א.ד. סטודנטית בת 19 לרוקחות

תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, סיפרה על ההפצצה שבה נהרג אחיה בן ה-17 ועל מעצרה בידי חיילים וההתעללות שעברה:

גרתי עם ההורים שלי, חאתם וח'אוולה, שלושת האחים שלי, אוסאמה, בן 17, מוחמד, בן 16, ועבדאללה, בן 14, ושתי האחיות שלי, סארה, בת ארבע, ומייס, בת תשע, במחנה הפליטים ג'באליא. בהתחלת המלחמה היו הפצצות וירי באזור אבל זה לא היה ממש קרוב אלינו אז נשארנו בבית. אבל ב-7.11.23, ב-23:00, היו הפצצות ממש קרובות אלינו והצבא גם הפיץ כרוזים שקראו לנו לצאת. לא עזבנו מייד, חיכינו לראות מה קורה. ב-18.11.23, אחרי תפילת הבוקר, לקחנו איתנו קצת בגדים, מצעים ומסמכים ואת הטלפונים שלנו ועזבנו. בהתחלה הגענו לבית ספר של אונר"א באזור אל-פאלוג'ה במחנה ג'באליא, ולאחר כמה שעות עברנו לבית של דוד שלי, איאד סאלם, בן 53, בתוך המחנה.

היינו שם בערך עשרים אנשים. ביום שהגענו הבית נפגע בהפצצה ואיבדנו שלושה בני משפחה: אחי מוחמד, בת דודה שלי שמס סאלם, בת 13 ואשתו של סבא שלי, מרים סאלם, בת 55. אני, אוסאמה ועבדאללה נחבלנו משברי בניין שנפלו עלינו. אוסאמה נפצע בראש והיה זקוק לתפרים והוא פונה יחד עם מייס וסארה, שנחבלו קצת, לבית החולים אל-עוודה ואני ועבדאללה פונינו לבית החולים האינדונזי. ההורים שלנו לא נפגעו. בבית החולים עשו לנו בדיקות ואשפזו אותנו ללילה. למחרת בבוקר קברנו את אחי מוחמד.

כששוחררנו מבית החולים הלכנו לבית של דוד אחר, מוחמד סאלם, בן 46, גם הוא במחנה ג'באליא, ששאר המשפחה כבר עברה אליו. היו שם 35 בני אדם והיה צפוף מאוד וכל הזמן היו הפגזות ורסיסים נפלו על הבית. כבר לא היה לנו כלום. לא בגדים, לא מצעים ואפילו לא נעליים. הכול הלך בהפצצה. נשארנו שם ארבעה ימים ואז אבא החליט שאנחנו חייבים לעבור דרומה.

ב-22.11.23 התפללנו את תפילת הבוקר ויצאנו. מצאנו רכב שלקח אותנו עד לכיכר אל-כווית בכביש סלאח א-דין. הגענו לשם בערך בשעה 10:00, משם לקחנו עגלה רתומה לחמור. הגענו למחסום נצרים בתוך עשר דקות.

במחסום היו כמה טנקים. אימא שלי נתנה יד לאחי עבדאללה, אני נתתי יד לאחותי סארה ומייס הלכה לפנינו. הלכנו בשורה, אחד לצד השני. היו כמה חיילים על תלולית עפר שחילקו הוראות. הם הורו לנו לשבת על הקרקע במרחק של בערך שלושים מטרים מהם ולא לזוז. אחד מהם כיוון אלינו את הנשק. אחרי חצי שעה בערך הם הורו לנו ללכת כשאנחנו מרימים תעודות הזהות ולשמור על מרחק של מטר בין אחד לשני.

שמעתי חייל כורז שמי שלובשת מעיל אדום וזו שמאחוריה עם צעיף לבן יבואו אליו. מייס הייתה עם המעיל האדום ואני הייתי עם הצעיף הלבן. הוא קילל אותנו והורה לנו שוב לבוא אליו. לקחתי את מייס והלכנו לעמוד בטור של האנשים שקראו להם. חייל שישב מאחורי תלולית עפר במרחק של בערך 15 מטרים ממני דרש ברמקול את מספר תעודת הזהות שלי ושאל אם מישהו מהמשפחה שלי משתייך לתנועת חמאס. עניתי שלא והוא שאל: "האם שמעת משהו על החטופים הישראלים?", עניתי שלא. הוא שאל כמה אחים ואחיות יש לי ומה הסדר שלהם. אחר כך הוא אמר שישאלו אותי כמה שאלות עם פוליגרף ואז ישחררו אותי.

החייל לקח אותנו, הושיב אותנו על החול ואז כיסו לנו את העיניים. הצצתי מתחת לכיסוי וראיתי מולי בחורה וערמות חול. שמעתי חיילות מתקרבות. הן הקימו אותנו והוליכו אותנו במשך שתי דקות ושוב הושיבו אותנו על חול. הורידו לי את כיסוי העיניים וחייל דרש את השם המרובע שלי ואת מספר תעודת הזהות. הוא רצה גם את מספר תעודת הזהות של מייס ואמרתי לו שהיא קטנה ושאין לה תעודת זהות. הוא אמר לי ללכת איתה לטור השני. עמדנו שם בערך רבע שעה ואז הגיע התור שלנו. חייל אמר רק לי לגשת לתלולית חול קטנה. ראיתי את אמא שלי מרחוק, ואמרתי לסארה לחזור אליה.

אחר כך החייל אמר לי להתקדם אל שני דגלים ירוקים. הלכתי לשם. היה שם מעבר שעברתי דרכו ואז ראיתי שאני מאחורי גדר, לבד עם שלוש חיילות וחייל. הם הורו לי להיכנס לאוהל שהיה שם ליד. כשנכנסתי היו שם חיילות שאמרו לי להתפשט ולשים על הארץ את הטלפון ואת התיק שלי, שהיו בו תכשיטים של אמא שלי. התפשטתי ואז אחת החיילות אמרה לי להסתובב ואז להתלבש.

הן כיסו לי את העיניים עם חתיכת בד ואזקו לי את הידיים מקדימה עם אזיקונים מפלסטיק לבן. שתי חיילות החזיקו אותי משני הצדדים והובילו אותי משם למקום שבו אמרו לי לחתום על מסמך. העיניים שלי היו עדיין מכוסות וחתמתי בלי לראות על מה אני חותמת. הושיבו אותי על כיסא, הורידו לו את כיסוי העיניים, והיה שם אדם ששאל אותי בערבית מה השם המרובע שלי ובת כמה אני. הוא שאל מה אני לומדת ובאיזו שנה אני וביקש את השמות של ההורים והאחים שלי ורצה לדעת הם עושים. אמרתי לו שאמא שלי מורה בבית ספר של אונר"א ואבא שלי רופא ומרצה באוניברסיטה. שמעתי שם קולות של עוד עצורות, נראה לי שהיו שם בערך שש. החיילים הביאו לנו מים. היה קר ואחת הבחורות ביקשה שמיכה אבל לא נתנו לה. הם קשרו לי ליד חתיכת פלסטיק עם המספר 12.

ישבנו וחיכינו עד שבלילה החיילים הכניסו אותנו לרכב ומישהו בעט בנו. נסענו בערך חצי שעה. שמענו צעקות של גברים, שכנראה היו בג'יפ אחר. הורידו אותנו מהג'יפ והוליכו אותנו לאוהל שבו הושיבו אותנו על הקרקע, שהייתה מלאה באבנים. היינו שש בחורות. היה קר וביקשנו שמיכות והם הביאו שמיכה קלה לכל אחת. אחת הבחורות סבלה מכאבים. החיילים ביקשו שאתרגם לאנגלית את מה שהיא אומרת ותרגמתי להם שהיא חושבת שהיא הפילה את התינוק שלה. אחד החיילים אמר Oh My God. נכנסה רופאה וכיסתה אותה בשמיכה ואמרו לה לנעול נעליים כדי שיהיה לה פחות קר. החיילים אמרו לנו לישון אבל היה קר מדי ושכבנו אזוקות על אבנים, אז לא ממש הצלחנו.

בבוקר חייל הוליך אותנו יחפות, על קרקע מלאה באבנים, לאוטובוס. הושיבו אותנו כל אחת על ספסל נפרד והורו לנו לכופף את הגב ולהוריד את הראש. נסענו באוטובוס הרבה זמן. ירדנו במקום שלא הכרתי. אחר כך נודע לי מהאסירות שזה היה מחנה ענתות. הושיבו אותנו על אבנים בשטח מוקף בגדר תיל.

משם לקחו אותנו אחת אחת לחדר שהיו בו כמה חיילות. בחדר הורידו לנו את כיסוי העיניים ונתנו לנו בגדים אחרים ללבוש. אלה היו בגדים קלים, מכנסיים אפורות וחולצה בצבע בז'. הם הורו לנו להוריד את כיסוי הראש וכשביקשתי להשאיר אותו אמרו שאסור. הם לקחו את שרשרת הזהב ושני הצמידים שענדתי וגם 700 דינר שהיו עליי והחתימו אותי על מסמך פיקדון, בלי לתרגם לי את התוכן שלו. הם צילמו אותי בטלפון סלולארי בלי כיסוי ראש. אחד החיילים שאל אותי מאיפה אני יודעת אנגלית ואז הם לקחו אותנו למרפאה ושם עשו לנו כמה בדיקות כמו חום ולחץ דם. הם שאלו אותי אם אני סובלת ממחלות ועניתי שאני חולת תלסמיה ולוקחת חומצה פולית.

אחר כך אזקו אותנו כל שתיים ביחד באזיקי מתכת, אחת ברגל ימין והשנייה ברגל שמאל. החיילת הידקה אותם. כיסו לנו את העיניים והעלו אותנו לאוטובוס ונסענו חמש דקות. באוטובוס שמעתי את הבחורה שאמרה קודם שהפילה צועקת מכאבים וקצין צעק עליה. כשהגענו הורידו אותנו, הסירו את האזיקים ולקחו אותנו לחקירה, אחת אחרי השנייה, עם עיניים מכוסות.

כשהגיע התור שלי לחקירה, חיילת הכניסה אותי למשרד. היא הורידה לי את כיסוי העיניים והושיבה אותי. נכנס חוקר ושאל בת כמה אני, מה אני לומדת, כמה אחים ואחיות יש לי, על הדודים מצד אבא ואמא, במה ההורים עוסקים, אם יש לנו נשק ואם אני מכירה אנשים מחמאס. הוא הראה לי תמונה של בן דודה שלי מצד אבא ושאל אותי עליו. אמרתי לו שאני לא יודעת איפה הוא עובד ואין לי קשר איתו. הוא ביקש את מס' הטלפון שלו וכשלא ידעתי אותו הוא צעק עליי.

הוא שאל אותי על החטופים הישראלים בעזה וביקש ממני לסמן במפה את הבית שלי ואת הבתים של השכנים. בכל פעם שאמרתי שאני לא יודעת משהו הוא צעק עליי. החקירה נמשכה בערך שעה, במהלכה רוב הזמן החוקר קילל אותי ולא שאל שאלות. הוא אמר שאנחנו חמורים, מלוכלכים ושלא מגיע לנו לחיות. הוא קילל את אחי שנהרג בהפצצה ואמר שצריך להשמיד את הילדים בעזה, לגרש את כולנו, להרוס לנו את הבתים ולמחוק אותנו. הוא אמר שהעם הפלסטיני הוא זבל. בסוף החקירה החוקר אמר לי: את חצופה, חצופה, חצופה! ואז אמר: תיקחו אותה.

אזקו לי את הידיים ולקחו אותי למקום שהיה כמו כלוב מברזל, בחוץ. פגשתי שם את הבחורות שהיו איתי קודם. החזיקו אותנו שם בכלוב שבוע, במהלכו לקחו אותי עוד פעמיים לחקירה. נתנו לכל אחת מאיתנו שמיכה אחת קלה. לאכול קיבלנו לבן, תפוח וחתיכת לחם. לשירותים לקחו אותנו כשאנחנו אזוקות. הם היו מלוכלכים מאוד ולא היו שם מים לרחוץ ידיים.

בחקירה השנייה שאלו אותי על המיקום של כמה אתרים: בית החולים אל-ימן א-סעיד, בית החולים כמאל עדוואן, בתי ספר של אונר"א, השוק במחנה הפליטים ג'באליא וגם על שמות של עסקים בשוק.

ב-29.11.23, העלו אותנו אזוקות לאוטובוסים שבהם פעלו מזגנים בעוצמה גבוהה והאוויר היה קפוא והסיעו אותנו לכלא דמון. בכלא הכניסו אותנו לתא קטן עם שירותים, שש בחורות ביחד. ביום שלישי, 9.1.24, הגיעו חיילים מהכלא, קראו בשמות שלנו והודיעו לנו שאנחנו משתחררות. אחת מאיתנו, ניהאל אל-ר'נדור, שוחררה לפני האחרות.

הם העבירו אותנו לבית מעצר אחר, כשאנחנו אזוקות בידיים וברגליים. ראיתי שלט שכתוב בו באר שבע. נשארנו שם שלושה ימים והיחס שם היה גרוע במיוחד. הכריחו אותנו לשבת על חצץ והחיילות היו מאוד אלימות. הן דחפו אותנו והכו אותנו על הראש. זה נמשך שלושה ימים, אסור היה לנו לשכב, לזוז או לגעת בכיסוי העיניים. רק לשירותים לקחו אותנו. לאכול קיבלנו רק קצת טונה ולחם.

בסוף החזירו לי שם את הצמידים והשרשרת ו-700 הדינרים והעבירו אותנו למעבר כרם שלום בדרום הרצועה. כשהגעתי לשם התקשרתי למשפחה שלי ואז אמא הגיעה לפגוש אותי. עכשיו אני עם המשפחה שלי במחנה העקורים בח'אן יונס.

במהלך המעצר שלי לא ביקרו אותנו מהצלב האדום ולא נתנו לנו לדבר עם עורך דין או להודיע למשפחות שלנו איפה אנחנו.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.1.24