איה כחיל

בת 28 מהעיר עזה סיפרה על מות בנה בן החמש מסרטן לאחר שהועבר באיחור לטיפול מחוץ לרצועה עקב כיבוש מעבר רפיח

אני, בעלי בילאל ג'וואד כחיל, בן 30, והילדים שלנו, נביל בן חמש וסאלי בת שנה וחצי גרנו בבניין בן שש קומות בשכונת תל אל-הווא בעיר עזה, שבו גרו גם חמותי והאחים של בעלי עם המשפחות שלהם.

בימים הראשונים של המלחמה נשארנו בבית אבל ב-10.10.23, הצבא הורה לכולם לפנות את האזור. פחדנו לצאת, היה מפחיד מאוד. היינו מוקפים בהפצצות. זה היה אחד הימים הכי מפחידים בחיים שלי.

תמונה

בכל זאת יצאנו והלכנו לבית של גיסתי, שגרה בקומת קרקע לא רחוק מאיתנו, כי זה הרגיש בטוח יותר. כשהגענו אליה היו שם כבר המון אנשים וביחד איתנו אולי חמישים. ההפצצות מסביב נמשכו באופן אינטנסיבי. התקשרנו לצלב האדום והם הציעו שנלך לבית חולים אל-קודס, בשכונה שלנו. עברנו לשם, אבל כבר למחרת בבוקר הצבא הורה לכולם להתפנות משם. אני, בעלי והילדים הלכנו לבית של ההורים שלי, בשכונת א-דרג' במזרח העיר עזה. לא לקחתי איתי כלום. בני המשפחה של בעלי הלכו לקרובי משפחה שלהם ברחוב אל-ויחדה בעיר עזה, ליד בית חולים א-שיפאא.

נשארתי עם הילדים אצל ההורים. זו הייתה תקופה מאוד קשה ומפחידה ובנוסף הילדים שלנו חלו בדלקת מעיים חמורה וסבלו משלשולים. לא היו לנו מספיק בגדים והחלטתי ללכת להביא להם בגדים מהבית שלנו, אבל כשהגעתי לשם הייתי בהלם – כל הבניין, 6 קומות, היה על האדמה – ערימה של חורבות. חזרתי להורים שלי בלי כלום.

ב-6.11.24, כשעדיין היינו אצל ההורים התקשרה חמותי, שהיא אלמנה, ואמרה שהמצב אצלם קשה מאוד והם מפחדים. היא והבנות שלה ועוד קרובי משפחה של בעלי הגיעו אלינו, לבית של ההורים שלי, ונשארו ללילה אחד. למחרת הם חזרו לרחוב אל-ויחדה אבל מאוחר יותר חמותי התקשרה שוב ואמרה שהיא לא מרגישה טוב. בעלי הלך והביא אותה והיא נשארה איתנו אצל ההורים שלי.

למחרת ב-8.11.23, בשעות הבוקר המוקדמות, הפציצו את הבית שבו היו הגיסות שלי ושאר בני המשפחה של בעלי. 25 בני אדם נהרגו, כולל הגיסות שלי. בשעה 7:00 בבוקר בעלי הלך לשם וניסה לחלץ את הגופות מתחת להריסות עם עוד אנשים. הוא היה בהלם. הם לקחו את ההרוגים לבית החולים א-שיפאא ומשם לבית קברות במזרח העיר עזה.

כשההפצצות של העיר עזה התגברו החלטנו לעקור דרומה - אני, בעלי, הילדים שלנו, חמותי, ההורים שלי, אחותי ובעלה. עברנו ברגל דרך מחסום נצרים כשאנחנו מחזיקים את תעודות הזהות שלנו ומרימים ידיים למעלה.

הגענו לרפיח והלכנו לבית של בת דודה שלי מצד אבא בשכונת אל-ברזיל. נשארנו אצלה במשך חודש וחצי, ואחר-כך רק ההורים שלי נשארו שם ואנחנו עזבנו. אחותי ובעלה הקימו אוהל בחצר של קרובי משפחה אחרים ואני, בעלי, חמותי והילדים הקמנו אוהל בשכונת א-סלאם ברפיח. חיינו שם בתנאים קשים מאוד: חום כבד, ביוב שזורם לידנו, זבובים, יתושים ומעט מאוד אוכל. קיבלנו מעט מאוד סיוע במזון, שכלל קופסאות שימורים ודגנים. בהתחלה אפשר היה עדיין לקנות חיטה, אבל היא כבר הייתה יקרה.

אחרי בערך חודש באוהל, הרגשתי שמשהו לא בסדר אצל נביל. הוא היה עד אז ילד בריא, לא סבל מכלום, שיחק עם ילדי השכנים ועם אחותו, ובדרך כלל היה במצב רוח טוב ואכל בסדר. אבל באותה תקופה הוא התחיל להתעורר בלילות בצעקות. הוא היה בא לישון צמוד אליי. הוא גם לא רצה לאכול. היו לו גם שלשולים וחשבתי שאולי זו שוב דלקת במערכת העיכול. לקחתי אותו לבדיקה ונתנו לו זריקה נגד שלשולים והם באמת נפסקו, אבל נביל לא הבריא.

תמונה

הוא היה חלש מאוד וכמעט ולא יצא מהאוהל. ניסיתי לשדל אותו לצאת לשחק אבל הוא לא רצה. הוא התלונן על כאבים בבטן והיו לו עוויתות. אחר כך הופיעו לו הרבה פצעונים על המצח. בהתחלה חשבתי שאולי אלה עקיצות של יתושים אבל אז התנפחו לו העיניים. לקחתי אותו למרפאה של אונר"א ושם הרופאה ביקשה שיעשו לו בדיקת שתן כי חשבה שאולי יש לו דלקת אבל התוצאות היו שליליות.

אחר כך הבטן של נביל התחילה להתנפח והופיעו לו כתמים אדמדמים וכחלחלים על הירכיים. לקחתי אותו לרופא בבית החולים אבו יוסף א-נג'אר, שבדק אותו ואמר שכנראה יש לו טחול וכבד מוגדלים. נלחצתי והתחלתי לבכות, והרופא הרגיע אותי ואמר שעד שנעשה בדיקת דם אי אפשר לדעת. עשו לו בדיקה וראו שההמוגלובין בדם שלו נמוך. הרופא אמר שצריך עוד בדיקות ולמחרת בעלי לקח אותו לבית החולים ושם התברר שאכן יש לו טחול, כבד וכליות מוגדלים.

הרופא הפנה את נביל לרופא מומחה. אני הייתי בהריון ועייפה מאוד ולכן אחותי לקחה אותו. הרופא חשד שמדובר בלוקמיה וביקש שיעשו לו עוד בדיקות דם. בערב הגיעו התוצאות והן לא היו טובות. הבנו שחייבים לקחת את נביל לבית החולים האירופי במזרח רפיח.

הגענו איתו לשם והרופאים לא רצו להסתמך על תוצאות הבדיקות שהבאנו וערכו לו בדיקות חדשות. התוצאות היו אמורות להגיע בתוך 24 שעות וחיכינו בלחץ מטורף. כשהן הגיעו, הן אישרו שאכן יש לו לוקמיה.

נביל אושפז בבית החולים האירופי ואמא שלי נשארה איתו שם. אחד הרופאים הכין לו הפניה דחופה לטיפול במצרים, ועיתונאי עשה למענו קמפיין ופרסם עליו סרטון. ביום 9.5.24 נקבע לנו מועד למעבר והכניסו את השם שלו לרשימת החולים שיורשו לעבור במעבר רפיח לטיפול במצרים. אבל למחרת, 10.5.24, בשעה 8:00 בבוקר, קיבלתי בטלפון הודעה: "אל תגיעו למעבר. המעבר סגור והצבא שם". באותו זמן הצבא הורה לנו להתפנות מבית החולים האירופי ונאלצנו לצאת משם.

כולנו עקרנו מרפיח לדיר אל-בלח. העברנו את נביל לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. הרופאים אמרו שהמצב שלו קשה ושהוא צריך להישאר מאושפז. חשבתי שתוך יומיים המעבר ייפתח. אני ואמא שלי נשארנו לידו. בינתיים המצב של נביל התדרדר, הוא כבר לא היה מסוגל ללכת והתלונן כל הזמן על כאבים בבטן. כל הגוף שלו נהיה נפוח.

מחלקת הילדים הייתה מלאה בחולים. חולי סרטן, צהבת ועוד הרבה מחלות. המסדרונות היו גדושים בחולים, פצועים ומלווים. אין לי מילים לתאר את מה שהלך שם. בכל התקופה שנביל טופל בבתי החולים ברצועה הוא לא קיבל שום טיפול כימותראפי. רק תמיסות, משככי כאבים, קלציום ומגנזיום. רמת ההמוגלובין בדם שלו ירדה עוד יותר. הוא היה זקוק לשלוש מנות של עירוי דם ביום, אבל סוג הדם שלו לא שכיח (-A). כמה עיתונאים עשו למענו שוב קמפיין בשביל להשיג תרומות דם.

רופא מבית החולים במצרים שנביל היה אמור להגיע אליו התקשר אלינו כדי להתעניין במצבו. הוא ידע שלא יוכלו לעזור לו ברצועה. יכולנו רק לקוות שמעבר רפיח ייפתח ונביל יוכל לנסוע לטיפול.

נביל אכל פחות ופחות. בהתחלה הוא עוד היה מבקש מאכלים שהוא אהב כמו מלוח'יה או שוקולד. אבל בשלב מסוים הוא כבר לא רצה לאכול כלום, רק שתה מים ומיץ. הוא איבד שליטה במתן שתן וכבר לא היה יכול להגיע לשירותים.

ב-28.5.24, כשאמא שלי הייתה עם נביל בבית החולים, הגיע רופא עם חדשות טובות: נביל ייסע למחרת לטיפול במזרח ירושלים דרך מעבר כרם אבו-סאלם (כרם שלום). אמא שלי התקשרה מייד לבשר לנו.

כבר באותו יום התקשרו אליי מבית החולים אל-מוטלע (אוגוסטה ויקטוריה) במזרח ירושלים ואמרו לי להגיע בשמונה בבוקר עם נביל ואחותו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה ולהביא איתי את תעודות הלידה של הילדים ואת תעודת הזהות שלי. אמרו שהוציאו לנו היתרי כניסה והצלב האדום תיאם את הכול עם הצבא הישראלי.

למחרת, 29.5.24, הגענו בשעה 8:00 בבוקר לבית החולים ושם חיכה לנו אמבולנס. בתוך שעה הגענו למעבר כרם אבו-סאלם ושם חיכה לנו אמבולנס של בית החולים אל-מוטלע.

המעבר היה ריק חוץ ממשאיות עמוסות סחורה. החיילים שיחקו עם הילדים שלי כאילו אין מלחמה בעזה ואמרו על נביל "שיהיה בריא". הכניסו אותי לחדר שבו חיילת עשתה עליי חיפוש ולקחו גם דגימה מהחלב של הבת שלי.

תמונה

אחר כך נסענו באמבולנס לבית החולים אל-מוטלע. הגענו לשם תוך שעה וחצי בערך, ולאורך כל הדרך נסע אחרינו רכב של האו"ם. כשהגענו כולם היו המומים - איך הצלחתי להגיע מרצועת עזה. את נביל הכניסו מייד למחלקת טיפול נמרץ. הוא בכה מאוד כי רצה שאישאר לצידו, אבל בגלל מערכת החיסון החלשה שלו בהתחלה לא נתנו לשבת לידו. אני וסאלי נשארנו בבית החולים ואנשים טובים הביאו לנביל וסאלי צעצועים ומשחקים, אבל נביל לא רצה לשחק. היה עייף כל הזמן אבל לא הצליח בכלל לישון.

הרופאים עשו לו בדיקות וגילו שיש לו חיידקים. הם עשו לו עוד בדיקות כדי לבדוק איזה טיפול אפשר לתת לו וגם נתנו לו תרופות כדי להקל על הכאב ולעזור לו לישון, אבל זה לא מאוד עזר. מרגע שהגענו לבית החולים ועד שהוא נפטר הוא לא ישן בכלל.

ביום שישי, 31.5.24, הפנים של נביל היו חיוורים מאוד, נתנו לו חמצן. בשעות הצהריים עמדתי לצידו והוא ביקש ממני להתקרב. פתאום הוא נתקף פרכוסים, הוא התחיל לרעוד ולהיטלטל. הוא תפס את היד שלי והשיניים שלו נקשו בקול. כשהוא עזב לי את היד נפלתי. התחלתי לצרוח, לבכות ולסטור לעצמי. אמרו לי לא לפחד, שאולי אלה רק התכווצויות. גם מנהל בית החולים הגיע. נביל גסס. ניסו לעשות לו החייאה, והלב שלו חזר לפעום לכמה שניות ושוב נדם. לא יכלו להציל אותו, הוא מת.

לאחר מותו של נביל, רחצו אותו ונתנו לי להיפרד ממנו. זה היה יום קשה מנשוא. העבירו אותו למקרר בחדר המתים, ואמרו לי שיקברו אותו ברמאללה. לא יכולתי ללוות אותו לבית הקברות כי ההיתר שלי לא מאפשר לי לצאת מבית החולים.

קברו את נביל ברמאללה. קרוב משפחה שלנו שנמצא שם ליווה אותו, צילם את הקבר ושלח לנו תמונה.

בינתיים התברר שלסאלי יש צהבת נגיפית מסוג A. היא כנראה נדבקה ברצועה כי המחלה הזו נפוצה שם עכשיו מאוד. מאז אנחנו עדיין פה בבית החולים והיא מקבלת טיפול.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-3.6.24

עדכון: כחודשיים אחרי גביית העדות ילדה איה כחיל בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה לידה מוקדמת. בנה נולד פג ומאושפז עד היום בפגייה והיא ובתה הפעוטה נותרו בבית החולים, בעת שבעלה וחמותה נמצאים עדיין בדיר אל-בלח.