פאדי א-שרחה, תלמיד תיכון
אני גר עם הוריי ושמונת אחיי ואחיותיי בשכונת ואדי אל-חמאם בצד המערבי של כפר דורא. אני תלמיד כיתה י"א בבית הספר התיכון על שם סלאח א-דין בכפר. אבי עובד כפועל בניין.
ביום שלישי, 17.5.05, ניגשתי לבחינה האחרונה, בגיאוגרפיה, ויצאתי מבית הספר בשעה 10:00. משם ניגשתי לאזור חנינה, בדרום הכפר, כי שמעתי שהצבא הישראלי נמצא באזור ושהחיילים השתלטו שם על בתים ומתנהלים שם עימותים. יחד איתי הלכו כמה חברים מבית הספר. כשהגענו למקום ראינו בערך עשרה חיילים פזורים באזור. החיילים ירו גז מדמיע, כדורי גומי ורימוני הלם על עשרות ילדים, תלמידי בתי ספר. הילדים זרקו אבנים על החיילים ואני הצטרפתי אליהם וזרקתי גם אני אבנים.
העימות נמשך חצי שעה בערך ושני ילדים נפצעו. אחד מהם היה סאעק אמטיר. אני לא יודע את השם של הילד השני. סאעק נפצע בראש והילד השני נפצע ביד וברגל. אני וכמה צעירים מיהרנו אל הילדים כדי לפנות אותם מהמקום. החיילים היו במרחק של כמאתיים מטר מהם. כשהגענו לפצועים, הרמנו את סאעק והעברנו אותו למכונית פרטית כדי שתפנה אותו מהמקום. אחר כך חזרתי וביחד עם עוד כמה ילדים פינינו אותו לאמבולנס. אחר-כך התרחקתי מן מהמקום למרחק של איזה עשרה מטרים ואז הפתיעו אותי שני חיילים שהסתתרו בבית הקברות הסמוך ויצאו פתאום מהמחבוא שלהם. אחד מהם היה גבוה, בלונדיני עם בעל מבנה גוף מלא יחסית. הוא נראה בן עשרים ומשהו. השני היה נמוך, עם צבע עור בהיר, זקן ומבנה גוף מלא. הוא תפס אותי בצווארון החולצה ואמר בערבית: "אני אהרוג אותך".
חייל צה"ל משתמש בפאדי א-שרחה כבמגן אנושי, דורא, מחוז חברון, 17.5.05. צילום: נאייף השלמון, רויטרס. |  |
החייל הנמוך תפס אותי בעורף
והוביל אותי לתוך הבית של בשיר עומר, שהחיילים השתלטו על הקומה השלישית שלו והתמקמו שם. החייל כיסה את לי את העיניים בכיסוי בצבע לבן עם פסים בשחור וקשר את הידיים שלי באזיקי פלסטיק. יכולתי לראות קצת דרך כיסוי העיניים. החייל הושיב אותי על הרצפה לכמה דקות ואחר-כך העמיד אותי במרפסת. אני חושב שהוא רצה שאספוג את האבנים שהילדים זורקים. עמדתי על המרפסת 15 דקות בערך, כשאבנים עפות לידי וחודרות לבית. האבנים לא פגעו בי. אחר-כך החייל הכניס אותי לתוך הבית.
חובש של הסהר האדום הגיע, אני לא יודע מאיפה הוא בא ומי הזמין אותו. הוא שאל אותי אם אני סובל מכאבים. אמרתי לו שיש לי כאב ראש וסימנתי לעבר הידיים שלי שהיו קשורות באזיקים שהיו הדוקים. לבקשת החובש, החייל הוריד לי את כיסוי העיניים ורופף קצת את האזיקים מסביב לפרקי הידיים. החובש בדק לי את לחץ הדם ואמר לחייל שיש לי לחץ דם גבוה. הם דיברו ביניהם בערבית ואני חושב שהחייל הזה היה דרוזי, לפי המבטא שלו והשליטה שלו בערבית. החובש אמר גם שצריך להעביר אותי לבית החולים. החייל ענה שיש לצבא רופא ואם יקרה לי משהו הם יטפלו בי. אחרי שהחובש עזב, החייל הידק מחדש את האזיקים מסביב לידיים שלי וכיסה את העיניים שלי. הוא קשר את העיניים יותר חזק מהפעם הקודמת. נשארתי במקום רבע שעה בערך ואז החייל הזה הוריד אותי לקומה התחתונה, שיש בה בתי עסק בבניה. שם, החייל הושיב אותי כשהראש שלי בין הברכיים. הוא הניח את השוק שלו על הגב שלי והתחיל לירות על הילדים שזרקו אבנים. הוא ירה במשך כמה דקות והרגשתי שחיילים אחרים עומדים קרוב אליי ויורים גם הם.
הקול של הירי היה חזק מאד והרגשתי כאב באוזניים. ראיתי ג'יפ מסוג האמר מגיע מהכביש הראשי ועוצר ליד הדלת של אחד מבתי העסק בבניין. לפני שהג'יפ הגיע הצלחתי להוריד קצת את כיסוי העיניים כך שראיתי מה קורה סביבי. אחד החיילים שהיו בתוך הג'יפ ירד, תפס אותי בכתף ודחף אותי בכוח אל הג'יפ כשאני קשור ידיים ומכוסה עיניים. נפלתי על רצפת הג'יפ, שעזב את המקום. זריקת האבנים נמשכה. שמעתי אבנים פוגעות בג'יפ כי וקול שבירת זכוכית. דרך כיסוי העיניים יכולתי לראות שהשמשה של הדלת השמאלית האחורית של הג'יפ נשברה. אבן או שתיים פגעו בי כשהייתי בתוך הג'יפ. בזמן שהג'יפ נסע, אחד החיילים ישב על שוק הרגל שלי. תוך כדי נסיעה הוא הכה אותי מדי פעם בידיים שלו ובקת הרובה שלו.
כעבור עשר דקות בערך , הגענו למחנה אל-מג'נונה (אדוריים, ליד אל-פוואר). חייל גרר אותי ברגליים והוריד אותי לארץ. הוא מסר אותי לחייל השומר של המחנה, שדחף אותי אל מתחת לעץ. הייתי מוטל על הארץ מהצהרים עד מאוחר בערב. במהלך הזמן הזה, חיילים התקרבו אליי ובעטו בי. הם לעגו לי ושאלו אותי אם אהבתי את אחמד יאסין ואת ערפאת. הם שאלו אותי מי זרק אבנים ובקבוקי תבערה על החיילים ולמי מתושבי הכפר יש נשק. אחד החיילים שאל אותי אם אני צריך מים או אוכל ועניתי שלא. ביקשתי שישחררו אותי. החייל אמר בערבית שבורה שהוא לא יודע מתי זה יקרה ושאולי אכלא למשך שנה או שנתיים או שלוש. הוא אמר שישלחו אותי למשטרה. הוא שאל אותי בן כמה אני ושיקרתי לו ואמרתי שאני בן 15.
בלילה היה קר מאד. ביקשתי מהחייל השומר רשות להיכנס לבוטקה שבה הוא יושב. החייל סירב והביא לי מעיל ספוג ריח של דלק. הוא זרק את המעיל עליי ואחר כך הושיב אותי על כיסא, הביא מצית וחתך את האזיקים. הוא שאל אותי אם אני יכול לחזור הביתה בעצמי ועניתי לו שלא. החייל הוביל אותי לג'יפ צבאי. העיניים שלי היו עדיין מכוסות אבל יכולתי לראות קצת דרך הכיסוי וגם הסטתי אותו מדי פעם. בתוך הג'יפ היו ארבעה חיילים. הם שרו ושאלו אותי אם אני יכול לשיר. אמרתי שאני לא יודע לשיר. הג'יפ הסיע אותי עד לצומת כפר טראמה, שזה בערך שלוש מאות מטרים צפונית למחנה אל-מג'נונה. החייל שישב ליד הנהג הוריד אותי. הורדתי את כיסוי העיניים והחייל לקח את הכיסוי ואמר לי שהוא מזהה אותי עכשיו ושאסור לי לעשות בעיות. הוא נתן לי סטירה ודרש ממני להסתלק מהמקום. הלכתי ברגל עד שהגעתי לכפר. שם נתקלתי בדוד שלי, ח'ליל בן 35, שנסע במכונית שלו. הוא הסיע אותי עד הבית. הייתי מאד עייף ולכן הלכתי לישון. למחרת, הלכתי לרופא, מוחמד דודין, בדורא שעשה לי את הבדיקות הדרושות. אני עדיין סובל מכאבים בחזה, ברגליים ובידיים בגלל אזיקי הפלסטיק.
פאדי א-שרחה הוא תלמיד תיכון בן 18, תושב דורא שבמחוז חברון. את עדותו גבה, בביתו, מוסא אבו השהש, ב-23.5.05.