אחלאם א-תלולי

בת 33, עיתונאית וצלמת תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, סיפרה ב-27.5.24 על תלאות משפחתה העקורה מאז תחילת המלחמה ועל שלושה מבני משפחתה הקרובה שנורו על-ידי חיילים. בדצמבר 2024 קיבל בצלם מא-תלולי עדויות מוקלטת שבהן סיפרה מה קרה למשפחתה בהמשך. ב-13.1.25 נהרגה א-תלולי בהפצצה ישראלית כשהגיעה לאזור שבו ניתן היה להתחבר לאינטרנט

מאז תחילת המלחמה, הצבא הישראלי הפציץ את צפון רצועת עזה בלי הבחנה. גם הבית שלי, בשכונת תל-א-זעתר במחנה הפליטים ג׳באליא, הופצץ. בעקבות זאת עברנו למחנה עקורים בתוך אחד מבתי הספר 'אבו זייתון' במחנה הפליטים ג'באליא.

אבא שלי, נאפז א-תלולי, בן 59, לא יכול היה לעקור איתנו. הוא קטוע רגל מהאינתיפאדה השנייה ומתנייד בכיסא גלגלים ובנוסף, הוא חולה סוכרת ויש לו לחץ דם גבוה, ושחמת הכבד. הוא נשאר לבדו בבית.

במחנה העקורים עברה עלינו תקופה קשה מאוד, במיוחד בחודשים אוקטובר ונובמבר 2023. פחדנו כל הזמן מההפצצות האקראיות, והיה שם צפוף ומלוכלך, אבל לא היה מקום אחר שנוכל להיות בו. לא היה מספיק אוכל ולא סיוע הומניטרי, והמחירים בשוק היו ממש גבוהים, אז לא יכולנו לקנות מצרכים.

כשנגמרה הפסקת האש, בערך בתחילת חודש דצמבר, המצב החמיר עוד יותר. שכונת תל א-זעתר כותרה על ידי הצבא הישראלי, והם הציבו צלפים על גגות הבתים. ביום שלישי, 5.12.23, אמא שלי ואשתו השנייה של אבא שלי הלכו לבקר את אבא, כדי להביא לו אוכל. כשהן היו בדרך חזרה, ברחוב שמול הבית שלנו, אשתו של אבא שלי נורתה על ידי הצלפים שהיו באזור, והיא נהרגה. אמא שלי לא נפגעה רק בנס.

מאז ועד ל-15.12.23, אבא שלי היה כמעט בלי אוכל ובלי מים. באותו היום הצבא הוציא את כל התושבים מבתיהם והורה להם לעזוב. אבא יצא עם השכנים, וכשהם התקרבו לאולם אבו ח׳אטר במחנה ג'באליא, הצלפים ירו בו, והוא נהרג. אחד מהשכנים סיפר לנו על מה שקרה. אחרי ששמענו, אני, אמא והאחים שלי החלטנו להסתכן ולחפש את אבא, ואכן, מצאנו את אבא הרוג. קברנו אותו מאחורי בתי ספר 'אבו זייתון'. 

בתוך בתי הספר המצב נהיה יותר ויותר קשה, והחודשים הכי קשים שעברו עלינו היו ינואר, פברואר ומרץ. באותה תקופה לא נכנס לאזור שום סיוע, היה מחסור חמור בקמח, וגם כשהגיע קמח לחנויות, המחיר שלו היה מאוד גבוה ולא יכולנו לקנות אותו. כמעט מתנו מרעב. זה היה הנשק הכי נורא – נשק ההרעבה. למרות כל זה, הרעב, ההפצצות והמוות של אבא שלי ואשתו, הצלחנו לשרוד.

בתחילת חודש מרץ, יום או יומיים לפני חודש הרמדאן, האח שלי נימר א-תלולי, בן 26 ואבא לשלושה ילדים, הלך לכיכר א-נאבולסי כדי לנסות להביא לנו אוכל וקמח. מאז אותו יום אבד איתו הקשר. אנחנו עד היום לא יודעים מה קרה לו.

ביום רביעי, 15.5.24, טנקים פלשו למחנה ג׳באליא, והגיעו לאזור בתי הספר 'אבו זייתון'. מצאנו את עצמנו תחת מצור. אף אחד לא יכול היה להיכנס לבית הספר או לצאת ממנו. באותו בוקר, בסביבות השעה 7:00 או 8:00, אני לא ממש זוכרת, הגיע אחד התושבים ואמר לנו שהבן שלו נפגע ושהוא צריך עזרה. מרים, אחותי, בת 25, שאלה איפה הפצוע וכשהוא ענה שבחוץ ברחוב, היא יצאה לעזור לו. עמדתי ליד הדלת של בית הספר עם אמא שלי. מרים הלכה כשהיא מניפה דגל לבן. היא התקדמה רק כמה צעדים, ואז עצרה באמצע הכביש, אני לא יודעת מה בדיוק היא ראתה, וברחה לכיוון שלי. באותו רגע צלף ירה כדור שפגע לה בגב ויצא מהבטן, והיא נפלה על הקרקע. מרים הסתכלה עלינו, בלי לדבר או לזוז. אמרתי לה: ״מרים, בואי, תנסי לגרור את עצמך, שנוכל לפנות אותך״. היא לא הצליחה, ואז ירו בה שוב, ארבעה כדורים. היא מתה מול העיניים שלנו. אני ואמא שלי ברחנו לתוך בית הספר, ועזבנו את מרים איפה שהייתה.

היו חילופי ירי באזור וההפצצות התגברו מכל הכיוונים ואז הבתים שמול בית הספר הופצצו. הצבא שלח אלינו שני אנשים שלא הכרנו, עם מכלי בנזין, כדי לשרוף את בית הספר והכיתות. באותו זמן הצבא הרס עם דחפורים את גדר בית הספר ואת השירותים, ושרף את כל אוהלי העקורים.

לכל בית ספר נכנסו כמה טנקים ודחפור, והאזור הפך לאזור השמדה. רצינו לקבור את מרים אבל החיילים אמרנו לנו ללכת מערבה ושהם יטפלו בגופה שלה. אחד החיילים אמר לאמא שלי ״אל תדאגי אני נותן לך את המילה שלי, אני אקבור אותה״. מאוחר יותר, שכנה שלנו שהתעכבה שם עד 22:00 בערך, כי ההורים שלה היו חולים והתקשו להתפנות, סיפרה לנו שהחיילים הרימו את הגופה של מרים עם דחפור וכיסו אותה בחול.

עכשיו נעקרנו לא רק מהבתים שלנו אלא גם ממחנה העקורים. אנחנו נמצאות באזור א-שיח' רדוואן במערב העיר עזה, אצל קרובי משפחה, אבל גם פה לא באמת בטוח או ראוי למגורים ואין אפילו גישה לשירותים. כבר עברנו מלחמות אבל זו הקשה מכולן מבחינת ההרס, ההפצצות, ההרעבה, העקירה, ההרוגים והאובדן. במקום שאנחנו עכשיו מקבלים חבילת מזון כל שבועיים. אנחנו לא יכולים אפילו לקנות ירקות מהשוק כי המחיר שלהם מטורף. מחיר ק״ג בצל הגיע ל-120 ש״ח.

צפון הרצועה נחרב, במיוחד מחנה ג׳באליא, ואי אפשר לתאר עד כמה המצב פה קשה. אנחנו מחכים עד שהצבא ייסוג, כדי שנוכל לחזור למחנה, לחפש את גופתה של אחותי.

ביוני 2024, לאחר שהצבא נסוג מאזור ג'באליא, חזרה אחלאם ביחד עם אמה, אחיותיה ואחיה הקטן לביתם במחנה הפליטים. אך בסוף נובמבר 2024 נאלצו בני המשפחה לעבור לבית החולים האינדונזי לאחר שהצבא שב ופלש לאזור. ב-23.12.24 פשט הצבא על בית החולים והורה לצוות הרפואי, החולים והעקורים לעזוב את המקום. בעדות מוקלטת שמסרה לבצלם באותו יום סיפרה א-תלולי:

אחרי שהצבא פלש שוב לאזור שלנו באוקטובר 2024, המצב החמיר מאוד ונעשה מסוכן. כולם עזבו את האזור, חוץ מאתנו ומעוד כמה אנשים. בסוף חודש נובמבר 2024, עברתי עם אמא שלי, שלוש האחיות שלי ואחינו הקטן לבית החולים האינדונזי שבו אחותי רים עבדה כאחות, כי לא היה לנו מקום אחר ללכת אליו ולא רצינו להיות באוהל ברחוב.

ואז הצבא הגיע לאזור של בית החולים האינדונזי והתחיל לירות מקוודקופטרים על החלונות שלו. בכל פעם שהקוואדקופטרים התקרבו היינו עוברים מהחדרים, שהשקיפו על הרחוב שעובר מצומת חמודה לכיוון כיכר זאיד, למסדרונות שהיו מוגנים יותר. זה קרה כל לילה כשהם נכנסו.

כשהם הגיעו לאזור, ביום הראשון, הם נכנסו לבית ספר שליד בית החולים והוציאו ממנו את כל העקורים. לא הרשו לאף אחד להישאר בבית הספר. האנשים נדרשו ללכת משם כשקוואדקופטרים טסים מעליהם כדי לוודא שהם לא יסטו ימינה או שמאלה. החיילים השתמשו בשני עצורים כמגן אנושי והם אלה שהראו להם את הדרך.

הצבא נשאר באזור והם שלחו את שני העצורים לתוך בית החולים כדי לומר לנו שאנחנו צריכים להתפנות, אבל לא היה לנו לאן ללכת. אמא שלי מתקשה בהליכה בגלל שיש לה שחיקת סחוס וחוץ מאיתנו היו בבית החולים רק עוד שתיים או שלוש משפחות של עקורים ומטופלים ואנשי צוות, כולם אנשים שלא מסוגלים להגיע ברגל למערב עזה.

הצבא איים עלינו והזהיר אותנו שלוש פעמים. באחת הפעמים, הם הפגיזו או הפציצו את הגג, את הקומה השלישית. הם השמידו את רוב מכלי המים שבגג ופגעו גם באנטנה של התקשורת ובגנרטורים. הם אסרו על אמבולנסים ואספקה להגיע לבית החולים וזה החמיר את המחסור במוצרי מזון ותרופות. 

אנחנו עדיין בבית החולים והצבא נמצא ממש קרוב אלינו ולפעמים חיילים גם נכנסים פנימה. הם פוצצו רובוט בתל א-זעתר, מול בית החולים. זה היה פיצוץ מאוד גדול שגרם לנזק ולפצועים גם בתוך בית החולים. כל לילה הצבא מתקרב ויש פיצוצים ואז הם נסוגים ורק אז אנחנו מעיזים ללכת לישון. אנחנו חיים בפחד והשער צריך להישאר סגור, אסור לשום עקור להיכנס לבית החולים או לצאת מהשער של בית החולים. כשחיילים נכנסים לבית החולים הם אומרים לנו שאסור לנו להתקרב לחלונות ולדלת, שחייבת להישאר סגורה. הכל אסור. אסור לזוז, כל תזוזה תוביל לירי.  

ביומיים האחרונים פניתי לכל מיני אנשים, ביקשתי שיפעלו למעננו אצל ממשלות, ארגון הבריאות העולמי והצלב האדום, למען האנשים שלכודים פה בבתי החולים באזור, האינדונזי, אל-עוודה וכמאל עדוואן. אנחנו יכולים לראות ולשמוע מפה את ההתקפות על כמאל עדוואן, כי זה קרוב אלינו. אנחנו אזרחים, לא טרוריסטים. אין לנו נשק. אנחנו עקורים, חולים, מלווים של חולים ואנשי צוותים רפואיים, אנשים חפים מפשע.

אנחנו מייחלים כל הזמן שהמלחמה הזאת תסתיים, שאנשים פה יוכלו לקבל את הטיפול שהם זקוקים לו, שיגיעו לבתי החולים מזון וסולר לבתי החולים ושהמכשור הרפואי יתוקן. רוב בתי החולים כבר לא פועלים בעקבות ההתקפות עליהם.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-27.5.24

ב-29.12.24 שלחה אחלם א-תלולי לבצלם הקלטה נוספת ואחרונה שבה סיפרה על הפינוי שלה ושל בני משפחתה מבית החולים:

ביום שלישי, 24.12.24, בשעה שלוש לפנות בוקר, חגו מעל אזור תל א-זעתר הרבה מטוסים והיו הפצצות אינטנסיביות. כשהן נפסקו, טנקים התקרבו אלינו והתחילו לירות. בהתחלה חשבנו שזה ירי כמו שהיה פה כל הזמן, שטנקים עברו פה וירו ירי חי. אבל הפעם זה היה אחרת.

הטנקים נעמדו מול השער המערבי והתחילו לירות עליו ולכרוז לרופא אליאס וליוסף אבו רוקבה, שאחראי על המעבדה שיגיעו לשער, והירי על המבנה לא פסק. בינתיים הצבא הפציץ את הבניינים הגבוהים שמול בית החולים באזור תל א-זעתר וגרם לשריפה בבניינים ובנוסף שיטח את האזור.

החיילים הורו לכל מי שבבית החולים לרדת לקבלה. ירדנו כולנו, כולל הצוות הרפואי והחולים, ואז הם הורו לכולנו לצאת החוצה חוץ מד"ר אליאס וממהנדס התחזוקה עבד ושתי אחיות, שהיו אמורים להישאר עם כמה חולים שלא יכלו ללכת. נשארנו למטה בקבלה. בשעה 4:30 יצאנו לשער ועמדנו מול הטנק. התחלנו ללכת כשטנק אחד לפנינו, אחד מאחורינו ואחד משמאלנו וקוואדקופטר טס מעלינו. ראינו טנקים גם ליד השער המזרחי של בית החולים. כל האזור כבר שוטח לגמרי.

הלכנו כולנו לכיוון כביש סלאח א-דין ושם החיילים הכניסו אותנו לצריף ששימש אותם לחקירות. הושיבו את הנשים בצד ולקחו את הגברים. המודיעין הצבאי חקר אותם אחד אחרי השני. אחרי חצי שעה בערך הם הוציאו את כל הנשים ואמרו לנו ללכת מערבה. הם לקחו מאיתנו את החפצים שלנו. רק אחר-כך נודע לי שהם שחררו את כל הגברים חוץ מ-16 צעירים שהם עצרו.

תודה לאל, הצלחנו להגיע בשלום למערב העיר עזה ושם התיישבנו בבית של האחות אימאן, קולגה של אחותי רים. פשוט אין לנו מקום אחר ללכת.

נודע לנו שיום אחרי שעזבנו את בית החולים האינדונזי, הצבא העביר לשם את המטופלים מבית החולים כמאל עדוואן, ביניהם חולים במצב קריטי. אין בבית החולים הזה שום תשתית לתמוך בהם, אין גנרטורים ואין מים או מזון. אני מקווה שכולם ייצאו מזה בשלום.

* אחלאם א-תלולי נהרגה ב-13.1.25, כשבועיים אחרי שהקליטה את עדותה האחרונה כשהגיעה לאזור צומת אל-ר'פרי כדי להתחבר לאינטרנט ובית סמוך הופצץ.

** לקריאת עדות שמסרה לבצלם אסמהאן א-תלולי, אמה של אחלאם, כחצי שנה לפני שבתה נהרגה.