מוכארם אחמד, פועל
אני גר עם ההורים שלי ושבעת האחים והאחיות שלי בוואדי ח'ניס שבסעיר. 'אבא שלי עובד כפועל בניין.
ב- 13.11.07, בין השעות 09:00-08:30 בבוקר הלכתי בקבוצה של כמה עשרות תלמידים מבית הספר בעיירה לאזור של כביש 60 כדי להפגין נגד האירועים עזה. 'זרקנו אבנים על מכוניות שעברו בכביש 60. בשלב מסוים של ההפגנה כנראה הגיע ג'יפ צבאי מדרך עפר וארב בין העצים. אני לא ראיתי אותו, למרות שהוא היה במרחק של 20 מטר ממני בערך.' עמדתי בין העצים ויידיתי אבנים עם רוגטקה. פתאום שמעתי רעש של משהו זז בין העצים וניסתי לברוח, כי חשבתי שחיילים אורבים לי. לפני שהספקתי לעשות צעד אחד הופיע מולי חייל 'ובעט בי בבטן. נפלתי על האדמה.'
ברגע שנפלתי ראיתי עוד שלושה חיילים. החייל שבעט בי ועוד חייל השתלטו עלי. אחד מהחיילים תפס אותי בצווארון של החולצה, מהעורף, הוביל אותי לג'יפ האמר והעמיד אותי לידו. החייל שאל אותי איך קוראים לי וכשאמרתי את שם המשפחה שלי, ג'ראדאת, הוא התחיל להכות אותי. היו שם עוד ג'יפים ועוד חמישה או שישה חיילים שהיו לידם הצטרפו לחייל וגם הם התחילו להכות אותי. חלק מהחיילים נתנו לי סטירות. אחד מהם קרע את הכובע שלי וזרק אותו על האדמה ואז תפס אותי בשיער ודפק את הראש שלי בג'יפ. ''
אחרי המכות, החיילים הכניסו אותי לטע המטען הצר של ג'יפ ההאמר ואחד החיילים ניסה לקשור לי את הידיים מאחור באזיקים. התנגדתי ובסוף החייל עזב אותי. בינתיים, חלק מהחיילים עזבו אותי והתחילו לרדוף אחרי ילדים אחרים שזרקו אבנים. רק חייל אחד נשאר לשמור עלי.
החייל ששמר עלי סגר את הדלת של תא המטען והשאיר אותי בפנים. דחפתי את הדלת עם הרגל כדי שלא תיסגר כי פחדתי שאחנק. החייל ששמר עלי קרא לחיילים שיבואו לעזור לו ושישה או שבעה חיילים הגיעו להאמר, הורידו אותי ממנו והובילו אותי לג'יפ אחר, במרחק של מאתיים מטר בערך. 'אחד מהחיילים כיסה לי את העיניים והכניס אותי לג'יפ. '
לקחו אותי בג'יפ לתחנת המשטרה בקריית ארבע. 'החיילים הורידו אותי מהג'יפ והושיבו אותי בחצר. ישבתי שם שלוש שעות בערך. העיניים שלי היו עדיין מכוסות ושמעתי את החיילים לועגים לי. אחד מהם ניסה להוריד לי את הכיסוי מהעיניים וצחק. 'הייתה שם גם חיילת שמשכה לי בשיער ובעטה בי בגב. התחלתי לבכות. בינתיים הגיע מישהו שדיבר ערבית. הוא ניסה להרגיע אותי וביקש שלא אפחד. '
אחר כך כמה חיילים העלו אותי לרכב גדול והסיעו אותי מרחק קצר, אולי 500 מטר. החיילים העבירו אותי לרכב קטן ובליווי של שלושה חיילים הסיעו אותי לתחנת המשטרה בעציון. בזמן הנסיעה החיילים הורידו לי את הכיסוי מהעיניים ובעציון הם כיסו לי שוב את העיניים והכניסו אותי לחדר חקירה.' חיכיתי שם שעה בערך עם עיניים מכוסות. אחר-כך נכנס' חוקר' והורה לי להוריד את הכיסוי מהעיניים ואז התחילה החקירה. החוקר שאל אותי איך קוראים לאחים שלי ובדק את השמות במחשב. הוא אמר לי 'שאח שלי, בן '17, נפגע פעם מאש חיה של הצבא וגם שאל אותי כמה פעמים אבא שלי ישב בכלא. עניתי לו שאני לא יודע ואז הוא נתן לי סטירה ושאל איך זה שאני לא יודע. עניתי לו שאני לא יודע כי אבא שלי היה בכלא כשהייתי קטן.
החוקר שאל אותי למה זרקתי אבנים ומי עוד זרק אבנים. 'לא עניתי לו ואמרתי שזו הפעם הראשונה שהייתי במקום שבו תפסו אותי. החוקר אמר לי ששבעים ילדים השתתפו ביידוי אבנים ואני מכיר אותם. עניתי שלא זרקתי אבנים וסתם חיפשתי לי מקום בצל מתחת לעצים.
החוקר שלף את הקלע שלי ואמר לי שזה שייך לי. אמרתי לו כי שמצאתי את הקלע ליד העץ שמתחתיו ישבתי. 'החוקר אמר שהוא יביא את האבן שזרקתי ואני הכחשתי את הכול. החוקר ניגש אלי והתחיל להדק את החוט של הקלע מסביב לצוואר שלי.' אחר כך הוא הידק את הכאפיה שלי מסביב לצוואר וזה הכאיב לי יותר. התחלתי לבכות ואמרתי לחוקר שאדבר. החוקר 'הפסיק להדק את הכאפייה וחיכה שאדבר. הוא החזיק דף ועט כדי לרשום את ההודאה שלי 'ואז אמרתי לו שאין לי מה להגיד. החוקר זרק את הנייר והעט בכוח על השולחן ויצא מהחדר. הוא חזר אחרי כמה דקות ואיים עלי שיביא את החיילים שתפסו אותי. עניתי לו שהוא יכול להביא אותם כי הם רק ראו אותי יושב מתחת לעץ.
אחר כך נכנס לחדר חוקר במדי משטרה ולקח אותי לחדר אחר שבו לקחו ממני טביעות אצבע. את האצבעות הטבעתי על מסמך כתוב בעברית והשוטר הורה לי לכתוב את השם שלי על שני דפים שבהם היה טקסט מודפס בעברית. 'כתבתי את השם שלי כמו שהשוטר הורה לי למרות שלא הבנתי מה כתוב בטפסים. זה כבר היה אחרי הצהריים והחיילים שהביאו אותי לקחו אותי לבדיקה של רופא צבאי במרפאה. 'הרופא בדק לי לחץ דם, בדק אותי עם סטטוסקופ והסתכל לי בגרון, באוזניים ובעיניים. מהמרפאה העבירו אותי לכלא עופר. לפני שהכניסו אותי אל לאגף של' האוהלים, סוהרים בבגדים אזרחיים צלמו אותי ושאלו אותי שאלות על המשפחה שלי.
בשעה 21:00 פגש אותי חייל, שנראה לי דרוזי. הוא ששאל אותי עם איזו קבוצה אני רוצה להיות, עם פתח, חמאס או החזית העממית. 'עניתי שאני רוצה להיות עם אנשי פתח והחייל הביא לי מדי אסיר בצבע חום ומעיל. קיבלתי גם סכיני גילוח, משחה ומברשת שיניים. 'חיילים אחרים הובילו אותי לאגף 2. כבר היה ערב. 'כשנכנסתי לאגף צעירים מהפתח והג'יהאד האיסלאמי שאלו אותי לאיזו קבוצה אני שייך ועניתי שאני שייך לפתח. הם שאלו מאיפה אני ועניתי שאני מסעיר. אכלנו ארוחת ערב ביחד והלכנו לישון. '
למחרת בבוקר, אחרי הספירה, נפגשתי עם הנציג של האסירים, נביל אבו קבייטה, בן 60. נביל אמר לי כי הוא מכיר חלק מקרובי המשפחה של ואמרתי לו שאני מהפתח. '
באותו בוקר, בסביבות השעה 06:00 לקחו אותי באוטובוס לבית המשפט. 'הכניסו אותי לתא המתנה עם עוד עצירים וחיכיתי שם שעות, עד לצהריים, ואז הכניסו אותי לאולם בית המשפט. 'השופט דחה בשבוע את הדיון בתיק שלי והחזירו אותי לכלא. הייתי כלוא עם אסירים מבוגרים. כל האסירים התייחסו אלי בסדר כי הייתי הכי צעיר. אחרי שבוע לקחו אותי שוב לבית המשפט וגזרו עלי חודשיים מאסר וקנס של 1,000 '. התביעה במשפט שלי ביקשה שיגזרו עלי מאסר של שנה. '
בזמן המאסר, הרגשתי שהעצורים של החמאס מקבלים תנאים יותר טובים מהעצורים של הפתח בכל מה שקשור לקנטינה, לאוכל ולסיגריות. בזמן שהייתי כלוא שם הייתה פשיטה של חיילים עם כלבים על האגף שלנו. הם חיפשו טלפונים מוברחים.
פעם הלכתי לזרוק את הזבל בבוקר ואחד מהסוהרים שיחרר עלי כלב. כשהכלב התקרב אלי הסוהר הורה לו לעצור. הכלב לא תקף אותי אבל הפחיד אותי מאוד.
באגף שבו הייתי היו שניים או שלושה נערים בני 15. יתר האסירים הצעירים היו מבוגרים ממני. את המשפחה שלי ראיתי רק בבית המשפט. לא קיבלתי שום ביקורים בכלא.
מוכארם חאבס חמד אחמד, בן 25, נשוי ואב לשלושה, הוא פועל ותושב עזון עתמה שבמחוז קלקיליה. את עדותו גבה ראאיד מוקדי, בשער עזון עתמה במכשול ההפרדה ב-10.5.08.