אסמהאן מחמוד א-תלולי

בת 51, אלמנה ואם לתשעה, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, סיפרה על אובדן שלושה מבני משפחתה, על בנה הנעדר ועל המצב הקשה במחנה

איבדתי במלחמה את בעלי, נאפז א-תלולי, בן 59 ואת הבת שלי, מרים, בת 25. הבן שלי נימר, בן 26, נשוי ואב לשלושה, נעדר. אני לא יודעת מה עלה בגורלו ואבד לי הקשר גם עם אשתו וילדיו. אשתו השנייה של בעלי, סוהאד, נהרגה גם היא. אני גרה עכשיו אצל קרובי משפחה בעיר עזה עם שאר הילדים שלי: אחלאם, בת 33, מוחמד בן 30, אחמד בן 28, רים בת 22, עאאישה בת 20, מינת אללה בת 16, ומחמוד בן 13.

עד המלחמה אני, בעלי ותשעת הילדים שלנו גרנו בשכונת תל א-זעתר במחנה הפליטים ג'באליא. אבל מאז 7 באוקטובר המחנה הפך לשדה קרב. בכל מקום היו הפצצות והרוגים. משפחות הופצצו בבתים שלהם, ילדים, זקנים ונשים. גם בתי ספר של אונר"א שהפכו למחנות עקורים הופצצו. הצבא הישראלי הורה לנו לעבור למקומות שהיו אמורים להיות בטוחים ואז הפציץ אותם. פה בצפון הרצועה לא נשאר שום מקום בטוח.

בהתחלת המלחמה אני והילדים שלי עקרנו לבית הספר אבו זייתון במזרח המחנה יחד עם אשתו השנייה של בעלי, סוהאד, והילדים שלה: ג'וניין, בת 21, אמנה בת 20, פידאא בת 17, יוסף בן 16, ורימאס בת 12. בעלי, שהוא קטוע רגל וסובל מסוכרת ושחמת הכבד החליט להישאר בבית כי הוא לא היה יכול להסתדר במצבו בצפיפות שהייתה בבית הספר ובלי שירותים מותאמים לנכים. אבל הוא התעקש שאנחנו נלך כי הוא חשב למרות הכל שבבית הספר נהיה בטוחים יותר. אני לא רציתי לעבור דרומה כי גם שם אין שום מקום בטוח.

ב-5.12.23, הלכתי עם סוהאד והבנות שלה בחזרה הביתה לבקר את בעלי ולאפות לחם. דאגנו לבעלי ולכן גם כשכמה בחורים ברחוב אמרו לנו שיש צלף באזור ושלא כדאי שנתקדם, החלטנו להמשיך לבית.

הצלחנו להגיע, ביקרנו את בעלי, אפינו פיתות ויצאנו חזרה. באחד הרחובות נתקלנו בירי. רסיסים עפו מעל הראש שלנו. אני תפסתי מחסה ואמרתי לסוהאד להישאר איתי אבל הבנות שלה כבר חצו את הרחוב והיא רצתה לעבור אליהן. היא התקדמה ופתאום ראיתי אותה נופלת עם הפנים לקרקע. הירי נמשך אז לא יכולתי להגיע אליה. הבת שלה גררה אותה ואז הגיעו בחורים שהיו בסביבה וניסו לתת לה עזרה ראשונה. אני הלכתי בדרך עוקפת כדי להגיע אליה אבל עד שהגעתי כבר פינו אותה לבית החולים "אל-ימן א-סעיד" במחנה הפליטים ג'באליא.

נסעתי לבית החולים, וכשהגעתי היא הייתה במצב קשה. העבירו אותה משם למרפאה של אונר"א אבל אבל היא הגיע לשם ללא רוח חיים. קברנו אותה ליד המרפאה, בתחנת משטרת ג'באליא. לא יכולנו לטמון אותה בבית הקברות כי המצב שם מסוכן.

חזרתי עם הבנות שלה לבית הספר ונשארנו שם. המצב בבית הספר היה קשה מאוד. שרר רעב והסהר האדום כבר לא סיפק כמעט שום שירותים.

ב-15.12.23 הצבא הורה לכל תושבי תל א-זעתר להתפנות. בעלי היה שם לבד בבית. הוא לא היה מסוגל להגיע לכביש סלאח א-דין כדי לנסוע דרומה כמו שהצבא הורה. לכן הוא החליט לבוא אלינו לבית הספר. הוא יצא לכיוון שלנו, ואני והילדים שלי יצאנו לחפש אותו, אבל לא מצאנו אותו. למחרת יצאנו שוב לחפש אותו ולצערי מצאנו את הגופה שלו על האדמה עם הכיסא מעליו. זה היה מחזה קשה מאוד. ככה איבדתי גם את בעלי. קברנו אותו ליד בית הספר שבו חסינו.

אחרי שבעלי נהרג הילדים של סוהאד החליטו לעקור דרומה. עכשיו הם לבד בדיר אל-בלח, אחרי שאיבדו את שני ההורים שלהם. אני בקשר עם הבנות שלה, הן בוכות כל הזמן. אני והילדים נשארנו בבית הספר.

כשהצבא נסוג מאזור תל א-זעתר במחנה הלכתי לבדוק את מצב הבית שלי. כל המחנה הפך לאזור רפאים. מצאתי גופות של השכנים מוטלות ברחוב והיה קשה לזהה אותן. בכל הרחובות מוטלות גופות, ויש עוד גופות שנקברו מתחת להריסות ואין ציוד לפנות אותן.

המצב בצפון הרצועה הלך והחמיר. הצלב האדום כבר לא נמצא פה ופצועים לא מקבלים טיפול.

בגלל המצור התקשינו מאוד להשיג קמח או מצרכים אחרים. פשוט לא היה מה לאכול. הבן שלי נימר, שהיה איתנו יחד עם אשתו ושלושת הילדים שלו, ג'וליה, ג'ורי ואליאס, היה יוצא כל פעם ומנסה להשיג לנו אוכל, אבל הוא בקושי מצא משהו.

בתחילת חודש מארס נימר הלך עם עוד שלושה בחורים לכיכר א-נאבולסי במערב העיר עזה כדי להביא לנו קמח ומוצרי מזון אחרים משיירת סיוע שהייתה אמורה להגיע לשם. כשהם הגיעו לכיכר היה שם ירי. מאז הוא נעדר. הצלחתי לאתר מאז רק את אחד הבחורים שהיו איתו. הוא נפצע ברגל והרופאים נאלצו לכרות אותה וגם נעצר על-ידי ישראל ושוחרר מאז. מצבו הנפשי קשה מאוד והוא לא ידע לספר לי מה קרה לנימר.

הצלב האדום גם לא ידע לומר לי אם נימר חי או נהרג שם. לא הצלחתי לקבל שום מידע אמין על מה שקרה לו ועד שלא אקבל הוכחות לא אאמין לכלום. אני מנסה לאזור כוחות לשאת את זה, אבל זה קשה מאוד.

חוויתי במלחמה הזאת כל-כך הרבה אובדן, בעלי, סוהאד, נימר שאני לא יודעת מה עלה בגורלו. אבל החזקתי מעמד איכשהו. עד שאיבדתי גם את הבת שלי מרים.

זה היה ב-15.5.24, במחנה העקורים בבית הספר. טנקים וצלפים הקיפו את בית הספר והיה ירי בפתח שלו. ראינו צעיר נפגע שם. אבא שלו ביקש שנעזור לו ומרים רצתה ללכת אליו. ביקשתי שלא תלך, אמרתי שזה מסוכן מדי. אבל מרים התעקשה והתחילה להתקדם אל הבחור, ואז החיילים ירו בה והיא נפלה. אני ואחותה רים קראנו לה אבל היא לא ענתה לנו, רק הסתכלה עלינו, על סף מוות. לא יכולנו להתקרב אליה, כי עדיין היה ירי, והיא פשוט מתה שם.

באותו יום, הצבא הורה לנו לעזוב את בית הספר. לקחתי את הגופה של מרים ורציתי לקבור אותה מאחורי בית הספר, ליד אבא שלה, אבל החיילים לא אפשרו לי לקבור אותה. הם הורו לנו ללכת מערבה ואמרו שנשאיר את הגופה והם ייקברו אותה. נאלצנו לעזוב אותה שם ולעקור שוב. עזבתי אותה בבכי. היא נשארה שם ברחוב ואני לא יודעת אם הם קברו אותה או השאירו אותה טרף לכלבים. אחרי שיצאנו החיילים שרפו את בית הספר.

לא יכולנו לקחת איתנו כלום. עזבנו ככה. עכשיו אנחנו בבית של קרובי משפחה במערב העיר עזה. אשתו וילדיו של נימר הלכו למחנה עקורים אחד, ליד בית החולים על שם כמאל עדוואן ואחר-כך אבד לי הקשר איתם ואני לא יודעת איפה הם ואם הם בסדר. אני לא אוכל להתמודד עם עוד אובדן.

להרבה עקורים לא היה לאן ללכת, והם משוטטים ברחובות. אני מחכה בקוצר רוח שהצבא ייסוג מהמחנה כדי שאוכל לחזור לשם, בתקווה שאמצא את הגופה שלה ואוכל לקבור אותה.

אני לא ישנה בלילות. חושבת כל הזמן על מרים, על המבט שלה אחרי שנפלה. תוהה מה היא רצתה להגיד לי ולאחותה כשעמדנו מולה ולא יכולנו לעשות כלום, לא יכולנו להגיע אליה, לנסות להציל אותה.

* העדות נגבתה בטלפון על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-19.5.24

** ב-13.1.25 נהרגה אחלאם א-תלולי, בתה של אסמהאן, שהייתה עיתונאית וצלמת, בהפצצה ישראלית. אחלאם א-תלולי מסרה לבצלם כמה עדויות לפני שנהרגה.