חיילים פשטו באישון לילה על בניין המגורים של משפחת דענא בחברון, כלאו כמאה מבני המשפחה עד הבוקר בחדר האורחים שלה וערכו חיפוש אלים בכל הדירות

ביום ראשון, 10.10.21, בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר, פשטו עשרות חיילים לבניין של משפחת דענא המורחבת, בו גרים 102 בני המשפחה, בהם 52 קטינים. הבניין ניצב בשכונת אל-חריקה בחברון ומוקף בגדר החוצצת בינו לבין ההתנחלות קריית ארבע.

החיילים נכנסו ל-12 הדירות בבניין, העירו את כל בני המשפחה ואז ערכו בהן חיפוש ותקפו את אחד מבני המשפחה, מוחמד, בן 28. הם ערכו חיפוש גם בחצר ואז הוציאו אליה את מוחמד ואחיו יזיד, בן 29, אזוקים ומכוסי עיניים. לאחר החיפוש, הובילו החיילים את בני המשפחות לדיוואן (חדר האורחים) של המשפחה הניצב בחצר. כשביקשו הילדים ללכת לשירותים הובילו אותם חיילים לדירות ללא ליווי של מבוגר ממשפחתם. רק הסבא והסבתא – נועמאן, בן 78, וסמיחה, בת 69, הורשו להישאר בדירתם.

החיילים החזיקו את המשפחה בדיוואן עד למחרת ב-8:30 בבוקר, אז עזבו כשהם לוקחים עמם את יזיד דענא, שהוחזק במעצר למשך עשרה ימים ושוחרר בלא כלום, לאחר ששילם ערבות 1,500 ש"ח. בשל ליל השימורים לא הלכו הילדים באותו יום לבית הספר והמבוגרים הפסידו יום עבודה.

חודש קודם לכן, ב-3.9.21, תועדו חיילים בווידיאו כשהם נכנסים בערב לבית המשפחה, מורים להורים לרכז את כל הילדים במרפסת ומצלמים אותם בטענה שיידו אבנים לעבר החיילים. לאחר שצילמו את הילדים עזבו החיילים את הבניין.

כניסות החיילים באישון לילה לבתי פלסטינים הן כבר מזמן חלק מהשגרה שמייצר משטר הכיבוש בגדה המערבית. החיילים נכנסים לבתים, מעירים את כל דיירי הבית - בהם ילדים ותינוקות, משחיתים את חפציהם האישיים ויוצרים אי סדר בבית ומסביבו. החיילים מותירים את בני המשפחה מפוחדים ומותשים, לאחר לילה ללא שינה, בבית הפוך. כל זאת תוך התעלמות מוחלטת מפרטיותם ומההפרעה לשגרת חייהם.

תחקירן בצלם מוסא אבו השהש גבה את עדויותיהם של בני משפחת דענא על מה שהתרחש באותו לילה:

נועמאן דענא, בן 78, סיפר בעדותו:

אני ואשתי סמיחה, בת 69, גרים בדירה בקומה העליונה בבניין המשפחתי. איתנו בבניין גרים הבנים הנשואים שלנו עם המשפחות שלהם. בסך הכול גרים בבניין 102 איש, רובם נשים וילדים. אני חולה לב ועברתי שני ניתוחים, אשתי חולת סכרת וסובלת מלחץ דם גבוה.

התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת של הדירה. כשפתחתי ראיתי חיילים. קצין שדיבר ערבית אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי בחוץ והסברתי לו שאני איש חולה ושהוא יכול להגיד לי מה שהוא רוצה גם בתוך הבית. הוא שאל אותי למי שייכים הבניין והקרקע. עניתי לו שהם שייכים לי ולמשפחה שלי. הוא אמר שאם כך, אני האחראי לכל מה שמתרחש כאן. עניתי לו שמעולם לא היו לנו בעיות.

בינתיים הגיע לדירה הבן שלי נאייף, בן 48. הוא נישק את היד שלי. כשהקצין ראה את זה הוא אמר שאני נראה אדם מכובד והוא מצפה ממני להגיד את האמת. הוא הבהיר שהם מחפשים נשק ושאני צריך למסור להם אותו. הסברתי לקצין שמעולם לא החזקתי בנשק וכך גם הבנים שלי. נכנסתי והתיישבתי בסלון ליד אשתי שהתעוררה בינתיים. השארתי את הדלת פתוחה.

הקצין רצה להיכנס עם כמה חיילים וכלב ולעשות חיפוש בדירה. אמרתי לו שהם יכולים לעשות חיפוש אבל בלי הכלב. הבהרתי לו שאנחנו מוסלמים ושהכלב טמא בעינינו, אבל הוא התעקש להכניס את הכלב. הקצין והחיילים נכנסו עם הכלב והתחילו לחפש. הם נברו בכל תכולת הבית.

אחרי החיפוש נשארנו בדירה והחיילים יצאו ממנה. הם נשארו בחצר. ראיתי כמה מהם חופרים בקרקע מול הבית שלי. הם פגעו בקיר ובדלת העץ של המחסן שליד הכניסה לבית. החיילים נשארו בשטח שלנו עד השעה 8:30 בבוקר.

מרוות דענא, בת 43, נשואה ואם לשבעה, סיפרה בעדותה על אותו לילה:

אני ובעלי עדנאן, בן 58, גרים בבניין עם שבעת הילדים שלנו, הבכור בן 18 והקטן בן 3. באותו לילה התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת הדירה. פתחתי את הדלת וראיתי חיילים שאמרו לי שהם רוצים לעשות חיפוש בדירה. אמרתי להם שהם לא יכולים להיכנס כי בעלי לא בבית. הם התעלמו ממני ויותר מעשרה חיילים נכנסו לבית יחד עם כלב. הם התפרסו בכל פינות הבית. הקצין הורה לי לשבת עם שבעת הילדים שלי בסלון ולא לזוז.

אחרי זמן קצר החיילים הורו לנו ללכת איתם לדיוואן שנמצא בחצר הבית, שמשמש את המשפחה לאירועים. בדרך לשם שמענו את מוחמד, הבן של גיסי, בן 28, צועק מתוך הדירה שלהם. חשבתי שהחיילים תוקפים אותו. כשהגענו לדיוואן כבר היו שם חלק מהגיסים שלי עם משפחותיהם, יותר מארבעים אנשים, ואז החיילים הביאו עוד אנשים מהמשפחה. כבר היינו שם בערך 100 בני אדם.

הם החזיקו אותנו בדיוואן עד השעה 8:30 בבוקר. בינתיים החיילים עשו חיפושים בכל הדירות והמחסנים. כשהילדים שלי ביקשו ללכת לשירותים החיילים ליוו אותם לאחת הדירות, אבל הם לא נתנו למבוגרים ללוות אותם. ראינו דרך החלון את החיילים מוציאים את מוחמד ויזיד, הבנים של גיסי, עם עיניים מכוסות וידיים אזוקות.

אף אחד מאיתנו לא ישן באותו לילה. ובבוקר הילדים לא הלכו לבית הספר, וגם המבוגרים לא הלכו לעבודה. החיילים שחררו אותנו רק בשעה 8:30 בבוקר, אז הם עזבו. כשחזרתי הביתה מצאתי את כל הבית מבולגן. לקח לי כל היום לסדר את הבית.

זו לא פעם ראשונה שהחיילים פושטים על הבתים שלנו באמצע הלילה ומעירים אותנו לפעמים הם כולאים אותנו למשך שעות ארוכות. הפלישה האחרונה הייתה ב-3.9.21 כשחיילים הגיעו לבניין והוציאו לחצר את כל הילדים, כולל הבנים הקטנים שלי.

סמר דענא, בת 50, נשואה ואם לשמונה, תיארה את החיפוש שערכו החיילים בביתה:

אני גרה עם בעלי עימאד, בן 55, וארבעת הילדים שלנו, הגדול מוחמד, בן 28 והקטן, ח'לדון, בן 16.

ב-10.10.21, לפנות בוקר, התעוררתי יחד עם שאר בני הבית מדפיקות בדלת הדירה. כשבעלי פתח את הדלת נכנסו לתוך הבית כמה חיילים ואחד מהם מיד תפס את בעלי, כופף לו את הזרוע לאחור ושאל אותו על דיירי הבניין. בעלי ענה לו שהאחים שלו והמשפחות שלהם גרים כאן. החיילים הוציאו אותו החוצה.

בערך עשרה חיילים עשו חיפוש בדירה שלנו, יחד עם כלב. אותי ואת שלושת הילדים שלי החזיקו בזמן החיפוש בתוך אחד החדרים בדירה. הבן שלי, מוחמד, מחה על זה שהכניסו כלב לדירה ואז שני חיילים הובילו אותו לחדר האורחים שצמוד לחדר שבו החזיקו אותנו. שמעתי צעקות והבנתי שהחיילים תוקפים אותו. בני ענאן מחה ואז אחד החיילים ששמר עלינו דחף אותו והורה לו לשתוק. שמעתי רעש של הזזת רהיטים ואת החיילים מסתובבים במטבח ובחדרי השינה. לא ידעתי מה הם מחפשים. החיילים החזיקו אותנו בחדר במשך שעה בערך. דאגתי ופחדתי, בעיקר כי לא ידעתי מה קרה לבני מוחמד, שכבר לא שמעתי אותו מחדר האורחים.

אחרי החיפוש החיילים הובילו אותנו לדיוואן בחצר של הבניין. בדרך לשם ראיתי את הבנים שלי יזיד ומוחמד בחצר, עם כיסוי עיניים וידיים אזוקות לאחור. ניסיתי לדבר איתם אבל החיילים אסרו עליי והורו לי להיכנס מהר לדיוואן. בדיוואן מצאתי את כל הגיסים שלי עם המשפחות שלהם, בערך 100 בני אדם, רובם ילדים. נשארנו שם עד 8:30 בבוקר. הם עצרו את הבן שלי, יזיד ושחררו את מוחמד. חזרתי הביתה מותשת ועייפה אבל למרות זאת לא הצלחתי לישון בגלל הפחד והדאגה על יזיד. בדקתי את הבית, הייתי בהלם מהיקף הנזק והבלגאן שהחיילים עשו בבית שלנו. הם חתכו את החבלים של הווילונות והרסו את הארון של הבת שלי אמל, בת 19. נאלצנו לזרוק אותו. לקח לנו יומיים לסדר את הבית מחדש.