מנאל א-דאמוני, בת 28
ביום רביעי, 15.9.04, בסביבות השעה 5:00 בבוקר, אני ובעלי התעוררנו לקול פיצוצים. גם הילדים שלנו - התאומים מראם ומאהר בני 11, מוחמד בן תשע, ועלאא בן שש, התעוררו. לא ידענו איפה היו הפיצוצים, אבל הם היו חזקים מאוד והילדים היו מפוחדים. ניסיתי להרגיע אותם ודברתי אתם כדי שלא יחשבו על הפיצוצים והירי שלא פסקו. נשארנו במצב הזה עד השעה 10:00 בבוקר בערך ואז פסקו קולות הירי.
אני ובעלי יצאנו לרחוב כדי לראות מה קרה וראינו כמה שכנים שלנו ברחוב. כבר מהבוקר שמענו ברדיו המקומי שיש פעולה ישראלית ושהצבא מקיף בית ברחוב א-ראזי, שנמצא ממש מעל לרחוב שלנו, ושיש חמישה הרוגים. כשהיינו ברחוב ראיתי מישהו מונח על מדרכה ליד אחד מבתי העסק. הבנו שזה אחד ההרוגים ובעלי ביקש ממני להתקשר לעזרה ראשונה. הלכתי לבית והזמנתי אמבולנס שהגיע אחרי כמה דקות ולקח את ההרוג. צוות העזרה הראשונה נכנס לאזור של הבית שאותו הקיפו החיילים, הוציא שלוש גופות והניח אותן על הקרקע.
אז שמעתי ירייה וחשבתי שהצבא רוצה להפחיד את האנשים שנאספו ברחוב כדי לראות את פינוי ההרוגים. אני ובעלי הסתובבנו מייד כדי להיכנס לבית ואז ראיתי את מראם. היא עמדה במרחק של כמה צעדים ממני וירד לה דם מהלחי הימנית. בעלי תפס אותה ורץ לאמבולנס שבא לפנות את ההרוגים. האמבולנס עמד ברחוב, במרחק של כמה מטרים מאתנו. ההלם היה גדול, שמענו רק ירייה אחת ולא היה צבא באזור. ברדיו כבר הודיעו שהפעולה הסתיימה אבל החיילים עדיין לא עזבו את האזור. כנראה שהם ירו על הבת שלי מהבית של משפחת אל-עאלול, ששימש את החיילים כנקודת תצפית. משם אפשר לראות את הבית שלנו ואת הרחוב שלנו.
האמבולנס עזב את המקום מיד ואני נסעתי מיד אחריו עם אחיו של בעלי, לבית החולים רפידיה. כשהגעתי לשם, ראיתי שהם מגישים למראם עזרה ראשונה. הרופא הודיע לי שיש לה דופק אבל אין נשימה ואז היא הוכנסה לחדר הניתוחים. אחרי כחמש דקות בלבד יצאה אחת האחיות והודיעה לי שהיא נפטרה.
הידיעה הייתה מכאיבה מאוד. לא ידעתי שכזה דבר יקרה או שמראם תיפגע. אם הייתי יודעת לא הייתי מוציאה אותה מהבית בכלל והייתי משאירה אותה אצלי ומחבקת ומנשקת אותה. היא הייתה בת יחידה לנו ולאחים שלה, מפונקת מאוד ומצוינת בכל דבר. היא הייתה מסודרת, חרוצה ואהבה את הלימודים. היא אהבה את המורים שלה, את החברות שלה, את אבא שלה ואת האחים שלה. וכולם אהבו אותה גם כן. היא הייתה תמיד צוחקת ומחייכת עד היום שבו היא מתה. כשיצאנו לרחוב, היא תפסה את היד של דוד שלה שגר לידנו ואמרה לו שלא ילך כי היא דואגת לו, אבל הכדור של האויב הספיק כדי לגרום שהיא תלך מאיתנו לעד ולא תחזור, שלא נשמע יותר את קול הצחוק שלה או נראה את החיוך שלה.
מנאל מחמוד עלי א-דאמוני, בת 28, נשואה ואם לארבעה, היא עקרת בית תושבת שכם. עדותה נגבתה על-ידי סלמה א-דביעי בבית העדה ב- 19.09.04