עבדאללה שקורה

בן 40, אלמן ואב לשלושה, תושב העיר ח'אן יונס, מספר על אשתו שנהרגה מול עיני בנו, על העקירה ועל הרעב הכבד

איבדתי את אשתי, אולפת ח'אלד חמודה, בת 35, ב-24.1.24 מירי של הצבא. אני אב לשלושה ילדים, מוחמד, בן 14, אמג'ד, בן 12 וארכאן, בן שבע, ועד פרוץ המלחמה עבדתי במסעדה. אבל מאז איבדתי את העבודה שלי והפכתי למובטל.

כשפרצה המלחמה, נשארנו עד ינואר 2024 בבית שלנו בשכונת אל-אמל בעיר ח'אן יונס. אבל אז כוחות הכיבוש התחילו להתקדם לשכונה שלנו תוך כדי הפגזות מטנקים, ירי מקוואדקופטרים והפצצות ממטוסים. אני ואולפת החלטנו לעקור עם הילדים למקום בטוח, והתחלנו להתארגן לעזיבה. באותו יום, הבן שלנו ארכאן סבל מכאבי שיניים ולפני שיצאנו, אולפת לקחה אותו למרפאת השיניים של הסהר האדום שליד הבית שלנו. אני נשארתי בבית עם שאר הבנים כדי לארוז למסע ולארגן לנו מכונית לנסוע בה.

תמונה

למרות שהצבא כבר היה באזור הבית שלנו, לא חשבתי שיפגעו באשתי ובבן שלי בדרך למרפאה. אבל ברגע שהם הגיעו לשער של הסהר האדום, הייתה תקיפה משולבת: ירי מקוואדקופטר ופגז מטנק. אשתי נפגעה מרסיסים בבטן ונהרגה במקום, וארכאן, שהיה עד להרג של אמא שלו, חזר הביתה לבדו בבכי. כששאלתי אותו מה קרה הוא רק אמר לי שאמא שלו מתה. באותה שעה הירי וההפצצות נמשכו, ואני לא יכולתי להגיע אליה.

אספתי את הילדים ויצאנו מהר מהבית. אני אפילו לא יודע מי הביא את אשתי לקבורה. כבר באותו יום עקרנו לעיר רפיח.

נוסף למלחמה, לפחד ולבהלה של השנה וחצי האחרונות, חווינו וגם את האובדן של אשתי ואם ילדיי. האובדן הזה קשה מאוד עבורי ועבור הילדים. הטראומה של ארכאן הייתה קשה במיוחד, כי הוא ראה אותה נהרגת מול עיניו, מחזה שהוא אינו יכול לשכוח וכנראה לעולם לא יוכל. אנחנו חיים מאז בעצב וביגון רב. אולפת הייתה הכול בשבילנו, ובלעדיה החיים שלנו שחורים משחור. אמא היא כל העולם בשביל ילדים. בכל פעם שהם שומעים את המילה "אמא", אני רואה את העצב על הפנים שלהם, ובמיוחד של ארכאן. בנוסף, ב-21.7.24, חצי שנה אחרי שאיבדו את אולפת, אמא שלי, זהר שקורה, בת 77, נפטרה, והם חוו עוד אובדן. מאז הם שואלים כל הזמן על שתיהן, וכל מה שאני יכול לומר זה "תסתכלו למעלה לשמיים, אמא וסבתא שלכם שם".

תמונה

נשארנו ברפיח חמישה חודשים, באוהל שלא ממש ראוי למגורים. היו הפצצות בכל מקום. בתור אבא, אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי לדאוג לצרכים של הילדים שלי ולהגן עליהם. אבל העקירה היא חוויה מתישה וכואבת לכולם ואלה היו חמישה חודשים של סבל.

ואז הצבא פלש לרפיח ונאלצנו שוב לעקור. חזרנו לבית שלנו בח'אן יונס ומצאנו שהכול נהרס. תיקנתי מה שיכולתי כדי שנוכל לגור בו. פניתי לאנשי ההגנה האזרחית והם לקחו אותנו לקבר של אשתי. כשהילדים שלי הגיעו לראשונה לקבר של אמא שלהם, הם לא רצו ללכת משם כל היום. הם דיברו אליה ובכו. מאוחר יותר, העברנו את גופתה לבית הקברות השכונתי.

במלחמה האכזרית הזו כבר חווינו הרבה דברים קשים: הרג, עקירה, הרס ורעב. אבל הרעב שאנחנו חווים בחודשיים האחרונים הוא כבר בקנה מידה אחר. המעברים נסגרו והכנסת הסחורות לרצועה נאסרה לגמרי. זו עוד שיטת לחימה שהצבא הישראלי נוקט נגד האזרחים ברצועה: מלחמת ההרעבה. הילדים שלי מתחננים שאשיג להם בשר או ביצים, ואני נאלץ לומר להם שאין ואני לא יכול. מה פשעו הילדים שלי? למה מגיע להם לרעוב?

הרעב שנכפה עלינו עכשיו הוא מצמית. אי אפשר להשיג פה כלום חוץ ממעט קמח, קופסאות שימורים, אורז ודגנים, אפונה ושעועית. הירקות הטריים היחידים שנמכרים פה הם עגבניות, מלפפונים ופלפל, אבל הם יקרים מדי בשבילנו. בשר או דגים או ביצים אין פה בכלל. אבל אפילו את מה שאפשר לקנות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבשל. אין גז בישול בכלל ואפשר לבשל רק על מדורה, אבל עצי ההסקה יקרים מדי בשבילנו. לכן, אנחנו מסתמכים רק על אוכל מוכן שמחלקים בבתי התמחוי וקצת קופסאות שימורים. בלי בתי התמחוי היינו כבר מתים ברעב. אנחנו עומדים בתורים הארוכים לאוכל כדי לחזור הביתה עם צלחת של תבשיל. לפעמים הילדים שלי עומדים בתור ולפעמים אני. קילוגרם אחד של קמח עולה חמישים שקלים, וכשאפשר אני קונה ואופה לחם, אבל הכמות הזו נגמרת מהר מאוד. כבר 53 ימים שאנחנו ממש מורעבים.

תמונה

אני מסתפק בארוחה אחת ביום כדי שאוכל לתת לילדים שלי שתיים. בבוקר אנחנו אוכלים פלאפל ולחם. מוכרים פה שני כדורי פלאפל בשקל, אבל הם לא משביעים. בערב, אם התמזל מזלנו, אנחנו מקבלים אוכל מבית התמחוי, ואם יש, אני פותח גם קופסאות שימורים של פול או שעועית.

עד המצור החדש קיבלנו חבילות אוכל מסוכנות אונר"א וארגוני סיוע אחרים, אבל עכשיו כבר אין. לפעמים, כשאין לנו אוכל ובית התמחוי סגור, אנחנו מסתפקים בלחם ותה שאני מכין. בתקופה האחרונה נסגרו הרבה בתי תמחוי.

העמידה בתור לאוכל בבתי התמחוי גם מסוכנת מאוד, ובמיוחד לילדים. שמעתי שלא מזמן נרמס ילד למוות בגלל הדוחק, בתור כזה בצפון הרצועה. הצבא גם הפציץ בתי תמחוי כשהמוני אנשים עמדו בהם בתור, והיו הרוגים ופצועים. אחד האירועים האלה היה במוואסי בח'אן יונס. הצבא הפציץ אנשים חפים מפשע, שרק עמדו בתור כדי לקבל צלחת של תבשיל.

אני כבר לא זוכר מתי אכלנו מוצרי חלב או פירות או שתינו מיץ. שכחנו מה זה אוכל בריא והילדים שלי איבדו הרבה משקל בגלל שהם אוכלים רק אוכל משומר, דגנים ותבשילים מבית התמחוי. גם את התבשילים האלה הרי מכינים בדרך כלל מאוכל משומר ולא מירקות טריים. זה אוכל לא מזין ואפילו מזיק. לפעמים הילדים סובלים מכאבי בטן חזקים ומשלשולים. עצוב לי לראות אותם רזים כל-כך. אנחנו מתגעגעים לטעם של כל כך הרבה דברים, למראה של שווקים מלאים כל טוב. לא פעם הילדים הולכים לישון רעבים ונמאס לי לחיות ככה.

בעיה גדולה נוספת היא שאין גישה לבנקים וכדי למשוך כסף אנחנו משלמים לסוחרים עמלות גבוהות. המצב הזה הביא אותי עד פשיטת יד. הכול פה ברצועה קפא על מקומו. אין פה חיים, יש רק מוות, הרס, הפצצות ורעב.

אנחנו סובלים מאוד גם מרעש ההפצצות הבלתי-פוסק, שהוא מעל ומעבר למה שבני אדם יכולים לשאת. הילדים שלי משתוקקים ללילה אחד שבו יוכלו לישון בשקט, בלי הפרעות, בלי פחד ובהלה.

נוסף לכל אלה נשללה מהילדים שלי גם הזכות ללמוד. בתי הספר ששלהם נהרסו. גזלו מהם כל דבר יפה בחיים. מגיע להם לגדול בשקט ובביטחון כמו שאר הילדים בעולם. אבל הכיבוש גזל מהם את אמם, את האפשרות לחיות בבטחה והוא מרעיב אותם.

אני רוצה שהקול שלי יגיע לכל העולם. שכולם ישמעו על הסבל שלנו, על העינויים שהמשפחה שלי עוברת. על האובדן, העקירה ובמיוחד הרעב. מלחמת ההרעבה היא הגרועה ביותר. נידונו פה למוות איטי. כולם פה מצפים למות בהפצצות בכל שעה ובכל דקה, אבל גם אם נשרוד את ההפצצות, נמות ברעב.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-23.4.25