אמנה אל-מסרי

בת 45 ואם לתשעה, תושבת בית חאנון, סיפרה על העקירה החוזרת ונשנית ועל תנאי החיים הקשים במחנה העקורים ברפיח

ב-7.10.23, עזבנו כל המשפחה את הבית שלנו בעיר בית חאנון כי הוא קרוב מאוד לגבול עם ישראל ופחדנו שהצבא הישראלי יפגיז אותנו. אנחנו 12 נפשות, אני, בעלי חאפז ושבעת הילדים שלנו, אחת הכלות שלי ושני הנכדים שלי. בהתחלה ברחנו לבית של הבת שלי, רוואן, ברחוב אל-ג'לאא בעיר עזה. נשארנו אצלה שלושה ימים עד שהצבא הישראלי הורה לנו לפנות את הבניין אז עברנו משם לבית ספר סלאח א-דין של אונר״א. גם שם היינו שלושה ימים עד ל-13.10.23, כשהצבא שוב הורה לנו להתפנות וללכת דרומה. עשינו כמו שנדרשנו והגענו עוד באותו יום למחנה עקורים של אונר"א בח'אן יונס.

היינו במחנה הזה שלושה חודשים. המצב בו היה נורא. לא היו שם מים וגם לא גז וחשמל ולא היה לנו מספיק כסף כדי לקנות עצים כדי לבשל או לאפות לחם. המחירים של כל המצרכים היו מטורפים ואכלנו רק חומוס, פול ואפונה מקופסאות שימורים. התזונה הזאת גרמה לנו לכאבי בטן, שלשולים והקאות.

אחרי שלושה חודשים הצבא פלש למחנה והורה לנו לעזוב שוב, הפעם לרפיח. עוד לפני שהספקנו לעזוב היה ירי של פגזים והבן שלי עבאס, בן 17, נפצע מרסיסים שחדרו לו לכתף ולגב. אמבולנסים בכלל לא יכלו להגיע לשם אבל היה רופא במרכז של אונר״א שחבש לו את הפצעים וניקה אותם ומייד כשהוא סיים ברחנו משם והשארנו מאחורה את כל החפצים שלנו, השמיכות, המזרנים וגם האוכל שעוד נשאר לנו, כי פחדנו להישאר אפילו עוד רגע אחד. ביציאה מהמחנה התעכבנו בכל זאת בגלל שהצבא הישראלי הציב שם שני מחסומים, אחד לנשים ולילדים ואחד לגברים. עמדנו במחסומים האלה, בגשם, בערך שעתיים.

בסוף הגענו לרפיח והקמנו אוהל מניילון ברחוב. אנחנו בערך 20 אנשים באוהל הזה, כולל 10 ילדים. אי אפשר בכלל לתאר כמה המצב גרוע. גם פה אין לנו מים ראויים לשתייה או לרחצה, ואין לנו חשמל. חפרנו בור באדמה ושם אנחנו עושים את הצרכים שלנו. יש מחסור בבשר, בחלב ובביצים ואנחנו עדיין אוכלים כל השבוע רק מה שמקבלים מארגוני הסיוע: קופסאות שימורים של חומוס, פול ושעועית וקצת קמח, שמן וסוכר ולפעמים גם ביסקוויטים. לפעמים אנחנו מקבלים גם תבשיל שארגוני הסיוע מבשלים פה. אבל רוב הזמן אנחנו רעבים ומיוחד הילדים. אנחנו מנסים להשביע את הרעב שלהם עם סנדוויצ'ים קטנים של זעתר וגבינה שארגוני הסיוע מחלקים. הנכד שלי, היית'ם, בן שנתיים, מתעורר לפעמים בלילה ומבקש אוכל, ולא תמיד יש לנו מה לתת לו. אנחנו נאלצים להסתפק במה שיש. אין לנו כסף לקנות לילדים חלב, וגם לא חיתולים שהם צריכים. זה יקר מדי.

אני מתגעגעת לחיים הקודמים שלנו. לפני המלחמה, בלי כל ההפצצות וההרג. התעייפנו כבר. אנחנו מרוסקים ונגמר לנו הכוח. באחת ההפצצות איבדתי הרבה בני משפחה וההורים שלי ניצלו רק במזל. עכשיו הצבא עלול לפלוש לרפיח ולגרש אותנו גם מכאן. אני לא יודעת לאן עוד אפשר לברוח. נעקרנו כבר ארבע פעמים. אני לא יודעת איזה גורל מחכה לנו. כל האזורים ברצועה מסוכנים וכבר אין שום מקום בטוח. אני מקווה שהמלחמה הזאת תיגמר, שהם לא יפלשו לרפיח ושיפסיקו לטבוח בנו כאן.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.2.24