עבד א-רחמאן עבד אל-ר׳פור

בן 21, סטודנט, תושב ח'אן יונס, סיפר כיצד נעקרה משפחתו שוב ושוב בעקבות הוראות הצבא ולבסוף נפגעה בהפגזה שבה נהרגו אביו, אחד מאחיו ושלוש מאחיותיו וקרובי משפחה נוספים

עד המלחמה גרתי עם ההורים שלי וששת האחים והאחיות שלי, שצעירים ממני, באזור א-סטר אל-ר׳רבי בח׳אן יונס.

תמונה

ב-2.12.23 הצבא פיזר באזור כרוזים שהורו לנו להתפנות וככה עשינו. באותו ערב, לפני תפילת השקיעה, אני ובני המשפחה שלי עזבנו את הבית. רק הדודים שלי, שגרו בבתים לידנו, סירבו לעזוב כי לא היה להם לאן ללכת.

אני והמשפחה שלי הלכנו ברגל לבית של סבא שלי מצד אמא, עבד אל-לטיף, בשנות השמונים לחייו, שגר מדרום לח'אן יונס. בבניין של סבא היו ארבע קומות ובכל קומה היו בערך ארבע משפחות. אנחנו היינו בקומת הקרקע, ביחד עם עוד 25 קרובי משפחה. היה שם צפוף מאוד והיה מחסור במים, חשמל וגם אוכל. מים זורמים קיבלנו רק פעם בשבוע למשך בערך שש שעות. כשהמים הגיעו מילאנו סירים וכלים, מה שאפשר. פעם ביומיים הלכנו לבית החולים נאסר כדי להטעין סוללות בשביל תאורה.

ב-4.12.23 נודע לנו שהצבא הישראלי הפציץ את הבית של הסבא שלי מצד אבא, מחמוד עבד אל-ר'פור שהיה למרבה המזל ריק מאנשים. זה היה בית של שלוש קומות, באזור אל-מג׳איידה בח׳אן יונס.

ב-7.12.23, התקשרו אלינו שכנים שלנו והודיעו לנו שהצבא הפציץ את הבתים של הדודים שלי באזור א-סטר אל-ר׳רבי בח׳אן יונס ולמעלה מ-30 מבני המשפחה שלנו נהרגו.

למחרת, היו הפצצות ליד הבית של סבא שלי שבו היינו, אז עברנו משם לחווה חקלאית של דוד של אבא שלי באזור שליד נמל אל-קרארה. ניקינו שם חממה והתיישבנו בה. זו חווה של שני דונם וכל שלוש משפחות קיבלו שטח לגור בו.

תמונה

נשארנו בחווה בערך ארבעה חודשים, למרות שהיו שם באזור כמעט כל יום הפגזות של טנקים ורסיסים נפלו בשטח החווה. חיינו שם בפחד ויצאנו מהחווה רק בשביל דברים חיוניים כמו הצטיידות באוכל. הסתמכנו בעיקר על סיוע שמחלקים לעקורים.

היה שם גם קר מאוד ולא היו לנו מזרונים ושמיכות – כשעזבנו את הבית של סבא שלי נאלצנו להשאיר את הכל מאחור. אז לבשנו כמה שכבות של בגדים כדי להתחמם.

ואז, ביום חמישי אחד, בסוף חודש דצמבר או תחילת חודש ינואר, אני לא בטוח, שמענו בלילה הפצצות קרוב אלינו וצעקות. הלכתי עם אבא שלי ובן דוד שלי לכיוון הקולות והצעקות. התקדמנו בערך 100 מטר, ופתאום ראינו מולנו מבנה שהופצץ. היו שם גבר פצוע ושלוש הבנות שלו, שנהרגו. פינינו אותו ולמחרת בבוקר חזרנו לשם ומצאנו את חלקי הגופות של שלוש הבנות. הן היו ממשפחת מסאלחה ונעקרו מאזור אל-קרארה.

ביום שבת, 9.3.24, שמענו משכנים שהצבא הישראלי הודיע שהוא עומד לפלוש לאזור אל-מוואסי שממערב לאל-קרארה. הפעם סירבנו להתפנות. היינו הרבה אנשים, בעיקר נשים, ילדים וקשישים וגם בעלי צרכים מיוחדים, וכבר לא נשאר לנו לאן ללכת.

באותו ערב התפללנו את תפילת הערב וישבנו ביחד כמו בכל ערב. ואז, בלילה, טילים שנורו ממטוס פגעו קרוב לחווה ואחרי חצי שעה טנקים התחילו להפגיז את האזור. עבר עלינו לילה מאוד מפחיד והילדים צעקו. כשעלה השחר והמצב נרגע קצת, נרדמנו. התעוררתי עדיין בחושך, מצעקות של האחיות שלי. קמתי והדלקתי פנס ואז ראיתי את אבא שלי, מוניר, בן 49, ואחותי שיימאא בת 14, נפצעו שניהם קשה בראש.

כולנו היינו בהלם, עמדנו שם והסתכלנו עליהם ולא ידענו מה לעשות. בן דוד שלי, מחמוד עבד אל-ר׳פור, בן 19, ניסה להזעיק אמבולנס, אבל אף אחד לא ענה לו.

תמונה

אחרי בערך עשר דקות היה עוד פיצוץ, אני חושב שזה היה פגז מטנק. באותו רגע הייתי מחוץ לאוהל ביחד עם דוד שלי, סמיר, בן 46, אימא שלי, אחותי אלאא, בת 18 ואחי מוחמד, בן 10. סמיר נפצע מרסיסים בחזה ונפל על הקרקע. נכנסתי לאוהל שלנו וגיליתי שכל מי שהיה בתוכו נפצע או נהרג. שלוש האחיות שלי, אפנאן, בת 16, שיימאא, בת 15, דוחא, בת 13, אחי מחמוד, בן 16, ובן דודי מחמוד, בן 19, שניסה קודם להזמין אמבולנס, כולם נהרגו. אשתו של דוד שלי נפצעה ברגל, והבן שלה אחמד, בן 15, נפצע בירך ימין. זה היה מראה מחריד ובקושי החזקתי מעמד ולא התמוטטתי שם. לא יכולתי לטפל בפצועים כי חששתי שיפגיזו אותנו שוב. נאלצתי פשוט לנטוש אותם. יצאתי החוצה ולקחתי את אימא שלי, את אחי מוחמד ואחותי אלאא ואת הבנים של דוד שלי, עומר, בן 5, ועבד א-לטיף, בן 9, והלכנו ברגל לכיוון הים, לאוהלים של קרובי משפחה שלנו.

כשהגענו אליהם סיפרתי להם מה קרה ואז נסענו בחזרה לחווה. חלק נסעו בטוק טוק ואני ובן דוד שלי נסענו בעגלה רתומה לסוס. כשהגענו התחלנו לבדוק את הנפגעים ולקחנו את הפצועים ואת הגופות בטוק טוק ובעגלה לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח. בכל מקום בדרך היו הרוגים ופצועים.

בבית חולים הכריזו על מותם של אבא שלי, שלוש האחיות שלי, אחי מחמוד, בן הדוד שלי מחמוד, סידקי שהיה ראש המשפחה המורחבת שלנו והבת שלו נג׳ווא, בת 30, ועוד שני קרובי משפחה שלנו, אילהאם יונס עבד אל-ר׳פור, בת 25, נשואה ואם לשני ילדים קטנים ואחמד סידקי עבד אל-ר׳פור (בן 35), נשוי ואב לחמישה, שנפצע קשה ומת למחרת.

היו יותר מ-12 פצועים מהמשפחה. 10 טופלו ושוחררו באותו יום מבית החולים. ושניים נפצעו קשה יותר: בן דוד שלי, ח׳אלד סמיר, היה שלושה ימים בטיפול נמרץ ואז נותח ושוחרר אחרי 10 ימים. דודה שלי מקבולה, בת 72 שנפצעה וגם סבלה משבר באגן, אושפזה לשלושה ימים ואז גם היא שוחררה.

איבדתי באותו לילה את אבא שלי, שלוש מאחיותי, אחי ובן דוד שלי. אבא שלי היה אימאם ודרשן במסגד ועבד עבור הווקף. אחותי דוחא הייתה תלמידה בכיתה ז׳, אחותי אפנאן הייתה תלמידה בכיתה י׳, אחותי שיימאא הייתה תלמידה בכיתה ח׳, ואחי מחמוד היה בכיתה ד׳. בן דוד שלי מחמוד סמיר היה סטודנט שנה שנייה באוניברסיטה.

ב-18.4.24 אני, אימא שלי, אחותי אלאא, ואחי מוחמד הצלחנו לצאת מרצועת עזה למצרים ועכשיו אנחנו פה בקהיר.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-12.5.24

עדותה של סאמיה עבד אל-לטיף עבד אל-ר'פור, אמו של עבד א-רחמאן