עיזאת כסאב, פנסיונר
אני פנסיונר של הרשות הפלסטינית, שירתי בעבר כקצין במנגנון ההגנה האזרחית של הרשות.
המשפחה שלנו גרה בבניין עם שתי קומות, מאתיים מטרים מאחורי שוק המכוניות בעיר עזה. אני ואשתי פאטמה גרנו בקומה הראשונה עם הילדים שלנו: איבראהים וסעד, בני 20, ג'לאל בן 22, מחמוד בן 23, אחמד בן 25, רים בת 33, רג'א בן 15 וסעיד בן 26 עם אשתו והתינוק שלהם. הקומה שלנו היא בשטח של 160 מטרים רבועים ויש בה ארבעה חדרים ושירותים. בקומת הקרקע גרים הבן שלי רמי עם אשתו ושני הילדים הקטנים שלהם והבן שלי מוחמד, בן 33 עם אשתו ושני הילדים הקטנים שלהם. מסביב לבית שלנו יש שטחים חקלאיים, מוסך וכמה בתים.
ביום ראשון, 27.12.2008, בסביבות 11:30 בצהרים חיל האוויר הישראלי התחיל לתקוף בצורה מסיבית את המטות של מנגנוני הביטחון ברצועת עזה. ההפצצות נמשכו כמה ימים. באותו זמן התחילו גם שמועות שהצבא הישראלי מתכונן לפלישה קרקעית וכל האנשים היו מבוהלים, במיוחד אלה שגרים ליד הגבול וליד המטות הביטחוניים. בגלל כל המתח, כמה מהבנים שלי: ג'לאל, מחמוד, אחמד וסעיד, החליטו ביום שישי, ה- 2.1.09, לעזוב את הבית שלנו וללכת לבית של אחי סעד ברחוב א-נפק, ליד שכונת שיח' רדוואן, כי הבית שלו יותר רחוק מהגבול עם ישראל. אני נשארתי בבית עם אשתי ועם שאר בני המשפחה. היינו 14 אנשים.
ביום שבת ה-3.1.2009, בסביבות 8:30 בבוקר, שמעתי מטוסים ואחרי זה גם טנקים מתקרבים לשכונה שלנו. נשארנו בבית ושמענו ברדיו שכוחות הכיבוש התחילו במבצע היבשתי ברצועה. נשארנו כולנו בקומת הקרקע כי פחדנו שיירו עלינו או שיפגעו בנו בדרך אחרת.
למחרת, יום ראשון, ה-4.1.2009, התנתק זרם החשמל וכתוצאה מכך התנתקו גם המים. שמענו מטוסים וטנקים. כדי שלא ייגמר לנו האוכל, החלטנו לאכול רק שתי ארוחות ביום: אחת בבוקר ואחת לפני השקיעה. השתדלנו לא לזוז בבית כי פחדנו שהחיילים יראו אותנו ויפשטו על הבית או ירו עלינו.
נשארנו ככה עד יום רביעי ה-7.1.2009 בערב. בסביבות 22:00 שמעתי שדופקים בפטיש גדול על הקירות של הבית. מוחמד קם מיד ופתח את הדלת של הבית. כמה חיילים, שהפנים שלהם היו צבועות בשחור, נכנסו לבית עם כלב. הם אמרו למוחמד לעלות לפניהם לקומה הראשונה ולפתוח להם את הדלת. כמה חיילים נכנסו אלינו וכמה הלכו עם מוחמד. הם עמדו במשך עשר דקות ליד חדר המדרגות ואחר כך באו ולקחו את איבראהים החוצה. הם חקרו אותו במשך שעתיים בערך ואחרי זה הוא חזר אלינו לקומת הקרקע. כשהוא הגיע ראינו שהחיילים הכו אותו. חשבתי שבגלל שהחיילים כבר חקרו את הבנים שלי, מוחמד ואיבראהים, הכול יהיה בסדר. החיילים לקחו לנו את תעודות הזהות ונשארו בבית שלנו.
מוקדם בבוקר של יום חמישי כמה חיילים נכנסו לחדר שבו ישבנו ואמרו לאיבראהים לעלות יחד איתם לקומה הראשונה. אחרי כמה דקות שמעתי את איבראהים צועק מכאב, כנראה שהחיילים הכו אותו. אחרי שעתיים בערך החיילים באו ולקחו את מוחמד לקומה הראשונה. ישבתי חסר אונים ודאגתי לבנים שלי. אחרי חמש שעות בערך החיילים חזרו ואמרו לי לעלות איתם לקומה הראשונה. החיילים שאלו אותי שאלות על השכנים שלי ועל חמאס. אמרתי להם שאני עובד ברשות של מחמוד עבאס ושאין לי או לבנים שלי קשר עם חמאס. אחרי זה החיילים 'התנפלו עלי והכו אותי. אמרתי להם שאני חולה לב אבל הם המשיכו להכות אותי ולבעוט בי במשך חצי שעה בערך. צעקתי והם אמרו לי לשתוק.
אחרי זה החיילים הרימו אותי והורידו אותי במדרגות לקומת הקרקע. הייתי במצב גרוע מאוד. כשהם הגיעו לדלת של החדר הם זרקו אותי על הרצפה. אשתי, הבנות שלי והנשים של הבנים שלי הרימו אותי, השכיבו אותי על מזרן והתחילו להנשים אותי ולעשות רוח עם מגבת כדי לעזור לי 'לנשום. ביקשתי מהם להביא לי את התרופה שלי כי הייתי תשוש והיו לי כאבים בגלל המכות. הדיל, אשתו של מוחמד, ביקשה מהחיילים להביא את התרופה מהחדר השני. רק אחרי חצי שעה בערך החיילים הרשו לה לעלות ולהביא את התרופה. כשהיא חזרה היא אמרה לי שמוחמד יושב בשירותים אחד ואיבראהים בשירותים השני ושהחדר היה הפוך לגמרי והחלונות שבורים.
החיילים שעמדו' ליד הדלת של החדר שבו ישבנו אסרו עלינו לצאת ממנו. כשביקשנו ללכת לשירותים לקח להם חצי שעה בערך עד שהם הרשו וגם אז הם עמדו ליד הדלת של השירותים ואם מישהו התעכב הם דפקו לו על הדלת ואמרו לו לצאת. ביקשנו מהם מים לשתייה אבל הם לא הסכימו להביא לנו.
בבוקר של יום שישי ה-9.1.2009, החיילים באו ואמרו לבן שלי סעד ללכת לפניהם לקומה הראשונה. הוא היה יחף. אחרי כמה דקות שמענו את איבראהים, מוחמד וסעד צועקים "אבא, אבא". כנראה שהחיילים הכו אותם. ישבתי על המזרן ולא יכולתי לעשות כלום כדי לעזור להם או להגן עליהם, כי בכניסה לחדר עמדו חיילים ושמרו שלא נצא. גם אשתו של מוחמד והילדים הקטנים שלו שמעו את הצעקות והתחילו לבכות. היינו חסרי אונים.
היה נראה לנו שהמכות מתגברות והבת שלי, רים, אמרה לחיילים: "עזבו את האחים שלי". אחד החיילים הכה אותה מול העיניים שי. הוא דחף אותה ואז יצא מהחדר, חזר עם אלה והתחיל להכות אותה בכל הגוף. אחר כך הוא הכה אותה גם עם הקסדה שלו ורים נפלה על הרצפה. החייל כיוון את הנשק שלו אלינו ואמר: "אני אירה בכם אם תזוזו". ראיתי שרים סובלת מכאבים ואיבדתי את ההכרה. אשתי ביקשה מהחיילים שיעזרו לי או שייקחו אותי לבית החולים והחיילים אמרו שהם ייקחו אותי לבית החולים והוציאו אותי מהבית.
אחרי זה החיילים הורידו את מוחמד, איבראהים וסעד. העיניים שלהם היו מכוסות והידיים קשורות. החיילים קשרו גם לי את הידיים וכיסו לי את העיניים ואז רים באה ותפסה אותי ועזרה לי ללכת. אני והילדים שלי הלכנו ברחוב והחיילים הלכו מאחורינו. תוך כדי הליכה החיילים המשיכו להכות את שלושת הבנים שלי שצעקו מכאבים. החיילים אמרו להם לשתוק וקיללו אותם ואת אללה. הם הובילו אותנו לבית שנמצא במרחק של בערך מאה שלושים מטרים מהבית שלנו, ומשקיף על רחוב סלאח א-דין. השעה הייתה '10:00 בבוקר. החיילים הורו לנו להיכנס לבית ולשבת מתחת לחדר המדרגות ואז התנפלו עלינו במכות. אחרי זה הם הורו לבת שלי רים ללכת אבל לא לחזור לבית שלנו. יותר מאוחר נודע לי שרים הלכה לבד ברחוב למרחק של שבע מאות מטרים בערך ואז נכנסה לאחד הבתים ברחוב סלאח א-דין ונשארה שם יום. אחרי זה היא הלכה לבית של אח שלי בעזה.
אחרי שהחיילים הרביצו לנו הם הכריחו אותנו ללכת עוד פעם לפניהם לכיוון טנק שעמד במרחק של מאה מטרים בערך מהבית בתוכו שאליו נכנסנו קודם. השעה הייתה בערך 13:00 בצהריים של יום שישי. שמעתי קולות של טנקים והחיילים הורו לי לעלות על טנק יחד עם שלושת הבנים שלי. נסענו בטנק בערך שלוש שעות כשהידיים שלנו קשורות והעיניים מכוסות. היה מאוד לא נוח, התנגשנו אחד בשני וקיבלנו מכות מהטנק, בעיקר בראש. הדרך הייתה ארוכה ומתישה מאוד.
אחר-כך הטנק נעצר והחיילים אמרו לנו לרדת. הם הורו לי לשבת על משהו קשה, אני חושב שזאת הייתה אבן. ישבתי על הברכיים ומול הפנים שלי היה פרוז'קטור גדול, שהצלחתי לראות למרות כיסוי העיניים. ישבתי ככה במשך חצי שעה בערך. אחר כך הגיע חייל והורה לי לעמוד וללכת לפניו. כשנעצרתי שמעתי שני חיילים מדברים אחד עם השני. אחד מהם ביקש מהשני להוריד לי את כיסויי העיניים. כשהוא הוריד את כיסוי העיניים שלי ראיתי שאני בתוך משרד. היו שם מחשב ופרוז'קטור גדול וחזק. החייל שאל מישהו אם הוא מכיר אותי. לא ראיתי את מי הוא שאל. הקול ענה: "לא, אני לא מכיר אותו". אני חושב שמישהו, אולי משתף פעולה, ישב מאחורי הפרוז'קטור. הקול אמר שאני לא המבוקש. אחרי זה החייל משך אותי ביד והוציא אותי מהחדר. הוא כיסה את העיניים שלי והורה לי לשבת על חצץ עם הידיים קשורות מלפנים כשהגב נטוי והראש למטה. כאב לי בברכיים בגב ובידיים. אני אדם מבוגר וחולה והיה לי מאוד קשה לשבת בתנוחה הזאת. היה לי גם קר מאוד. זה היה מקום פתוח ונשבה שם רוח קרה.
ישבתי ככה במשך שעה בערך עד שהגיע חייל שתפס אותי ביד וגרר אותי למרחק של חמישים מטרים עד שהגענו לחדר. הוא הרים את כיסוי העיניים והורה לי לשבת. היה שם רופא שהחזיק סטטוסקופ. הרופא בדק את לחץ הדם שלי ואת כל הגוף ואז הורה לי להוריד את כל הבגדים. התפשטתי ואמרתי לו שאני חולה לב. אחרי זה התלבשתי והחייל כיסה לי את העיניים, הוביל אותי למקום אחר והורה לי להיכנס ולשבת במקום שהרגשתי שהוא כמו צינוק. זה היה חדר בשטח של מטר וחצי על מטר וחצי.
אחרי שעה בערך דפקתי על הקירות של הצינוק והגיע חייל ששאל אותי: "מה אתה רוצה?" אמרתי לו: "אני רוצה ללכת לשירותים". אחרי בערך רבע שעה הגיע חייל ואמר לי ללכת לפניו עד שהגעתי לשירותים. הוא הרים לי את כיסוי העיניים. אמרתי לו: "תשחרר את האזיקים" אבל החייל לא הסכים. שאלתי אותו: "איך אני אשתין עם ידיים קשורות?" והוא ענה לי: "תסתדר". ניסיתי כמה פעמים ואמרתי לו שאני לא יכול ושישחרר את האזיקים ויאזוק אותי בחזרה אחרי שאשתין אבל הוא המשיך לעמוד מאחוריי ולא הסכים. בקושי הצלחתי להוריד את מכנסי הטרנינג והשתנתי. הכאבים בידיים התחזקו כי האזיקים מתהדקים כשמפעילים לחץ. אחרי שהשתנתי, החייל כיסה את העיניים שלי והחזיר אותי לצינוק.
אחרי כמה שעות נהיה לי קר לי ושוב קראתי לחייל. הגיע חייל ושאל מה אני רוצה. אמרתי לו שקר לי ושאני רוצה שמיכה כדי לחמם את החזה כי אני חולה. החייל הלך. אחרי עשר דקות בערך הוא חזר, פתח את הצינוק, זרק שמיכה על הגוף שלי וסגר את הדלת. שמתי את השמיכה על החלק העליון של הגוף, אבל היה לי קשה בגלל שהידיים היו קשורות.
אחרי שעתיים בערך הגיע חייל והוביל אותי לפניו. הוא הוריד לי את האזיקים, הרים את כיסוי העיניים והורה לי להיכנס לתוך חדר רחב. ישבו שם עוד שלושים אנשים בערך. ישבתי על מזרן בעובי של עשרה סנטימטרים בערך. הצעירים העצורים שהיו בחדר נתנו לי ארבע שמיכות והתכסיתי בהן. היה קר מאוד.
השאירו אותי שם ארבעה ימים. ביום הרביעי הגיע חייל ואמר לי לעמוד. הוא קשר את הידיים שלי וכיסה לי העיניים ואז הוביל אותי לחדר. התיישבתי והחייל הוריד לי את כיסוי העיניים. ראיתי שהוא קצין. הוא שאל אותי אם אני מחמאס. אמרתי לא שלא ושאני פנסיונר של הרשות הפלסטינית ובאתי מירדן אחרי הסכם השלום עם ישראל. אמרתי לו שאם אני או הילדים שלי היינו מחמאס היינו עוזבים את הבית לפני המבצע היבשתי ולא נשארים שם. הקצין שאל אותי: "איך אנחנו מחסלים את חמאס?" אמרתי לו: " אם תפתחו את המעברים ותתנו לאנשים לחיות לא תמצאו אחד שילחם בכם". הוא אמר: "אנחנו נחסל את חמאס ואז אתה תשתחרר מהכלא כי אתה שבוי מלחמה". עניתי לו: "הייתי בבית שלי ואתם עצרתם אותי בתוכו ולא בזירת לחימה". הוא אמר: "אינשאללה יהיה שלום ואתה תצא". אמרתי לו: "אינשאללה יהיה שלום".
אחר-כך הגיע חייל, כיסה את העיניים שלי והוביל אותי לחצר מכוסה בחצץ למשך חצי שעה. אחר-כך הוא הוביל אותי בחזרה לחדר הגדול. ישבתי שם. הייתי צריך לקחת תרופות ללב שלי אבל לא היו לי תרופות. שתיתי קצת מים ואכלתי מעט. נשארתי שם עוד יומיים. החיילים נתנו לנו לצאת החוצה לחצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב. אפילו לשירותים בקושי נתנו לנו לצאת. בשעות הערב חייל כיסה לי את העיניים והוביל אותי. הרגשתי שיש לידי עוד גבר. החייל הוביל אותנו לאיזה שהוא מקום והורה לנו לשבת על הברכיים. הרגשתי שזו אותה חצר שקודם הובילו אותי אליה. אחרי זה החייל הוביל אותי למקום אחר ולקח ממני טביעות אצבע ואז הוא לקח אותי למבנה טרומי שלא היה בו אף עצור. החייל הרים את כיסוי העיניים והוריד לי את האזיקים ואז אמר לי לשבת והלך. הייתי תשוש והיה לי קר מאוד.
אחרי חצי שעה החייל החייל חזר והוביל אותי בעיניים מכוסות וידיים קשורות לכלי-רכב ואמר לי לעלות עליו. לידי ישבו שני חיילים. נסענו ואז כלי-הרכב עצר והחיילים אמרו לי לרדת. ירדתי והלכתי איתם לחדר והם שוב לקחו לי טביעות אצבע ואז חייל הוביל אותי לחדר בגודל של שלושה על שלושה מטרים. הם הורידו לי את כיסוי העיניים ואת האזיקים ואני ישבתי. היו שם שלושה עצורים ובניהם איש מבוגר. הם אמרו שאנחנו בכלא הנגב. נשארתי בחדר הזה במשך ארבעה ימים. בגלל שנתנו לנו לצאת לשירותים רק פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם בערב, שתיתי ואכלתי רק קצת.
אחרי ארבעה ימים הגיע חייל, קשר את הידיים שלי וכיסה לי את העיניים. חיילים אחרים עשו אותו דבר לאחד הצעירים שהיו איתי ואמרו לנו לבוא איתם ולעלות על כלי רכב. 'עלינו ונסענו שלוש שעות בערך ואז ירדנו והם שוב לקחו לנו טביעות אצבעות. שאלתי את אחד החיילים לאן אנחנו הולכים והוא ענה לי שמשחררים אותנו. הבנתי שאני חוזר לבית שלי. שאלתי אותו אם הוא יודע מה עם שלושת הבנים שלי והוא אמר שהוא לא יודע. התחלתי לחשוב עליהם ודאגתי.
חייל הוביל אותי והורה לי לשבת בחדר עם הצעיר. נשארנו שם עד הבוקר. 'בבוקר הגיעו חיילים, קשרו את הידיים שלנו, כיסו לנו את העיניים והורו לנו לעלות על עוד כלי רכב. נסענו במשך כמה שעות ואז עצרנו. החיילים הורידו לנו את כיסוי העיניים והאזיקים וגיליתי שאני במעבר ארז. זה היה יום שלישי, ה-20.1.2009, והשעה הייתה 20:30. עמדנו שם שעה ואז שאלתי חיילת: "איך נחזור בלילה? אנחנו מפחדים שמישהו יירה בנו או יחשוד בנו". החיילת לא ענתה. אחרי זה הגיע חייל ואמר לנו לצאת משער שהיה כתוב עליו "אל עזה".
הלכתי עם הצעיר ויצאנו ממעבר ארז. לא ראינו לאן אנחנו הולכים. היו שם חול, אבנים ובטון. הלכנו כמו עיוורים ופחדנו מאוד. התחלתי לשנן תפילה בקול רם ועצרתי כמה פעמים לנוח כי הייתי תשוש וסחוט בגלל ההליכה, הקור והמחלות שאני סובל מהן.
המשכנו ללכת עד שהגענו למגדלי א-נדא בצפון העיירה בית חאנון. היו שם כמה צעירים. הצעיר שהיה איתי ביקש ממישהו פלאפון והתקשר לדוד שלו. הדוד הגיע עם מכונית והסיע אותי לבית שלי. כשהגעתי ראיתי שחלקים מהבית שלי הרוסים. אני חושב שהחיילים עשו חורים בקירות כדי שהצלפים יוכלו לירות משם. לא מצאתי אף אחד בבית. התקשרתי מהפלאפון של אחד השכנים לבנים שלי והם הגיעו במכונית והסיעו אותי לבית של אחי סעד ברחוב א-נפק. כל המשפחה שלי הייתה שם חוץ מהבנים שלי, שעדיין יושבים בכלא בלי שום סיבה.
במעצר הרגשתי מושפל וסבלתי מאוד. אני אדם מבוגר וחולה אבל אפילו זה לא עזר לי. לא עזר לי גם שאני אדם שוחר שלום. הכובשים פלשו לבית שלי, עצרו אותי ואת הבנים שלי, השתמשו בנו כמגנים אנושיים, חקרו אותנו, החרימו את תעודת הזהות שלי והשאירו את הבנים בכלא עד עכשיו.
עיזאת עומר מוחמד כסאב, בן 62, נשוי ואב לעשרה, הוא גמלאי של הרשות הפלסטינית ותושב שכונת א- זייתון בעיר עזה. את עדותו גבה מוחמד סבאח ב-25.1.09 בבית העד.