אני אלמנה. בעלי נהרג לפני 12 שנה. מאז אני גרה יחד עם הבן שלי, יאסר, בן 12, בבית של המשפחה שלי, בשכונת א-זעפראן באזור חקלאי באל-מר'אזי במרכז הרצועה. בבית גרים גם אמא שלי, פאטמה, שתי האחיות שלי – לילא ונסרין ואח שלי, מוחמד. לילא גרושה ויש לה שני בנים – טארק, בן 12 ועמרו, בן 11. לנסרין יש שתי בנות – אריג' בת שלוש ונוראן בת שנתיים. בבית לידנו גר אחי, אחמד, שהתחתן רק לפני חודשיים.
ביום ראשון, 13.7.14, לא ישנו כל הלילה. התקיפות של המטוסים הלכו והתגברו ועקבנו אחרי השידורים בטלוויזיה שסיקרו אותן. שמענו רעש של מזל"ט שחג באזור מעלינו. יאסר, הבן שלי, אמר לי שהוא לא יכול לישון מרוב פחד. אני זוכרת שראיתי את האחיינית שלי, נוראן, ישנה עם הידיים על האוזניים. לפני שהיא נרדמה, שמעתי אותה מתווכחת עם אחותה שלקחה ממנה בובה, ומאיימת לשלוח אותה למקום של ההפצצות. בכל פעם שהיא שומעת הפצצות היא רצה לאמא שלה ומחבקת אותה עד שיש שקט.
הילדים נרדמו בקושי באותו לילה. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר אכלנו את ארוחת הסוחור שפותחת את צום הרמדאן ואחר כך התפללנו את תפילת הבוקר. בסביבות השעה 6:00 בבוקר שמענו פיצוץ קרוב לבית. לא ידענו איפה הייתה ההפצצה אבל הבנו שהיא הייתה קרובה מאוד אלינו. פתאום נכנסו לבית אח שלי, אחמד ואשתו, סוהא שגרים לידינו. הם היו היסטריים. אחמד אמר שירו על גג הבית שלהם. ראיתי שסוהא מאוד מפוחדת. היא רעדה. היא ביקשה שנביא לה משהו כדי לכסות את הראש שלה, כי היא יצאה מהבית עם ראש חשוף ובבגדי שינה. אחותי נתנה לה בגדי תפילה. אחמד אמר שהוא חושש שזה היה טיל אזהרה ושעומדים להפציץ את הבית. הוא ביקש מאתנו לצאת מיד מהבית. התחילה המולה בבית והתארגנו לצאת. לבשתי גלימה ושמתי כיסוי ראש. לקחתי את התיק והטלפון הנייד שלי וקראתי לבן שלי שייצא איתי מהבית.
לפני שהספקנו לצאת, אמא שלי אמרה שהיא רוצה ללכת לשירותים. ליוויתי אותה לשירותים וחיכיתי לה במעבר. פתאום הרגשתי שמשהו מושך אותי פנימה לתוך הבית ושהכל מתמוטט מעליי. עשן שחור התערבב עם אבק לבן. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. לא הצלחתי לזוז. הייתי מכוסה בהריסות. סילקתי את העפר מהפה שלי. הצלחתי להזיז חלק מההריסות שכיסו אותי והוצאתי את הראש מבין ההריסות. צעקתי ליאסר, הבן שלי. בהתחלה הוא לא ענה, אבל אחרי כמה קריאות הוא ענה. הוא אמר שהוא לא יכול לזוז. אמרתי לו שלא יפחד ותכף יבואו להוציא אותו. אחר כך שמעתי את אמא קוראת לי והבנתי שהיא בחיים.
אחרי כמה דקות הגיעה אליי אחותי נסרין. היא ניסתה למשוך אותי מבין ההריסות, אבל לא הצליחה. היא שאלה אותי איפה האחות שלנו, לילא. עניתי לה שאני לא יודעת. שמעתי את נסרין מסתובבת ברחבי הבית וקוראת בשם של לילא. אחי מוחמד הגיע אלי כדי לחלץ אותי. ביקשתי ממנו שיעזוב אותי וילך לעזור ליאסר שנמצא בחדר ליד.
בינתיים הגיעו לבית כמה שכנים. יחד הם הצליחו לפנות מעליי את ההריסות ולחלץ אותי. אחר כך, הגיעו לבית כמה אמבולנסים ופינו את כל מי שנפגע לבית החולים. בבית החולים סיפרו לי שאחותי לילא נהרגה.
יש לי סדק ברגל שמאל ומכות יבשות בהרבה מקומות בגוף, אבל אני לא חושבת על עצמי, אלא רק על אחותי שנהרגה והשאירה שני יתומים קטנים בלי בית לגור בו. אמא שלי סובלת משבר באגן, בעצם הבריח ובעצמות בית החזה. הרופאים אומרים שההחלמה שלה תיקח שישה חודשים. היא מבוגרת וסובלת מסוכרת ולחץ דם ואני פוחדת שיהיו לה סיבוכים ושהיא תמות מזה. שמונה ימים אחרי האירוע, הרופאים החליטו להעביר את אמא להמשך טיפול בבית חולים בגדה המערבית. אני ליוויתי אותה. עברנו בתיאום במעבר ארז ועכשיו אנחנו בבית החולים בשכם.
תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי שוחחה גם עם האם פאטמה אל-עווידאת, בת 67, המאושפזת בבית החולים בשכם. בעת השיחה, האם לא ידעה על מות בתה שכן הרופאים חששו שהידיעה תביא להדרדרות במצבה. מתוך דבריה של אל-עווידאת:
פאטמה אל-עווידאת, אמן של עבלה א-נבאהין ולילא אל-עווידאת, בבית החולים. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 24.7.14אני לא רגועה לגבי הבת שלי, לילא. לא ראיתי אותה מאז יום האירוע ואני לא יודעת מה קרה לה. היא לא הגיעה לבקר אותי בבית החולים בעזה. כשאני שואלת את הילדים האחרים שלי עליה, הם אומרים שהיא נשארה בבית לטפל בילדים. כשאני מבקשת מהם לדבר איתה בטלפון הם אומרים לי שבמקום שהיא נמצאת נפלה רשת הטלפון הקווית ואין חשמל כדי להטעין את הטלפונים הניידים.
אני שותקת ולא אומרת כלום. אבל הלב שלי מרגיש שקרה לה משהו רע והם לא רוצים לספר לי.
הלוואי ויכולתי להגיע עכשיו לבית של קרובי המשפחה שלנו שאליהם בני המשפחה עברו אחרי ההפצצה. אני כל כך רוצה לוודא שלילא בסדר ולחבק אותה. אני רוצה לדעת למה היא לא ביקרה אותי בבית החולים. אני לא חסרה לה? היא לא רוצה לראות אותי?
אני חושבת שאולי היא לא הגיעה בגלל שהילדים הקטנים שלה פוחדים מקולות ההפצצות. הם כל הזמן נאחזים בה ולא עוזבים עד שהשקט חוזר. אולי היא לא יכולה לעזוב את הילדים ופחדה להביא אותם לבית החולים. אני חוששת שיקרה להם משהו. אני מתפללת שהילדים והנכדים שלי ושאר התושבים יהיו בסדר ויצאו מהמלחמה הזאת בשלום.
לא נשאר לנו אף אחד. אבא שלי נפטר לפני כמה שנים. איבדתי בעל ועכשיו גם אחות. אמא פצועה קשה. אני מרגישה שבכל רגע אני עלולה לאבד עוד אחד מבני המשפחה. המצב בעזה מסוכן וקשה מאוד. בכל דקה עולה מספר ההרוגים. בעלה של אחותי עזב אותה ואת הילדים והתחתן עם אישה אחרת. אין לו שום קשר אליהם. הוא אפילו לא שואל עליהם. אני לא יודעת איך הם יגדלו בלי אבא ואמא.
לילא סבלה מאוד בחיי הנישואין שלה. היא ניסתה להמשיך בנישואין למען שני הילדים, אבל בשלב מסוים היא לא יכלה יותר והעדיפה להתגרש. היא תמיד אמרה שהיא לא רוצה דבר מהעולם חוץ משני הקטנים שלה ושהיא רוצה לגדל אותם להיות אנשים טובים ומלומדים. היא קיוותה שהם יפצו אותה על כל שנות האומללות. היא לא ידעה שטיל יסיים את החיים שלה וימנע ממנה לראות את הבנים שלה גדלים.
אני יודעת שהיא דאגה מאוד שהם ייפגעו בהפצצות. היא הייתה אומרת: "שאני אמות אבל שהם לא ישרטו". הטיל שהרג אותה שרף את הפנים היפות שלה. את העיניים היפות. את הגוף שלה. הדבר האחרון שהיא אמרה לי הוא שהיא רוצה ללבוש את הגלימה המסורתית שלה לפני שהיא יוצאת מהבית. היא עמדה לצאת ואז חזרה כדי ללבוש את הגלימה. אחרי זה כבר לא ראיתי אותה.
כל המשפחה מפוזרת עכשיו. אני נמצאת עם אמא בשכם, בגדה המערבית. אחי אחמד עבר לגור עם אשתו, סוהא, בבית של המשפחה שלה בדיר אל-בלח. הבן שלי, יאסר נמצא עם אחי מוחמד ואחותי נסרין והילדים שלה בבית של קרובי משפחה שלנו באל-מר'אזי. אני דואגת להם ולא יודעת אם עוד אזכה לראות אותם, כי כל האנשים בעזה הם בעצם מטרות. כולנו שהידים בפוטנציה. אנחנו רק לא מתים יחד. אולי כדי שיהיה מי שיקבור את המתים.
כל העולם מסתכל על מה שקורה לנו ולא עושה שום דבר כדי לעצור את זה. כאילו שהם לא שומעים ולא רואים. אם היינו חיות אולי היו מרחמים עלינו אבל הם לא מחשיבים אותנו בכלל. איבדנו את התקווה לישועה מהעולם. נשאר לנו רק להתפלל לאללה שהמוות יהיה קל ולא כואב, זה הכל.
עבלה חסן אחמד א-נבאהין, בת 41, היא אלמנה ואם לילד, תושבת מחנה הפליטים אל-מר'אזי במרכז רצועת עזה. את עדותה גבתה תחקירנית בצלם בשכם, סלמא א-דיבעי, בבית החולים בשכם ב-24.7.2014