איה חוסו

בת 39 ואם לשישה, תושבת שכונת א-שוג'אעייה בעיר עזה, סיפרה על פציעתה הקשה של בתה בת השבע בהפצצת בית ספר ששימש כמחנה עקורים, דיר אל-בלח 27.7.24:

עד המלחמה גרתי עם בעלי, ג'מאל פריז חוסו, והילדים שלנו, יאמן בן 14, יזן בן 13, מוחמד בן 12, ג'מאל בן עשר, סילא בת שבע וסיוואר בת שלוש, בשכונת א-שוג'אעייה בעיר עזה. שבועיים אחרי תחילת המלחמה, כשהצבא הישראלי הורה לנו להתפנות מצפון הרצועה, עברתי דרומה עם הילדים. בעלי נשאר בעיר עזה כדי לטפל בהורים הקשישים שלו, שלא יכלו לעקור לדרום.

בהתחלה עברתי לבית ספר ששימש כמחנה עקורים בעיר דיר אל-בלח, ונשארתי שם חודשיים בערך. אלה היו ימים נוראים. הייתי צריכה לדאוג להכול, כי בעלי לא היה איתי, וכל הזמן חיינו בפחד. החיים בבית-ספר היו קשים. לא היה לי מספיק כסף כדי לקנות מספיק מזון וקמח, והיו חסרים לנו הרבה דברים כי יצאנו מהבית רק עם בגדים קלים.

השירותים בבית-ספר היו מזוהמים, וכמעט שלא קיבלנו סיוע במזון. כל הילדים שלי חלו בהפטיטיס A. המצב של הבן שלי יזן ושל הבת הקטנה, סיוואר, החמיר. לקחתי אותם לבית חולים ונשארתי איתם כמה ימים. הם רק נתנו להם שם עירויים של תמיסות מלחים וגלוקוז, לא היה להם טיפול אחר לתת. הרופא ביקש ממני לתת להם דבש, ריבה, תמרים ומים מינרלים. המצב הכלכלי שלי היה קשה ולא יכולתי לקנות דבש ומים מינרלים. באריזת המזון יש לפעמים ריבה ורכז מתוק, והשתמשתי בהם כדי להאכיל את יזן וסיוואר. הם שתו מים רגילים.

בסביבות חודש דצמבר 2023 עזבתי את בית הספר הזה, אחרי שטס מעליו כטב"ם של הצבא הישראלי וחששתי שהולכים להפציץ אותו. עברתי לבית של חברים שלנו בעיר דיר אל-בלח, וגרנו שם בחדר אחד במשך חודשיים. גם שם, כמו במחנה העקורים בבית-הספר, חיינו בפחד תמידי ובלי חשמל ומים.

בני משפחה של החברים שגרנו אצלם הגיעו לגור שם, אז עזבנו ועברנו למחנה עקורים אחר בדיר אל-בלח, בבית הספר א-סיידה ח'דיג'ה. נשארנו שם בערך חמישה חודשים. היו שם כבר הרבה מאוד עקורים. היה צפוף מאוד, לא היו מספיק תאי שירותים לכל כך הרבה אנשים והיה קשה להשיג מים. לא יכולתי לספק לילדים שלי את מה שהם צריכים, כמו אוכל ובגדים, כי לא היה לי כסף. גם כאן פחדתי מאוד מהפצצות וסבלתי מהצורך להיות אחראית לבד על הילדים. היה לי קשה לראות את הבנים שלי בלי אבא שלהם, והיו לי הרבה בעיות עם עקורים אחרים בגלל שבעלי לא היה איתי.

תמונה

ביום שבת, 27.7.24, רשמתי את הבת שלי סילא ללימודים באוהל סמוך למחנה העקורים. היא הייתה מאושרת, לקחה את הילקוט והלכה לשם עם החברות שלה. בערך בשעה 11:00 בבוקר, בית הספר שגרנו בו הופצץ בכמה טילים. התחלתי לצעוק ולבכות מדאגה לילדים שלי. כעבור כמה רגעים ראיתי את סילא, שחזרה אליי לבית-הספר מהאוהל שהיא למדה בו. היא בכתה מאוד, ושאלה למה מפציצים אותנו. כל הילדים שלי צעקו ובכו. היו סביבנו הרוגים, חלקי גופות, הריסות ואבנים, ושמענו צעקות של עקורים מכל הכיוונים..

אחרי שעה בערך הצבא הישראלי הורה לכולנו להתפנות מבית-הספר. לקחתי את הילדים וברחנו משם. ראינו בדרך גופות של ילדים, חלקי גופות ואמבולנסים שפינו פצועים. בזמן שניסינו לברוח, בית-הספר הופצץ עוד פעם, והבת שלי, סילא, נפגעה מרסיס בראש. הראש שלה התכסה בדם. חיבקתי אותה וצעקתי לעזרה. הבן שלי מוחמד הוריד את החולצה שלו וניסה לחבוש איתה את הראש של סילא ולעצור את הדימום. צעקתי שיביאו אמבולנס אבל אף אחד לא שם אליי לב.

בחור צעיר הגיע, לקח ממני את סילא ורץ איתה לכיוון בית-החולים. אני והילדים רצנו אחריו, עד שהבחור העביר אותה לאמבולנס שפינה אותה לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. כשהגעתי לבית החולים מצאתי את סילא בחדר מיון, פצועה קשה. הראש שלה היה פתוח, היה לה שבר בעצם של עין ימין והיפרדות של הרשתית בעין הזאת. היא נשארה ככה יום שלם רק עם עירוי, בלי שרופא יראה אותה, כי היו שם כל כך הרבה פצועים והרוגים. לאחר-מכן היא עברה ניתוח כדי לעצור את הדימום ולסגור את השבר בגולגולת, והשתילו לה פלטינה במצח מעל עין ימין.

סילא מאושפזת עד היום בבית החולים שוהדאא אל-אקצה. יש לה דלקות בפצעים, ואין בבית החולים את האנטיביוטיקה שהיא צריכה לקבל. גם רוב התרופות האחרות שהיא זקוקה להן לא זמינות. היא זקוקה לניתוחים נוספים בראש, כדי למנוע דליפה של נוזלים מהגולגולת דרך האף או ארובת העין. הרופאים אומרים שהמצב שלה קשה ומורכב, והיא זקוקה לטיפול מחוץ לרצועה, אבל לצערי כמעט ואין היום איך לצאת מעזה.

אני נמצאת בבית החולים עם סילא, ושאר הילדים שלי נמצאים באוהל אצל הדודה שלהם, אחותי, בעיירה א-זוואיידה במרכז רצועת עזה. סילא לא יכולה לעבור לגור באוהל כי מלוכלך וחם שם מאוד. היא צריכה להמשיך לקבל טיפול בבית-חולים, אוכל טרי וסביבה נקייה. אני מנסה למנוע ממנה להסתכל בתמונות שלה או בראי, כי זה משפיע על מצבה הנפשי, בעיקר כשהיא רואה גם תמונות ישנות שלה. היא שואלת מתי השיער שלה יצמח שוב, מתי היא תוכל לפתוח את העין, מתי היא תחזור להיות יפה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-25.8.25