עאמר דבור

בן 34 ואב לשלושה, תושב בית חאנון, סיפר לתחקירן בצלם, מוחמד סבאח, ב-14.11.23, כיצד נאלץ להימלט מביתו עם משפחתו

לפני המלחמה גרתי בבית חאנון עם אשתי ושלושת הילדים שלנו, מוסטפא, בן 7, אליאס, בן 5, ושאכר, בן 11 חודשים. גרנו בבניין יחד עם ארבעת האחים שלי. כשהתחילה המלחמה פחדנו מההפצצות וכולנו החלטנו לעזוב. היינו סך הכל 32 בני אדם, רובם ילדים. המשפחה שלי עברה לגור עם קרובי משפחה של אשתי במחנה הפליטים ג'באליא, אבל למחרת החלטנו לעבור למקום אחר כי כל הזמן היו הפצצות מסביב לבית.  

הלכנו לשכונת א-ספטאווי, מערבית לג'באליא, וגרנו במחסן של קרובי משפחה שלנו. אבל גם שם הייתה הפצצה. הקולות היו מחרידים וחזקים מאוד וגם אנחנו וגם הילדים פחדנו מאוד. אז למחרת, ב-10.10.23, עברנו שוב, הפעם לדירה ריקה ששייכת לקרובי משפחה שלי בשכונת א-ג'ניינה ברפיח. בבניין היו עוד אנשים ממשפחת אל-עאיידי וממשפחת זיין. בדירה שלנו הייתי עם האחים שלי והנשים והילדים שלהם, היינו בערך עשרים אנשים.  

המצב בדירה הזו היה יותר טוב למרות שגם שם לא היה חשמל והיה מחסור במים, וגם שם שמענו את ההפצצות. אבל החלטנו להישאר כי לא הייתה לנו ברירה אחרת. לא היה מקום אחר שיכולנו ללכת אליו. 

ביום שני, 23.10.23, בסביבות השעה 13:00, יצאנו אני והגיסים שלי, ח'אלד אל-עאיידי, בן 31, ואיבראהים אבו סלעה, בן 26, ואחמד אבו סלעה, בן 22, להסתפר ולקנות כמה דברים. התרחקנו בערך 500 מטרים מהבית. באותו זמן אשתי יצאה יחד עם חמותי זיינב, בת 61, והבנים שלי הלכו לשכנים שהם גם קרובי משפחה שלהם ממשפחת אל-כורד. הגענו לספר ובזמן שישבנו שם, שמענו קול חזק של הפצצה. כל המקום רעד.   

התקשרתי מיד לגיסי אחמד שהלך לקנות סוללת טעינה והוא אמר שההפצצה ממש קרובה אבל הוא לא ידוע איפה כי הכל מלא אבק ועשן. כמה דקות אחר כך הבנו שהבניין שבו הסתתרנו הוא הבניין שהופצץ. רצנו לשם ומצאנו את הבניין הרוס כמעט לגמרי. הייתי בהלם. המראה היה מחריד. היו שם הרבה אנשים. ניסינו להרים את ההריסות כדי לחפש אנשים שנקברו שם מתחת. את האנשים שלא נפגעו העברנו לבית הספר על שם ראבעה אל-עדווייה, מערבית לרפיח.   

כל הזמן המשכנו לחפש פצועים ושהידים. אני איבדתי את האח שלי, מאזן, בן 44, ואת הילדים שלו, עזה, בת 20, ח'אלד, בן 17, מוחמד, בן 15, מאיי, בת 16, ורהף, בת 8. גם את אחי אוסאמה, בן 38, ואשתו סומוד, בת 29, והילדים שלהם דאנא, בת 6, אלין, בת שלוש ושרף, בן תשע.  

אני והמשפחה שלי עברנו לבית הספר והיינו שם במשך עשרה ימים. היה שם צפוף מאוד אז עברנו לבית ספר אחר, גם הוא ברפיח, שנפתח חמישה ימים קודם לכן וחשבנו שיהיה פחות צפוף, אבל כשהגענו לשם הוא כבר היה מלא ומצאנו רק חדר קטן שהכנסנו אליו את שבע נשים מהמשפחה ועשרה ילדים. אני והצעירים מהמשפחה נשארנו בחצר וישבנו תחת כיפת השמיים. התנאים היו קשים, כל שני אנשים קיבלו מזרון אחד, והילדים ישנו עם האמהות.   

המצב שלנו בלתי נסבל. היום כבר התחיל הגשם ובלילה קר מאוד. אין פה אוכל או מים, אנחנו עומדים בתור לכל דבר. אנחנו מקבלים מיכל מים שצריך להספיק לשתייה, לרחצה, לשטיפת כלים ולכביסה. יותר מ-15 ימים לא התקלחתי ולא החלפתי בגדים. אין לי בגדים חוץ מהבגדים שאני לובש אותם. איבדתי את כל הבגדים שלי וגם את הבגדים של אשתי והילדים שלי. איבדתי גם שני מכשירי טלפון.   

אנחנו עדיין בחיים אבל בלי נשמה. אנחנו רק מקווים שהמלחמה ההרסנית הזו תיגמר כבר ושנחזור לבתים שלנו ולחיים שלנו, למרות שאנחנו בכלל לא יודעים אם הבתים שלנו עדיין קיימים.  

לקריאת עדותו של מחמוד נאפז אל-עאיידי ולרשימת ההרוגים בהפצצה.

לקריאת עדותו של מוחמד נביל על עאיידי.