עזיזה קישטה

בת 67 מרפיח, סיפרה כיצד היא ובעלה איבראהים בן ה-70, שהיה עיוור, נותרו לבדם בשכונה וכיצד לאחר שנהרג מרסיס בהפצצה היא קברה אותו וצעדה לבדה לכיוון ח'אן יונס

תמונה

אני ובעלי, איבראהים קישטה, בן 70, שהיה עיוור, גרנו בבית שלנו באזור ח'ירבת אל-עדס בעיר רפיח, בדרום רצועת עזה. ב-7.5.24 אחרי שהצבא הישראלי פלש לאזור שלנו, נאלצנו לעזוב את הבית ועברנו לאזור אל-מוואסי בח'אן יונס. ב-20.1.25, אחרי שהוכרזה הפסקת האש, חזרנו לבית שלנו.

אבל ב-20.3.25 כוחות הכיבוש שוב פלשו לעיר רפיח והטילו עליה מצור מוחלט. היו הפצצות והפגזות ללא הפסק והבנים הנשואים שלנו שגרים לידנו החליטו לעזוב. הם התחננו שנבוא איתם, אבל בעלי סירב כי הוא לא היה מסוגל ללכת באופן עצמאי, והעדיף להישאר בבית. הוא אמר לי: "אני לא יוצא מהבית" ואני עניתי לו, שאחרי חמישים שנים של חיים משותפים אני לא עוזבת אותו, וגם אני נשארת. אמרתי את זה למרות שפחדתי מאוד מההפצצות ומריח המוות שהיה בכל מקום.

נשארנו יחד בבית במשך חודשיים. אכלנו מזון משומר ומזון יבש שהיה לנו: קצת שעועית, אורז, עדשים, אטריות, ריבה ופסטה. את המים הבאנו מהמכלים של הבניין.

שמענו הפגזות ללא הפסק, ביום בלילה, ממזרח מצפון וממערב. הקולות החזקים ביותר הגיעו כנראה מהים או מטנקים. שמענו גם ירי, מטוסים וטנקים באזור ולא יכולנו לצאת. הבית של הבן שלנו, שצמוד לשלנו, הופצץ ונהרס לגמרי ושברי בניין נפלו גם על הבית שלנו. לא נפצענו אבל נשמנו הרבה אבק, עשן וריח של חומרי נפץ. ועדיין, איבראהים, התעקש להישאר – ואני נשארתי איתו. אמרתי לעצמי: יהיה מה שיהיה, נישאר בבית ונחיה עם ההפגזות וההפצצות.

ב-10.5.25 שמעתי פיצוץ אדיר מכיוון דלת הברזל של הבניין. כל הבית התמלא אבק וכשהוא התפזר, ראיתי שכל הבית נהרס לגמרי חוץ מהחדר שהיינו בו והשירותים. פתאום שמעתי את בעלי גונח. הסתובבתי וראיתי שהוא מדמם מהצוואר. הוא נפגע מרסיס.

רצתי אליו. הוא שכב על הרצפה. אמרתי לו שהוא פצוע, והתחלתי לחבוש אותו. רחצתי לו את הפנים, חיטאתי את הפצע, וחבשתי אותו.

הרמתי את בעלי וסחבתי אותו על הגב שלי. הגוף שלו היה רפוי בגלל הפציעה והוא היה כבד מאוד. לא היה שם אף אחד שיוכל לעזור לי ונאלצתי לסחוב אותו לבדי. הלכתי קצת, נחתי, והמשכתי. הוא המשיך לדמם. הגענו לבית של דוד שלי, שנמצא במרחק של בערך חמישים מטרים מהבית שלנו. הנחתי אותו על מזרון ואמרתי לו שאני אכין לו משהו לאכול, אבל הוא לא רצה לאכול. נתתי לו כפית דבש ואחר כך ביקש מים וביקש גם שארטיב לו את הראש. פתאום שמתי לב שהיד השמאלית שלו רועדת מאוד. שאלתי אותו אם לעשות לו מסאז', אבל אז ראיתי שהוא מת. בדקתי שוב ולא טעיתי. הוא ממש מת לי בין הידיים.

לא היה אף אחד באזור. הסתכלתי סביבי וראיתי בור קטן ליד עץ זית בחצר של דוד שלי. לא היה לי בד לתכריכים. לקחתי וילון מהחלון ושקית ניילון, עטפתי אותו לבד, וגלגלתי אותו לאט־לאט לתוך הבור. זה לקח לי שעתיים, לבד. היה לי מאוד קשה אבל אלוהים נתן לי כוח. קברתי אותו בעצמי, הנחתי עליו פחונים ולוח עץ, וכיסיתי באדמה. קראתי עליו כמה תפילות ובכיתי. בכיתי בשקט. בכאב.

חזרתי לבית שלי, מותשת מאוד. התקלחתי והלכתי לישון. הייתי כל-כך מותשת שהצלחתי לישון עד הבוקר. התעוררתי לבדי, מפוחדת. הבית היה ריק. נשארתי ככה שבועיים לבדי בבית, אחרי שאיבראהים נפטר, עד שב-24.5.25 נגמרו לי כמעט המים והאוכל.

באותו יום, שמעתי ירי בחוץ, יצאתי וראיתי שהפח שהנחתי על קבר בעלי מנוקב כולו, והראש של בעלי בולט החוצה מהאדמה. כאב לי הלב... החזרתי אותו לבור, שמתי עליו שוב לוחות פח ועץ חדשים, וקברתי אותו מחדש. כבר לא פחדתי בכלל. לא חשבתי על כלום חוץ מאשר על הכאב, האובדן, והסבל.

חזרתי הביתה. הכנתי לעצמי כוס תה ואכלתי משהו קטן. נשארו לי רק 250 מ"ל מים לשתייה. החלטתי לעזוב את הבית, יהיה מה שיהיה. לא יכולתי להישאר שם יותר לבד, בלי בעלי, בלי אוכל או שתייה. פחדתי שהבית יופצץ שוב ויהרגו אותי.

לקחתי מקל, קשרתי אליו בד לבן, שמתי על הגב שני תיקים קטנים ויצאתי. הלכתי עד שהגעתי לעמדה של הצבא, ושם חיילים אמרו לי מרחוק לעצור וזרקו לי בקבוק מים. הם הורו לי לפתוח את התיקים שבהם לקחתי בגדים ותרופות. אחר כך הם הורו לי להוריד את החיג'אב ועניתי שאסור לי. אבל הם צעקו עליי ולא הייתה לי ברירה. ואז הם הורו לי "תפתחי את העבאייה" (הגלימה שמעל הבגדים). פתחתי אותה ואז הם אמרו לי: תסגרי אותה ובואי אחרינו.

הלכתי ברגל אחרי הג'יפ שלהם בערך עשר דקות, ואז כבר הייתי מותשת מדי ולא הייתי מסוגלת ללכת יותר. הם העלו אותי לג'יפ ואחד החיילים, שדיבר ערבית, שאל אותי על הילדים שלי ועל בעלי ולמה לא יצאנו קודם. הסברתי לו מה קרה.

הם עצרו את הג'יפ והורו לי לשבת מתחת לאיזה עץ, אבל אמרתי להם שאני רוצה להמשיך בדרך ולא אשאר שם. שוב הלכתי אחרי הג'יפ, עד שהגענו לאזור מוראג' ושם הם השאירו אותי לבד ונסעו. המשכתי ללכת בלי לדעת לאן. הלכתי בערך ארבע שעות בלי לדעת איפה אני. הכול סביבי היה הרוס. הבתים והכבישים.

בסוף הגעתי לאזור מגודר עם משרדים שבו היו חיילים אמריקאים שחילקו סיוע. הם סימנו לי מאיפה ללכת ואז המשכתי ברגל לכיוון ח'אן יונס.

בדרך, פגשתי ארבעה צעירים ונתתי להם את השם שלי. הם הצליחו ליצור קשר בטלפון עם קרובי משפחה שלי ואז גם עם הבנים שלי. הם הגיעו אליי ברכב ולקחו אותי לאוהלים שלהם באזור אל-מוואסי בח'אן יונס. עכשיו אני פה איתם, וכולנו ביחד סובלים עדיין ממחסור באוכל ובמים. אני ישנה על הקרקע וצריכה לעמוד בתור כדי ללכת לשירותים. ההפצצות נמשכות כל הזמן וכמו כל העקורים אני מרגישה את המוות. החיים פה הם סבל צרוף.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-27.5.25