מנאל מוסא, מורה
אני בת 28, ואף פעם לא הייתי במסגד אל-אקצא. תמיד חלמתי להגיע למקום ולהתפלל בו, אבל בגלל שאני תושבת הגדה המערבית, לא יכולתי להגיע לשם. בזמן האחרון שמעתי שועד הנשים בכפר שלנו מארגן עבור נשות הכפר הסעות באוטובוסים לירושלים בימי שישי. הלכתי למשרדי הועד ורשמתי את עצמי, את חמותי ג'לילה סלימאן, בת שבעים, ואת אחותי פדאא, בת עשרים, לאוטובוס שיצא ביום שישי, 18.3.05. חיכיתי בקוצר רוח עד שיגיע היום שבו אגשים את החלום שלי ואתפלל באל-אקצא.
כשהגיע יום שישי, קמתי מוקדם בבוקר והגעתי למקום האיסוף בכיכר הכפר כבר בשבע בבוקר, מחשש שאפספס את האוטובוס. בשעה 08:00 בדיוק יצא האוטובוס ובו 45 נשים לכיוון ירושלים. להפתעתי, האוטובוס עשה את הדרך ללא תקלות או עיכובים, ובתוך כשעה, כבר הגענו למחנה הפליטים שועפאט. נהג האוטובוס עצר במרחק של כמאה מטרים מהמחסום שנמצא בכניסה למחנה. אוטובוס נוסף שהסיע נשים, אני חושבת שהוא בא מסלפית, הגיע גם הוא באותו הזמן. צעדנו כולנו לכיוון המחסום. שני שוטרי משמר הגבול עמדו מולנו כחמישים מטרים לפני המחסום. אחד מהם נמוך, השיער שלו שחור וצבע העור שלו בהיר, השני היה גבוה, בעל מבנה גוף מלא ועור בהיר והוא הרכיב משקפי שמש. השוטרים צעקו עלינו שנחזור לאחור ואמרו בשפה הערבית "תחזרו הביתה". הם אמרו לנו בערבית שמותר לנשים מעל גיל חמישים שנים לעבור בלי אישורים אבל כל השאר חייבות לחזור הביתה.
החייל הגבוה החזיק בידו רימון הלם ואיים שהוא יזרוק את הרימון לכיוון שלנו אם לא נחזור. אני חשבתי לנצל את העובדה שחמותי היא בת שבעים. החזקתי ביד שלה והובלתי אותה, וכך עברנו את שני החיילים לכיוון המחסום הראשי. התקדמנו רק כמה מטרים, ואז החייל הנמוך רדף אחרי, תפס אותי בכתף והורה לי לחזור. נסיתי להסביר לו שחמותי לא יכולה ללכת לבד, אבל הוא סירב לאפשר לי להיכנס והמשיך לדחוף אותי לאחור. עזבתי את חמותי וחזרתי לאחור ואז ראיתי את הנשים בורחות לכיוון המחנה ומתרחקות מהמחסום. רצתי וניסיתי להדביק אותן. החייל הגבוה היה במרחק של כ-15 מטרים מהנשים. הוא זרק שני רימוני הלם לכיוון הנשים, אך לא פגע באף אחת. כשחזרתי, פגשתי באחותי פאדאא שחיכתה לי, כעשרה מטרים לאחר שעברתי את החייל. תפסתי אותה ביד שמאל והלכנו עם שאר הנשים.
אחרי פחות מדקה ראיתי כדור של אש בצד הימני של הפנים שלי ושמעתי קול חזק שגרם לי לאבד את השמיעה לכמה שניות. הצלצול החזק של הפיצוץ המשיך להדהד באוזניים שלי עוד הרבה זמן. הרגשתי שהבשר בפנים שלי נקרע. לא ראיתי איפה היה החייל שזרק את הרימון. כשנגעתי בפנים שלי ראיתי שהיד שלי מגואלת בדם והרגשתי שהפנים נאכלות. התחלתי לצרוח וגם אחותי התחילה לצרוח לכיוון החיילים: "קצת רחמים, מה עשיתם לה?" אחותי התחילה למשוך אותי לכיוון החיילים. הגענו אליהם כדי לבקש עזרה ואמבולנס, אבל הם הורו לנו לחזור לכיוון ענאתא. פחדנו וחזרנו למרות שאני סבלתי משטף דם חזק. הרבה צעירים פגשו אותי בזמן שחזרתי וביקשו ממני לחזור לכיוון החיילים כדי שיזעיקו אמבולנס. הם התחילו לצעוק על החיילים ושמתי לב שהחייל הגבוה, שהחזיק את רימון ההלם בהתחלה, נראה מפוחד ומבולבל. לאחר מכן הם נתנו לנו לעבור והזמינו אמבולנס, שהגיע לאחר כ-15 דקות, קצת לפני השעה 10:00. אני חושבת שהחייל הגבוה הוא זה שזרק את הרימון, כי ראיתי אותו מחזיק את הרימונים וזורק אותם קודם לכן. אני זוכרת שכשהוחזרתי לאחור, החייל הגבוה היה מימיני, וגם נפגעתי מצד ימין.
כשהגעתי לבית חולים הדסה עין כרם, הכניסו אותי לחדר הניתוחים וניתחו אותי במשך שלוש שעות. הרופא אמר לי שהבשר בצד ימין של הפנים שלי נקרע ושהם ניסו למלא את מקום הבשר הקרוע. הרופא אמר גם שיש שברים בעצמות הפנים שלי ושהטיפול ימשך תקופה ארוכה עד שהמצב ישתפר. אני עדיין נמצאת בבית החולים, רחוקה מההורים שלי ומהילדים שלי, והם לא יכולים להגיע לראות אותי. אחותי עדיין נמצאת איתי בבית החולים והיא היחידה שעוזרת לי. עד לרגע הזה אינני יודעת מי יכסה את הוצאות הטיפול.
מנאל סאלם מוסטפא מוסא, בת 28, היא מורה ואם לארבעה, תושבת קריות שבמחוז שכם. את עדותה גבה כרים ג'ובראן בבית-החולים הדסה עין כרם ב-19.3.05.