאסר. בני, בשאר, בן ה-27, מבוקש על ידי הצבא הישראלי כבר שנתיים בערך. במהלך השנתיים האחרונות, חיילים ישראלים הגיעו בערך עשרים פעמים לבית, כדי לחפש את בשאר. בכל פעם שהם מגיעים, הם מורים לנו לצאת מהבית ועורכים בו חיפוש מדוקדק. לא ראיתי את בשאר כבר שנתיים ובכל זאת, הצבא הישראלי מגיע לבית ומטריד אותנו כל הזמן.
באחת הפעמים, קצין ישראלי אמר שהם יהרסו לי את הבית. לפני כשלושה חודשים, הוצאתי את רוב הרהיטים מהבית והעברתי אותם לשכנים. פחדתי שהצבא יהרוס את הבית, כשהרהיטים בתוכו, כמו שאמר הקצין הישראלי. השארתי בבית כמה רהיטים וכלי מטבח, אבל לפני כחודש, החזרתי את כל הרהיטים לבית, כי אנחנו לא יכולים לחיות בלי רהיטים.
ביום שבת, 6.9.03, בסביבות 16:00, הייתי בבית יחד עם המשפחה שלי. בני, מוחמד בן ה-18, יצא מהבית כדי לקנות סיגריות במכולת, שנמצאת ליד הבית. אחרי כמה דקות מוחמד רץ לתוך הבית וחיילים רדפו אחריו. מוחמד סיפר לי מאוחר יותר, שכשהוא יצא מהבית, הוא ראה ג'יפ צבאי עומד ממול והיו בו ארבעה חיילים. אנחנו לא ידענו שהג'יפ נמצא בחוץ. מוחמד סיפר לי שהחיילים קראו לו ושאלו אותו אם הוא יודע מי זרק אבנים. לא הייתה לו תשובה לשאלה, החיילים היכו אותו ואז הוא ברח לבית.
מוחמד נכנס הביתה ואמרתי לו שייגש איתי אל החיילים, כדי לברר מה קרה. יצאנו לחצר וכשהגענו לדלת, שלושת החיילים התחילו להכות אותו בחצר של הבית. הם היכו אותו לנגד עיני. אחד מהם היכה את מוחמד בקת הרובה שלו, על העורף. אחר כך, הם תפסו אותו מהבגדים וגררו אותו לג'יפ, שעמד במרחק של כחמישה מטרים מהכניסה לבית. ראיתי את אחד החיילים, שהייתה לו קסדה על הראש, נוגח בראשו של מוחמד. התחננתי בפני אחד מהחיילים, שנראה לי שהוא המפקד, ואמרתי לו: "בבקשה, מוחמד לא עשה כלום. הוא לא הפר את החוק. דבר עם החיילים שיפסיקו להכות את בני". נראה לי שהוא המפקד, כי יש לו תג בצורה של שלושה קוים על כתפו. מוחמד צעק מכאב וקרא לי: "בבקשה, אבא, תעזור לי". תפסתי את היד של המפקד והתחננתי בפניו, אבל הוא לא עשה כלום. אני חושב שאין לו לב, כי התחננתי בפניו במשך כרבע שעה, בזמן שהחיילים מכים את בני לנגד עיניי, אבל הוא לא נענה לבקשה שלי.
שניים מהחיילים תפסו את מוחמד, זרקו אותו לחלק האחורי של הג'יפ והמשיכו להכות אותו. המפקד ישב ליד הנהג ולא היכה את מוחמד. ארבעת החיילים חבשו קסדות, היה להם גוון עור בהיר וארבעתם היו בעלי מבנה גוף מלא. המפקד היה נמוך, בגובה של 160 ס"מ, בערך. הג'יפ יצא מהכפר לכיוון המחסום הצבאי. נכנסתי הביתה, הרגשתי כעס ותסכול, כי לא יכלתי לעשות כלום. הם היכו את בני מול עיניי, בלי סיבה. אני מעדיף שיירו בו ולא לראות אותו מקבל מכות קשות כל כך. החיילים הכאיבו לו וגרמו לו סבל נוראי. לא היה אכפת להם שהוא בחור צעיר, הם לא התחשבו בבקשה שלי לעזוב אותו ולא הפסיקו להכות אותו. הוא בכה וצעק כל הזמן.
ישבתי בבית ולא ידעתי מה לעשות. אחרי כארבעים דקות, מוחמד חזר במכונית של אחד מתושבי הכפר שהסיע אותו הביתה, אחרי שהחיילים עזבו אותו. הנהג אמר לי שמוחמד היה במרחק של כקילומטר אחד מביתנו. מוחמד נראה במצב פיסי ונפשי גרוע מאד. הוא סיפר לי שהחיילים שפכו עליו הרבה עפר, שמו עליו אבנים וניסו לקבור אותו. הוא אמר שהם עינו אותו והפחידו אותו. כשמוחמד הגיע לבית, הזעקנו את הרופא של הכפר, ד"ר יונס מחמוד, שבדק אותו וטיפל בו. היו למוחמד חבורות, אבל לא פצעים. הוא היה במנוחה בבית, במשך שלושה ימים.
עבד אל-לטיף עארף עבדאללה חנני, בן 61, נשוי ואב לאחד-עשר ילדים, הוא צבע תושב בית פוריכ שבמחוז שכם. את עדותו גבה עלי דראר'מה, בבית העד, ב-13.9.03