עינויים במשפט הישראלי

בחוק הפלילי הישראלי, שני סעיפים רלוונטיים העוסקים בשימוש בכוח על-ידי עובדי ציבור ובקבילותן של ראיות שהושגו בכוח:

א. שימוש בכוח מצד עובד ציבור (סעיף 277 לחוק העונשין), כולל איסור ברור על שימוש בכוח מצד עובד ציבור: "עובד הציבור העושה אחת מאלה, דינו מאסר שלוש שנים: 1) המשתמש, או מורה להשתמש, בכוח או באלימות נגד אדם כדי לסחוט ממנו, או מאחר, שהאדם יש לו עניין בו, הודאה בעבירה או מידע בדבר עבירה; 2) מאיים על אדם, או מורה שיאיימו עליו, בפגיעה בגופו או בנכסיו, שלו או של אחר, שהאדם יש לו עניין בו, כדי לסחוט מן האדם הודאה בעבירה או מידע בדבר עבירה".

ב. קבילותן של ראיות שהושגו בכוח (סעיף 21 של פקודת הראיות), קובע: "עדות על הודאת הנאשם כי עבר עבירה תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודאה ובית-המשפט ראה שההודאה היתה חופשית ומרצון."

קיימות בחוק הגבלות אחרות על השגת הודאות ושיטות חקירה. החוק הפלילי: סעיף 277 לחוק העונשין, המוזכר לעיל, אשר מגדיר שימוש בכוח בעת חקירה כפשע; החוק האזרחי: סעיפים 23 ו-25 לפקודת הנזיקין המגדירים נזק גופני או נפשי הנגרם לחשוד כסוג של תקיפה; המשפט המינהלי מחייב את חוקרי השב"כ, כמו עובדי ציבור אחרים, לא לחרוג מסמכותם החוקית.