בכפר שלנו אין אזעקה, אבל אנחנו שומעים את האזעקה מעומר. למרות שהכפר הוכר כבר לפני כמה שנים, אין פה שום אמצעי מיגון, אין ממ"דים ואין מקלט. גרים פה יותר מ-2,000 תושבים. הגגות של הבתים שלנו עשויים מפח, אז כשיש אזעקה אנחנו יוצאים מהבית ומשתטחים על האדמה בחוץ כי יותר בטוח בחוץ מאשר בתוך הבית. אם יפול טיל על הבית, הוא ייהרס לגמרי וזה מאוד מסוכן.
כפר בלתי מוכר בנגב - אילוסטרציה. צילום: Neukoln, ויקיפדיה
הילדים שלי בני שבע, חמש ושנה וחצי. הם מאוד מפוחדים וכשיש אזעקה בלילה הם מתעוררים ולא חוזרים לישון מרוב פחד. בגלל חופשת הקיץ, הילדים היו בקייטנה, אבל היא בוטלה בגלל המצב. אני עובדת בבאר שבע וכשאני יוצאת לעבודה בבוקר הם מתחננים שאשאר איתם. הם אומרים שהם מפחדים שאני לא אחזור.
הילדים יושבים כל הזמן בבית, מול הטלוויזיה והמחשב, ולא יוצאים. אנחנו יוצאים מהבית רק כשאנחנו חייבים. המצב משפיע גם על אווירת הרדמאן, האנשים מבולבלים ומפוחדים, ויש מתח באוויר, ההפך מאווירת הרוגע שיש בדרך כלל ברמדאן.
יוסרה אחמד אבו כף, נשואה ואם לשלושה, היא תושבת אום בטין, ורכזת בפורום לדו קיום בנגב. את עדותה גבתה דימה דראושה, ב-16.7.14, באמצעות הטלפון.