תר'ריד אבו אל-הווא (א-סייאד), אם לחמישה
בשנת 1993 אני ובעלי עברנו לגור יחד עם גיסי ואשתו בדירה אחת בת שלושה חדרים, שגודלה 80 מטרים. הילדים שלנו נולדו בזמן שגרנו שם: נידאל, בן 17, מוחמד, בן 16, ניבאל, בת 15, מוסא, בן 11 ותאלה, בת 7. לגיסי, סאמי א-סייאד ולאשתו יש שישה ילדים. היינו ביחד חמישה עשר אנשים והצטופפנו בשלושה חדרים. אני, בעלי והילדים שלנו גרנו ביחד בחדר אחד. הצפיפות השפיעה על היחסים שלי עם בעלי וגם על הילדים.
אחרי שהילדים גדלו המצב הפך להיות בלתי נסבל, במיוחד בגלל שאחד הבנים שלי כבר היה בגיל ההתבגרות. גיסי נאלץ לחתן את הבת שלו בגיל 15 בגלל הצפיפות. היא חיה בחדר אחד עם כל האחים שלה, וכשהיא יצאה מהחדר היא הייתה עם הבנים שלי. הבעיות האלה הכריחו אותנו לחשוב על פתרון. לא רציתי לחתן את הבת שלי צעירה כמו שקרה עם בת הדוד שלה. אני חייבת לגדל את הבת שלי אחרת.
החלטנו להסתכן ולקחת הלוואה כדי לבנות בית חדש ולשנות את החיים שלנו. התחלנו לבנות בית על חלקה באזור א-סהל בא-טור. החלקה שייכת למשפחה של בעלי כבר הרבה דורות. קיבלנו הלוואות מבני משפחה ותכננו דירה בשטח של 130 מטרים רבועים. עם כל לבנה שהוסיפו התמלאתי תקווה שהבעיה שלנו תיפתר, ושאני והמשפחה שלי נוכל לחיות בכבוד. גם המשפחה של גיסי שמחה מאוד, כי גם הם רצו לחיות בתנאים יותר טובים. עם הזמן הבית נבנה ובעלי עבד שם יום ולילה. הבנים שלנו עזרו לו. הם עבדו עד לפנות בוקר, ישנו כמה שעות ואז הלכו לבית הספר. אחרי יום הלימודים הם חזרו לבית כדי להמשיך ולעזור בבנייה.
ביום חמישי ה-1.11.2007 ארזתי לקראת המעבר. בעלי והבנים עשו תיקונים אחרונים בבית. פתאום בעלי התקשר אלי נסער. הוא אמר שאנשים מהעירייה באו לבית ונתנו לו החלטה על הפסקת העבודה ומניעת מגורים בבית. הלכתי לבית מיד. מוחמד ונידאל היו שם יחד עם בעלי, שלושתם בכו. גם אני בכיתי. זה היה היום הכי קשה בחיים שלי, מלבד היום שבו אבא שלי מת. אני והבנים שלי לעולם לא נשכח את היום הזה.
ביום ראשון ה-4.11.2007 הגיעו שוב אנשים מהעירייה. הם נתנו לנו מסמך שבו הודיעו לנו שהתקבלה החלטה מנהלית להרוס את הבית. בעלי ואני הלכנו לעורך דין, והוא הבטיח לנו שהוא יטפל במקרה שלנו תמורת 5,000$. אנחנו כבר הוצאנו את כל החסכונות שלנו על הבנייה של הבית, לכן בעלה של אחותי, עלי ח'לף, שילם בשבילנו מקדמה של 1,000$. עורך הדין השיג צו הקפאה של ההריסה למשך חודש.
לפני שהחודש עבר עורך הדין התקשר וביקש שנגיע למשרד שלו. כשהגענו אליו הוא אמר לנו שאנחנו צריכים לשלם לעירייה 7,500$ דולר כדי להציל את הבית. אמרנו לו שאין לנו כל כך הרבה כסף, והוא אמר שאם אנחנו רוצים להציל את הבית אין לנו ברירה אחרת ושאנחנו חייבים למהר. מיד אחרי שיצאתי מהמשרד של עורך הדין הלכתי לצורף ומכרתי לו את התכשיטים שלי תמורת 17,000 שקלים. באותו היום בעלי הציע את האוטו שלו למכירה. אחותי, עביר, אמרה לנו שהיא תקנה מאיתנו את האוטו. היא נתנה לבעלי 20,000 שקלים, אבל היא לא לקחה את האוטו. לווינו עוד כסף מקרובי משפחה.
כשהגענו לעורך הדין הוא ביקש מאיתנו עוד 2,000$ דולר כשכר טרחה ושילמנו לו. הוא אמר לנו שהוא בקשר עם העירייה והרגיע אותנו שהעניין מסתדר.
באמצע חודש מארס בשנת 2008 עורך הדין התקשר אלינו. בעלי ואני הלכנו אליו והוא נתן לנו מסמך עם החלטה של העירייה מה-28.2.2008 שבו היה כתוב שאנחנו צריכים להרוס חלק מהבית, ברוחב שני מטרים וחצי ובאורך של 12 מטרים, בשטח של 30 מטרים רבועים. הוא אמר לנו שככה נוכל להציל את הבית. התייעצנו עם בעלה של אחותי, עלי ח'לף, שהוא מהנדס, והחלטנו להרוס חלק מהבית ולתמוך במבנה עם סטנדים מברזל. חישבנו שהשינוי הזה יעלה לנו בערך 40,000 שקלים. לקחנו עוד הלוואות ונקלענו למצב כלכלי קשה מאוד. עשינו את זה כדי להציל את הבית, לפחות את מה שנשאר ממנו.
אחרי ההריסה הזאת עורך הדין המשיך לטפל במקרה שלנו בבית המשפט מול העירייה. בחודש אוקטובר בשנת 2008 הוא אמר לנו שהבעיה נפתרה ושאנחנו יכולים לעבור לגור בבית. הרגשנו שהמשפחה ניצלה. עברנו לבית החדש. השתמשנו בכלים משומשים וחיפשנו את החפצים הכי זולים, כי לא היה לנו כסף, אבל היינו מאושרים. אני לא אשכח את היום הראשון בו ישנו בבית שלנו. ב-24.10.2008 ישנו בבית שלנו בפעם הראשונה. אני זוכרת שהבן שלי, מוחמד, אמר לי שאפילו אם נישן על הגג הוא יהיה מאושר, כי הוא יודע שזה הבית שלו ושל האחים שלו. הבנים מילאו את הטלפון של אבא שלהם בתמונות של הבית. הם ובעלי כל כך שמחו, למרות המצב הכלכלי שלנו. בעלי עובד במוסך, וכל המשכורת שלו הלכה על החזר חובות. אני מקבלת מעט כסף מביטוח הלאומי, 1,100 שקלים בחודש. בכסף הזה אני מכסה צ'קים של 2,000 שקלים שכבר הוצאתי. ככה יוצא שכל חודש במקום להשתמש בקצבה של ביטוח לאומי, אני לוקחת הלוואה של 900 שקלים ומפקידה בבנק את הכסף הזה ואת הקצבה כדי לכסות את הצ'קים שכבר נתתי.
ב-3.2.2009 שכן התקשר ואמר לי שפקידים מהעירייה צילמו את הבית שלי מבחוץ. התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו מה קרה. מייד התקשרנו לעורך הדין והלכנו אליו. עורך הדין אמר שאנחנו חייבים להרוס את החלק המזרחי של הבית, בשטח של 24 מטרים רבועים. בעלי חזר הביתה מעורך הדין וביקש מהאחים שלו לבוא כדי לעזור בהריסה. בינתיים הילדים ואני עברנו לגור אצל אמא שלי, כי לא יכולנו להישאר בבית בזמן העבודות. למחרת שוב הגיעו אנשים מהעירייה, צילמו את חלק הבית ההרוס והלכו.
ביום חמישי ה-5.2.2009 עורך הדין הזמין אותי ואת בעלי לעירייה יחד עם מהנדס. נציג העירייה, דני ליפמן, אמר שההריסה שעשינו לא מספיקה, ושהם החליטו שצריך להרוס שני חלקים מהבית, ממזרח וממערב. בעלי אמר שעורך הדין ביקש ממנו להרוס רק את החלק המזרחי של הבית ושאם צריך הוא יהרוס גם חלק ממערב הבית. האיש מהעירייה אמר שההחלטה הזאת התקבלה מזמן. בעלי חזר הביתה והרס גם חלק ממערב הבית.
ביום ראשון ה-8.2.2009 הגיעו אנשים מהעירייה, הקיפו את הבית והתחילו להרוס אותו. היינו מופתעים מאוד. התקשרנו לעורך הדין והוא הבטיח לנו שהוא יעזור לנו ויסדר את זה עם העירייה. אחרי שההריסה נגמרה הוא התקשר לבעלי ואמר לו שהוא השיג צו להפסקת ההריסה. בעלי אמר לו שההריסה נגמרה ושהבית לא קיים יותר. אני לא יודעת אם הוא באמת השיג צו, או שהוא רק שיחק בנו.
מאז ההריסה ועד היום אנחנו לא מצליחים לעזוב את ההריסות של הבית. אנחנו גרים אצל אימא שלי, אבל הילדים שלי הולכים אחרי בית הספר להריסות. גם בעלי הולך לשם. קר בחוץ עכשיו ואני מנסה לשכנע את בעלי ואת הילדים שאין טעם ללכת לשם, אבל הם לא מפסיקים. הם הולכים להריסות ונשארים שם עד אמצע הלילה. הבנים שלי רוצים שנעבור לגור באוהל במקום שבו היה הבית. הם אוהבים את סבתא שלהם, אבל הם מרגישים שהם חיים בבית של מישהו אחר.
תר'ריד מוסא אחמד אבו אל-הווא (א-סייאד), בת 37, נשואה ואם לחמישה, היא עקרת בית ותושבת א-טור שבמחוז מזרח ירושלים. את עדותה גבה כרים ג'ובראן, בבית הוריה של העדה בא-טור ב-11.2.09.