אחמד אבו פול

בן 40 ואב לארבעה, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, סיפר על הפצצת הבניין שבה איבד את אחת מנשותיו ושלושה מארבעת ילדיו, ועל הרעב בצפון הרצועה

תמונה

אני פרמדיק ומאז 8.10.23 אני עובד בלי הפסקה ותחת המון לחץ. הייתי מגיע הביתה רק לכמה דקות כדי לראות את הילדים שלי, עולא, בת 14, יוסף, בן 12, מוחמד, בן ארבע וראסיל, בת שבעה חודשים ואת שתי הנשים שלי, איסלאם ושיימאא, ולפעמים הייתי מביא איתי אוכל. הייתי מתעכב לראות רק שכולם בסדר ולהירגע ומייד חוזר לעבודה.

העבודה שלי בתור פרמדיק מסוכנת מאוד. ב-7.11.23 הצבא הישראלי ירה טיל ופגע באמבולנס שלי בזמן שישבתי בו עם עוד כמה אנשי צוות. הפגיעה הייתה די קלה אבל כל האזור של בית החולים כמאל עדוואן היה תחת התקפה של מטוסים וטנקים של הצבא הישראלי. היה שם הרס בהיקף אדיר וכל הרחובות באזור נחסמו מחרבות הבניינים שהופצצו שם.

ב-7.12.23 כשהייתי במשמרת, הודיעו לי שהבניין של המשפחה נפגע מירי ושחלק מבני המשפחה שלי שהיו בבית נפצעו. הגעתי לשם מהר למרות שהיה שם עדיין ירי באזור והיה מאוד מסוכן. ראיתי ששלוש קומות בבניין של המשפחה נפגעו אבל הנזקים היו קלים. הצלחתי לחלץ את כל מי שהיה צריך טיפול רפואי ולקחתי אותם לבית החולים כמאל עדוואן בחמש עגלות רתומות לחמורים.

באותו יום אחי סח'ר נהרג כשהיה במחנה ג'באליא אבל זה נודע לי רק למחרת. הלכתי לשם לאסוף את הגופה שלו וסחבתי אותו על הכתפיים שלי עד למתחם של בית החולים כמאל עדוואן ושם קברתי אותו. הייתי במצב נורא אבל הייתי חייב לחזור לעבודה מייד אחרי זה.

כשבני המשפחה שלי השתחררו מבית החולים הם חזרו הביתה, כי הנזקים לבניין היו קלים. אבל 

תמונה

ב-12.12.23 הבניין הופצץ שוב. הפעם איבדתי 28 בני משפחה, בהם אשתי הראשונה איסלאם ושלושה מארבעת הילדים שלי. 26 בני משפחה נוספים נפצעו, חלק באורח קשה וחלק באורח בינוני וקל. ניסיתי לחלץ גופות מתחת להריסות. זה היה נורא. זיהיתי את הגופה של הבן שלי מוחמד, בן ארבע, וגם את הגופה של האחיין שלי, שגם היה רק ילד, אבל הירי שם נמשך ולא יכולתי לחלץ אותן. נאלצתי לברוח משם.

חזרתי לשם רק אחרי כמה ימים, ב-17.12.23, עם כמה קולגות. הזזנו בידיים שלנו את שברי הבניין שהיו על גופות המשפחה שלי. עשינו את כל העבודה בידיים ובעזרת קצת ציוד קל. בסוף הצלחנו לחלץ משם את הגופות של מוחמד, של אשתי איסלאם, של אבא שלי, של שתי האחיות שלי, ושל דודה שלי. עשיתי את זה בקור רוח. כבר לא נותר בי רגש וזה אפשר לי לחלץ את כולם. אחר-כך קברתי אותם אחד ליד השני בבית קברות אל-פאלוג'ה במחנה ג'באליא.

ב-20.12.23 הצבא פלש לאזור של בית החולים כמאל עדוואן והוציא את כל הנשים, הילדים והזקנים והחיילים הוליכו אותם בערך שני קילומטרים. אותי ועוד כמה אנשים הם עצרו והחזיקו אותנו במשך 12 שעות עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. ייחלתי למות.

חילוץ הגופות מהבניין שלנו עוד נמשך. 25 ימים אחרי ההפצצה הוצאתי משם גם את הגופות של הבת שלי, ראסיל, בת שבעה חודשים, ושל אחיינית שלי, שגם היא הייתה רק ילדה קטנה. את הגופה שלה מצאתי בלי ראש. רק חודש אחרי ההפצצה הצלחתי לחלץ את הגופות של שאר בני המשפחה, כולל הבן שלי יוסף.

תמונה

בתחילת פברואר הצלחתי להעביר את אמא שלי, את אשתי שיימאא ואת הבת שלי עולא, בת 14, ששרדה את ההתקפה אבל נפצעה בראש וברגל, לבית חולים של הסהר האדום בח'אן יונס. שבוע אחר-כך, ב-9.2.24, הצבא הישראלי פלש לשם ועצר את אשתי. אמא שלי והבת שלי נשארו בבית החולים והן מאושפזות שם עד היום. שמעתי שהצבא מקיף את בית החולים ושהחיילים פושטים על חדרים שם, ושהם כנראה נכנסו גם לחדרים שלהן. כרגע כי אני לא מצליח ליצור איתן קשר בגלל שאין תקשורת. לגבי אשתי, אני לא יודע איפה מחזיקים אותה. לא שמעתי ממנה כלום מאז המעצר.

בינתיים אני מנסה לדאוג לאחיינים שלי שנשארו יתומים. אנחנו חיים פה ברעב אמיתי בצפון הרצועה וכבר שבוע שאין פה אוכל חוץ מקצת ממתקים. האספקה היחידה מגיעה במשאיות מהדרום.

אני הולך ברגל יותר מ-5 קילומטרים ממחנה ג'באליא עד לכיכר א-נאבולסי ומביא משם שק קמח ומנות אוכל שמחלקים, אבל זה לא מספיק. הילדים מותשים כל הזמן מרוב רעב וסובלים מסחרחורות. גם המנות שזורקים לנו מהאוויר לא מספיקות אפילו להשביע ילד קטן. הרעב הורג אותנו ולא פוסח על אף בית. כבר ראיתי אנשים שהפכו לשלד עצמות וילדים שמתו מרעב. מה שרואים בתקשורת זה רק חלק קטן מהטרגדיה שמתחוללת כאן.

המצב פה נהיה ממש מסוכן. לפני כמה זמן, אחרי שאספתי שק קמח ממשאיות הסיוע בכיכר אל-כווית שממזרח לעיר עזה, מישהו פתאום התקדם אליי עם סכין ביד. פשוט זרקתי את השק וברחתי משם.

אבל את מה שקרה ב-29.2.24 בכיכר א-נאבולסי אני לא אשכח בחיים. הלכתי לשם כמו עוד אלפי אנשים לקחת שקי קמח וכשאנשים התקרבו למשאיות נורתה עלינו אש אינטנסיבית. הרבה אנשים נפגעו מהירי והיו גם הרוגים. זה היה מחזה מזוויע ומחריד. הדם התערבב עם הקמח, והביטוי "לחם טבול בדם" הפך למציאות.

אנשים הגיעו לשם רק כדי להביא אוכל למשפחות שלהם. חלקם חזרו פצועים ואחרים לא חזרו בכלל. כל מה שאני רוצה זה שיצילו אותנו מהרעב שהורג את כולנו בצפון הרצועה. לפחות שיצילו את הילדים, שמורעבים פה כבר כל-כך הרבה זמן.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד בטלפון ב-1.3.24 

שיימאא אבו פול שוחררה ממעצרה ב-4.4.24 והוחזרה לרצועת עזה. קראו כאן את עדותה.