באסל כפינה

בן 28, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת במרכז הרצועה, תיאר כיצד הוא מסכן את חייו במרכזי חלוקת הסיוע ואת המאמץ היומיומי להשיג אוכל למשפחתו:

תמונה

אני חי עם ההורים שלי, אחי ושתי האחיות שלי. אני המפרנס היחיד של המשפחה. כבר בערך שלושה חודשים אנחנו מתקשים מאוד להשיג אוכל. קשה במיוחד להשיג קמח, שהוא מצרך יסוד עבורנו. אין בכלל מה לדבר על בשר או עוף.

לפני המלחמה היה לי דוכן פלאפל בשוק של מחנה הפליטים א-נוסייראת. אבל בגלל המחסור בשמן ובגז לבישול, והמחירים הגבוהים של מוצרי יסוד כמו קטניות, נאלצתי להפסיק להכין פלאפל. במקום זה, התחלתי למכור חומרי ניקוי, ולפעמים אני קונה ומוכר כמויות קטנות של מזון, לפי מה שיש בשוק, וזה מאפשר לי לקנות מצרכים למשפחה. בגלל המחירים המופרזים אני מוצא את עצמי לפעמים קונה ליטר שמן בישול ב-180 שקלים, או קילו עגבניות ב-60 שקלים. גם קילו מלפפונים עולה 60 שקלים. בשר ועוף לא אכלנו כבר הרבה זמן.

לבישול אנחנו משתמשים בעצים, כי אין גז. קילו עצי הסקה עולה שמונה שקלים, אבל זה לא מספיק כדי לבשל או לחמם מים לרחצה. לרוב אנחנו קונים 4-3 קילו עצים במחיר של 30-20 שקלים.

מאז המצור שהוטל במרץ 2025, כשנגמרה הפסקת האש, הקמח כמעט נעלם מהשוק. וכשאפשר להשיג, מחיר של קילו קמח אחד יכול להגיע גם ל-90 שקלים. כדי לחסוך בקמח, אמא שלי טחנה פסטה או עדשים והכינה מהם פיתות, למרות שגם קילו עדשים עולה 40 שקלים. הטעם נורא, אבל אין ברירה. אוכלים מה שיש.

לפני בערך חודש וחצי הודיעו על הקמת מרכזי חלוקת סיוע. בהתחלה פחדתי ללכת לשם. הם רחוקים מהבית שלי, ושמעתי שיורים שם על אנשים ושיש פצועים והרוגים. גם המשפחה שלי לא הרשתה לי ללכת לשם מהפחד שאפגע.

אבל כשהמצב הידרדר עוד יותר הייתי חייב לנסות להביא אוכל הביתה. במיוחד אחרי שסגרתי את הדוכן שלי בשוק. החלטתי ללכת למרכז החלוקה בנצרים. הלכתי ארבעה קילומטרים בכל כיוון. חשבתי שהסיוע מחולק בצורה מסודרת, אז לקחתי את תעודת הזהות שלי, אבל כשהגעתי לשם מצאתי אלפי אזרחים מחכים בלי שום סדר וארגון.

רק לקראת 4:00 לפנות בוקר הרשו לנו להיכנס לחצר החלוקה. היה שם כאוס. מי שלא חזק, לא שורד. הלכנו בין סוללות עפר, במסדרונות צרים, נדחפים ומטפסים כדי להגיע לחצר. באותו זמן הצבא ירה ירי כבד לעברנו. היו הרבה פצועים, ואף אחד לא הצליח להוציא אותם כי כולם פחדו להיפגע או להידרס. אחרי סבל רב הצלחתי להיכנס לחצר החלוקה, אבל לא מצאתי שם כלום. לא מביאים מספיק חבילות מזון בשביל כל האנשים שמגיעים לקבל סיוע.

חזרתי הביתה בידיים ריקות.

זה קרה לי שוב כשחזרתי לנצרים בלילה אחר. גם אז היה ירי כבד וראיתי המון פצועים והרוגים. אנחנו עוקבים באינטרנט אחרי ההודעות של הצבא על מועדי החלוקה, אבל הם לא עומדים בשעות שהם מפרסמים. לפעמים הם מודיעים על חלוקה ב-6:00 בבוקר, אבל פותחים את השער כבר ב-2:00 בלילה או ב-4:00. לכן אנשים הולכים כבר בלילה ואלפי אנשים מחכים שם.

אין מנגנון ברור או מוסדר לכניסה. אנשים מסתכנים ומתקדמים לכיוון הכניסה לנקודות החלוקה כי למי שנכנס ראשון יש יותר סיכוי להשיג סיוע. לפעמים הצבא מאפשר להתקרב ואז יורה. בכל פעם יש הרוגים ופצועים.

המשכתי ללכת לשם כל יומיים-שלושה. באחת הפעמים, כשהגעתי, מצאתי ואספתי מוצרים שנפלו מקרטונים פתוחים - כמה קילוגרמים של קמח, חבילת מלח, שמן בישול, שימורי שעועית ואפונה. הכנסתי אותם לשקית שהבאתי איתי וחזרתי הביתה.

באחד הלילות, כרגיל, הלכתי לשם וחיכיתי. התחלתי להתקדם ביחד עם עוד אנשים כי חשבנו שמותר, ואז כולם התחילו לרוץ ביחד. פתאום נפתחה אש כבדה מטנקים שהוצבו כמה מאות מטרים מאיתנו, וגם מרחפנים. שכבתי על האדמה מאחורי סוללה, זחלתי וברחתי. באותו לילה נהרגו יותר מ-30 אנשים ונפצעו כ-50.

כשאני חוזר הביתה בלי כלום, אני מרגיש רע מאוד. השקעתי מאמץ אדיר. הלכתי קילומטרים, זחלתי, רצתי, נדחפתי בין אלפי אנשים, וכל הזמן הזה הייתי בסכנת חיים. ובסוף חזרתי בלי אוכל.

פעם אחת כשחזרתי עם כמה קופסאות מזון מנצרים, אחד הבריונים ניסה לקחת לי את השקית עם האוכל. סירבתי, והוא דקר אותי עם כלי חד ביד ימין. הוא ברח ואני המשכתי בדרך הביתה. מרוב עייפות אפילו לא שמתי לב שנפצעתי ביד. כשהגעתי הביתה ראיתי שהבגדים שלי מלאים דם. הלכתי לבית החולים אל-עוודה, שם ניקו לי את הפצע וחבשו אותו.

האזור שבו נמצא מרכז החלוקה רחוק מאוד מהבית שלי. הדרך לא סלולה, ואנחנו הולכים בלילות בין חורבות הבתים. יורים עלינו כל הזמן, ויש בריונים ושודדים בכל פינה. הסכנה אורבת בכל כיוון. אם אפצע לא יהיה מי שיעזור לי, במיוחד במרכזי חלוקת הסיוע שמלאים בהמוני אנשים ואין בקרבתם אמבולנסים. לא נשארה לנו שום תחושת ביטחון.

בכל פעם שאני הולך למרכז חלוקת הסיוע, אני רואה על הפנים של המשפחה שלי כמה הם מפחדים עליי, כאילו זו הפעם האחרונה שהם רואים אותי. ללכת למרכז סיוע זה כמו ללכת למוות. כשאני חוזר זה כאילו אלוהים העניק לי את החיים בחזרה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-1.7.25