יעקב ינון ונכדתו. הצילום באדיבות המשפחה
אנחנו פה בנתיב העשרה סובלים מירי רקטות ופצמ"רים כבר 14 שנה. אנחנו הישוב הכי צמוד לגדר. יש לנו חומות שמסתירות אותנו. לפני עשרה ימים נהרג כאן עובד זר, תאילנדי.
הבית שלנו נמצא במרחק של 200 מטרים מהגבול הצפוני של רצועת עזה. אין לי ילדים קטנים אבל המצב במושב היה בלתי נסבל, רעש אימים מהירי משני הכיוונים. אי אפשר להתרכז בשום דבר. לפני שלושה שבועות יצאנו מהמושב. בימים האחרונים היינו בירושלים, בנצרת ואצל הילדים.
יש לי יתרון גדול כי לבן שלי יש שני בתי הארחה אז אני לא מרגיש תלות באנשים אחרים. אם הייתי יושב אצל מישהו בבית הייתי מרגיש אי נוחות.
אני אגרונום, מומחה לגידולי שדה, הדרכה וליווי. העבודה שלי רובה ככולה בשדות. לפני שיצאנו מהמושב המשכתי להגיע לשדות. כל עוד אני יכול לעבוד אני עובד. אני נולדתי בשדה לפני כמעט 70 שנה, גדלתי בשדה, למדתי עבדתי בשדה, שום דבר לא ישנה את זה. זה חזק מהכל.
לעובדה שאנחנו לא בבית יש משמעות. זה עולה לא מעט כסף, ארוחות בחוץ במקום להכין בבית. אנחנו לא מסכנים אבל זה עול כלכלי לא קטן, שמצטרף לעול נפשי והם מעצימים אחד את השני.
יש אי בהירות לגבי העתיד. האם כשנחזור נחזור לחיים הקודמים שלנו, כשהילדים שלנו לא הגיעו למושב לביקורים או שנחזור למציאות אחרת לגמרי שתעשה לכולם טוב גם להם וגם לנו.
הילדים שלי ביקרו במושב בפעם האחרונה בפסח. בזמן הביקור שלהם, הייתה אזעקת צבע אדום. הנכדים שלי התעוררו בזמן שהעברנו אותם לממ"ד ומאז הם לא מוכנים לחזור.
אני חושב שרוב המשפחות עם הילדים עזבו את המושב. חזרתי ביום חמישי כדי לקחת בגדים ותרופות ולא ראיתי שמישהו מהן נמצא.
יעקב ינון, בן 69, הוא אגרונום ותושב נתיב העשרה. את עדותו גבתה אסנת סוקובלינסקי באמצעות הטלפון ב-4.8.14